הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת 'תומכי תמימים' סינסינטי, אוהיו
אחד הגאונים שמנו את תרי"ג המצוות, היה בעל ההלכות הגדולות. מעניין לציין שהוא לא כלל את האמונה בקיומו של ה' כאחת ממצוות התורה.
הרמב"ן (בספר המצוות שלו) מסביר שהאמונה באלוקים חייבת להקדים לתרי"ג המצוות. לפי בעל ההלכות גדולות, מצוות לא יכולות להתקיים ללא ישות שממנה הן נובעות. הוא מצטט משל על מלך שמייעצים לו מיד עם כניסתו למדינה, לחוקק חוקים.
המלך מסרב ומסביר: "ראשית, העם חייב לקבל את מלכותי, ורק לאחר מכן אוכל לגזור עליהם גזירות".
הדבר נכון כשמדובר בשיחה שיש לנו עם ילדינו ותלמידינו (וגם עם עצמנו!) על התקשרות לרבי מה"מ. אין זה נכון להתמקד במה שעלינו לעשות כדי להתחבר לרבי, מבלי לוודא שהם (ואנחנו) יודעים – ומרגישים – שיש להם באמת רבי איתו הם יכולים לפתח קשר אישי כיום.
כדי להסביר את הרעיון במילים פשוטות: לחיות חיים של חסיד אמיתי, זה דבר הדורש מחויבות והקרבה; זה דורש מהאדם לוותר על הנאות חומריות מסוימות כדי לממש את רצון רבותינו הקדושים. עבור כל אחד – במיוחד צעירים הנתונים מידי יום בפיתוי של העולם החומרי – על מנת להתמסר לאורח חיים זה, הם חייבים להאמין שהמשימה ברת השגה.
העובדה שהוריהם החליטו להתמסר למשימה מסוימת, אינה סיבה בשום אופן לעשות את אותו הדבר; הם חייבים להרגיש באופן אישי שהם מחוברים למשימה.
באופן טבעי, עבור הדור הצעיר, הרבי מרוחק מהרגש שלהם. עבור רבים הגדלים כיום, רק הסבא והסבתא שלהם זכו לראות, לשמוע ולהיות באינטראקציה פיזית עם הרבי.
אם תשבו לשיחה כנה עם הילדים שלכם, תופתעו לגלות ש'הרבי' עליו אתה מדבר, אינו אותו 'רבי' עליו מדברים ילדיך. בעוד שלהרבה מבוגרים, יש תחושה פיזית של חיבור לרבי כאדם (כמו שהיהודים במדבר הרגישו לגבי משה רבנו – כפי שצעקו "לא נעזוב אותך!" – גם אם לא תמיד הקשיבו לכל מה שהוא אמר!…)
לרבים מילדינו הרבי הוא 'מושג' ו'נושא' שהם לומדים עליו בבית הספר. יכול להיות שהם אפילו בקיאים יותר מאיתנו בשיחות והמקורות על מהו רבי על פי החסידות, אבל החיבור בפועל הוא מושגי. וזה משפיע על כל הילדים – גם על אלה שהוריהם חיים את הרבי באופן של "חי וקיים כפשוטו".
זה לא באשמת ההורים או המוסדות, זה באשמת הגלות… זו מציאות שמתפתחת בעקבות שלושים שנה של העלם.
עד כדי כך, ששמעתי פעם – באמת! – ילדים שתוהים האם הרבי מבוגר יותר מהבעל שם טוב…
המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו, לתלמידינו ולמקורבים שלנו, היא המציאות המנחמת שהם בהחלט יכולים לפתח קשר אישי עם הרבי באופן בלתי אמצעי. ברגע שזה מופנם, הרי הרצון להתחבר דרך פעולות מוחשיות, מתחיל ואף מתגבר.
לחבר את העולם עם הרבי
הכרה זו – שיש לנו רבי גם כיום – מחיה חסיד ודוחפת אותו לשתף את 'המתנה' הזו עם העולם, ובלשונו של הרבי (אגרות קודש כרך ג', עמוד נ"ד): "אברך אחד שהוכרח לברוח ממקומו… נדד למדינה רחוקה ביותר הן במקום והן בענייני יהדות, וכעבור איזה זמן התחילו להגיע מאנשים ונשים משם מכ' לכ"ק מו"ח אד"ש.
"ולדוגמא – מאשה בעלת עסק שמציעים לה לשכור חנות ודירה בחלק אחד של העיר או בחלק אחר. ושואלת החלט כ"ק אד"ש מה תעשה. מעולם לא ראתה אותו, ויודעת שמעולם לא היה כ"ק מו"ח אד"ש לא רק בעירה אלא גם בכל מדינתה, אינה מאנ"ש וכנראה גם לא מגזע אנ"ש.
אבל כששמעה מהאברך דברים היוצאים מן הלב: יש רבי בישראל, ואין הוא נכנס בהגבלות הטבע, והרוצה ללכת לבטח דרכו: במסחר, בהנהגת הבית, וכו' – לא ירים את ידו מבלי לשאול את פי הרבי, והכירה באברך שפיו ולבו שווין, כי ניכרין דברי אמת, ציותה לכתוב השאלה הנ"ל [לרבי]".
הדרך החזקה ביותר שראיתי, בה מתחזק הקשר עם הרבי, כאשר אדם מקבל תשובה אישית מהרבי באמצעות 'איגרות קודש', זה אכן גורם לאדם להבין שיש רבי איתנו כיום, והוא יכול לכתוב ולקבל הדרכה אישית מהרבי.
אנא הרגישו חופשי לשתף את מחשבותיכם, בתגובות או בשליחת מייל אישי: rabbiavtzon@gmail.com