הרהורי תמים, קודש לנשיא הדור
הקהל רקד על מקומו בהתלהבות, חוזר בעקשנות בלתי מתפשרת על המילים שכמו הפכו לנושא המרכזי של הכינוס – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!".
המנחה, שאולץ לקטוע את השירה הכריז בקול את ההכרזה כשהוא מוסיף ש"עם מסר זה צריך לצאת לעולם כולו". הוא מזמין את אחד הכהנים שנוכח במקום לשאת ברכה לכבודו של מלך המשיח, והלה נעמד חיש על הספסל כשבסיום הברכה חוזר וזועק הוא את ההכרזה כשהקהל עונה אחריו בשאגה. המנחה מזמין את הנואם הבא בתור, המעורר על כך שהרבי כעת מפקיר כביכול את עצמו ואת כל העבודה של ליובאוויטש, אך ברור הוא שהוא ינצח… וצריך ללכת בכל מקום ולפרסם את בואו של משיח צדקינו. את דבריו הוא חותם – איך לא – בהכרזה הנ"ל. יחי . . לעולם ועד.
לא. אין זה תיאור מעצרת הגאולה מכיכר רבין, אף לא מהמעמד באצטדיון ברמת גן. התיאור הוא מיום ראשון, אור לז"ך מר-חשון תשנ"ג. כינוס השלוחים, באמצעו של הבאנקעט המרכזי התקבלה הידיעה המשמחת ש"כ"ק אדמו"ר שליט"א יוצא אל הבאנקט". את התיאור על מה שהתחולל באותם רגעים בבית רבינו – שאכלס באותה שעה את שלוחי אדוננו כשהם ישובים ליד שולחנות ערוכים – ניתן לשמור פעם אחרת, עיקר הענין הוא שבשעה 10:42 "יצא כ"ק אדמו"ר שליט"א אל המרפסת . . ובאופן אוטומטי החליף הקהל את הניגון ל"יחי . . מלך המשיח לעולם ועד" וכ"ק אד"ש היה נראה מאד מלכות'דיק, הוא סקר את הקהל . . ועודד את השירה בראשו הק' . . כעבור ארבע דקות החל לעודד בחזקה יותר במהירות ולכל הצדדים, ימין ושמאל קדימה ואחורה והשירה הרקיעה שחקים . . המעמד נמשך כשש דקות ובסיומו הורה כ"ק אד"ש לסגור את הוילון".
ההמשך לזה, נכתב למעלה. אכן, לאחר רקע שכזה הפשטות זועקת. וכי לא פשוט וברור לכל מי שנוכח היה באותו מעמד, שהדבר הפשוט אותו יש לעשות בעת יציאת כ"ק אד"ש אל המרפסת הוא להחליף "ובאופן אוטומטי" את השירה לשירת יחי?
ולאחרי עידודים שכאלה, "באופן אוטומטי" ממשיכים לשיר בעוז, את השירה שזה עתה עודד הרבי במסירות נפש. המנחה, כמוהו גם הכהן שמברך את כ"ק אדמו"ר שליט"א אינו זקוק לבנות פלפול שיסביר מדוע ולמה צריך להכריז, ועוד בכזו צעקה את שמונת המילים. זו הנחה פשוטה, בכזה רצף של אירועים.
ננסה לחשוב מה עובר בראש לכל שליח כשהוא יוצא מכינוס שכזה אל בני עירו. על איזה רבי הוא צריך לספר להם ואיזה תוכן הוא צריך להעביר להם.
*
קצת אחורה בזמן, אל השנים שבסמיכות לשנת תש"א. נשיא הדור דאז, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ יוצא בקריאת קודש אודות הגאולה. בארבעה קול- קורא'ס מרכזיים ובפרסומים תדירים בעיתון "הקריאה והקדושה" זועק הוא מלב מורתח אשר כל המאורעות הקורים עם בני ישראל הינם חבלי משיח, מבשר הוא שחומות הגלות נשרפות וקובע את המשפט שנהפך חיש לסיסמא "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה".
עלעול קל באגרותיו של מלכנו()שאז מונה ליו"ר המל"ח, קה"ת ומחנה ישראל) מאותו הזמן מגלה דפוס הנהגה מאד ברור. אגרת אחר אגרת, ממש רובם המוחץ של אגרות אותה התקופה, בין אם זו אגרת הממוענת למשפיע של מונטריאול ובין אם נשלחה לגביר כל-שהוא שתרם להדפסת ספרי קה"ת, מסתיימות בחתימה "בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" (אם זו נכתבה בסמיכות לאיזה חג מתווספות המילים "בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה, בכתיבה וחתימה טובה" או כיוצ"ב, הכל לפי הענין).
והדבר ברור – כאשר הנשיא יוצא בקריאה ברורה, אותה הוא הופך לנושא המרכזי בחיי התנועה, פשוט וברור הוא שכל אגרת צריכה להיות חתומה בהכרזה, שהיא תתנוסס בראש כל בלאנק. והסמל של "מחנה ישראל" שמתפרסם באותה תקופה מכריז ומודיע למי הוא שייך – לאלו מה"לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"…
וההנחה הפשוטה הזאת, היא שמניעה את השלוחים להחליף "באופן אוטומטי" את השירה ליחי, היא זאת שמניחה לכל חסיד בקביעה ברורה שלא ייתכן אחרת מעתה ואילך – לאחר ששמענו בצורה ברורה בש"פ חיי שרה תשנ"ב מהי עבודת השליחות ולאחר שראינו (בכללות מהלך שנת תשנ"ג, כולל ובמיוחד -) ב'סאטעלייט', על איזה רבי העולם צריך לשמוע, אילו דברים צריכים להיאמר בכל מקום שמזכירים את שמו.
כי פשוט כך היא ההנחה, ובשביל לומר אחרת נצטרך להגיע לחישוב- שכלי: מדוע אחר כל זאת, ניתן להמשיך בסדר שהיה משנים-עברו מבלי להכניס (ובאופן טבעי) את ההכרזה בכל מקום, מצב, ניגון ונאום. נצטרך למצוא מתחת לאדמה הסבר כיצד ניתן לצאת החוצה ולספר אודות הרבי שליט"א מבלי לציין שהוא המלך המשיח שהודיע שהנה זה בא.
כן, יש להעביר את המצב ל"באופן אוטומטי". לאותו מצב שמקבל את הדברים בפשטות ונוהג על פיהם באופן טבעי. כי כאשר חסיד של הרבי, כותב ענין (שבוודאי שייך לרבי) הוא מסתיים (באופן אוטומטי) בהכרזה: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!