ג׳ תמוז תשנ״ד מזווית של ילד • הרב מענדי אופן

התאריך ג׳ תמוז נוגע בעומק נפשו של כל חסיד, יהיו אשר יהיו דעותיו – אם רק לא מדובר על 'חיצון'. ככל שמתקרב יום זה, משהו מתחולל בתוך נפשו של חסיד. אצל האחד זה מתחיל 30 יום קודם התאריך, ואצל אחר זה קורה אולי בו–ביום, אבל זה מטלטל, אולי מבלבל, אך בסופו של דבר – תאריך זה מעצים, ממריץ ומחזק.

ג׳ תמוז תשנ"ד זכור כיום מלא אמונה מתוך וודאות וביטחון שהרבי מתגלה כעת ממש! היה אז ביטחון מוחלט שהנה הרבי מגיע לגאול אותנו בצורה חזקה בהרבה אפילו מהתיאורים של יו״ד שבט הגדול, תש"ל.

אני זוכר כילד באה"ק את אותו לילה של יום ראשון, מוצאי ג' תמוז תשנ"ד. לא האמנתי למשמע אוזניי כאשר אימי שתחי' ביקשה שאלך לישון. טענתי באוזניה בתוקף ובנחישות, מתוך תחושה וודאית ברורה, שהנה הרבי עומד להתגלות בשעות הקרובות, ואם כן, איך אלך לי לישון?
אמי החכמה טענה מנגד – ״אם הרבי יתגלה, אתה בטוח תתעורר״…

נכון, ידעתי בלבי שברגע שהרבי יתגלה, אתעורר ממילא. לא היה לי ספק שאפספס את ההתגלות, אבל בשביל מה ללכת לישון?! יותר מכך: לא הבנתי האם בגאולה יש דבר כזה עייפות?!
פשוט לא נרדמתי מרוב התרגשות…

זה הזכרון וזו החוויה האישית שלי – מאותו יום ג' תמוז תשנ"ד.

•     •     •

ואז הגיע ד׳ תמוז…
מה שטלטל וזעזע אותי, זה הזיכרון וההתבוננות שהיו לי ביום שאחרי…

אני זוכר את עצמי בבוקר ד' תמוז תשנ"ד מתעורר, פותח עיניים וחש תחושת הלם… אני לא מאמין; רץ לחלון ורואה שמש זורחת ולא מצליח להאמין איך נרדמתי, איך ישנתי ואיך התעוררתי בעוד העולם כמנהגו נוהג. מה? הוא לא התגלה?? לא היתה ההתגלות?? זעקתי בליבי בחוסר אימון.
אני זוכר את האכזבה, ויותר מכך את הפחד איך זה יתכן? איך אפשר להמשיך? איך זה יכול להיות??

נתתי צ'אנס נוסף: אולי עוד יום אחד…

אבי שי' חזר מהרבי. האמת שלא ציפיתי כלל שהוא יחזור; לא חשבתי על זה בכלל. ידעתי שאנחנו ניפגש איפשהו בגאולה… אבל הוא חזר, ורק כשראיתי אותו, ליבי נפל בקרבי. אבא היה שבור, כמעט לא דיבר… אמא שתחי' שואלת אותו שוב ושוב, ממש מתחננת: איך היה? תספר משהו… הרי חזרת מהרבי. ואבי שי׳ ראשו בין כפות ידיו… משיב מיניה וביה: "מה יש לומר? מה אפשר להגיד?" וחזר על המשפטים הללו שוב ושוב.. .

הפחד גבר… זהו…
מה יהיה? (עם סימן שאלה גדול).
שמחה לא היתה שם.

ניחמתי את עצמי, אולי עד סוף השבוע… אבל עבר אותו שבוע, ועוד שבוע, והרבי לא התגלה. עברו שלושים יום, ואז התחילו להישמע הציטוטים על ההיעלמות של 40 יום, ממש כמו שהיה אצל משה רבינו, וכו'.

כילד זכורה לי ההתלבטות בימים ההם, איך נאמר עכשיו 'הרבי' ללא התואר הרגיל והמוכר 'הרבי שליט"א'? וכאשר נרצה לספר ולדבר עליו, איך נייחד אותו משאר הרביים, הרי יש את הרבי הקודם ויש את הרבי שליט"א אז מה עכשיו?…
מחשבות של ילד…

מאז עברה שנה, ועוד שנה, עברו שנים רבות, ועדיין ג׳ תמוז הוא היום המבטא אמונה וודאית וידיעה ברורה – שהנה זה בא, ונשיא דורנו מתגלה וגואלנו.
עם זאת, עלינו להמשיך להתמודד בהצלחה עם ד׳ תמוז, היום שלדידי מבטא את הקושי של השגרה, את ׳הנחות העולם׳, את המציאות הקודרת העולה מול העיניים, את הנפש הבהמית המבקשת להתרגל למציאות של הגלות.

נראה במוחש שעם כל השנים שחלפו מאז, האמונה לא נחלשה, וברור שאין שום נסיגה בתהליך הגאולה; אדרבה…

כשמתבוננים נכון על המציאות ועל המאורעות סביבנו ומנסים לפקוח את העיניים, אפשר לראות איך העולם מוכן יותר ומתקדם בצעדי ענק לקראת הגאולה, כדברי הרבי מה"מ בשנים האחרונות.

כך ג׳ תמוז (= גמול) ממשיך להיות אתחלתא דגאולה ומשפיע ל- (ועל) ד׳ תמוז (=דלים) ולכל הימים הבאים אחריו. [וראו בהרחבה שיחת ש״פ קרח ג׳ תמוז ה'תנש"א].

היום הזה הופך ומגלה בכל המציאות המעלימה ומסתירה את הפנימיות, את האמת האלוקית, את הגאולה השלימה שכבר קיימת במציאות אלא שלנו נותר רק לפקוח את העינים ולחשוף זאת.