"האור של שלוחי הרבי ממחיש את מסירות הנפש בשואה"

מאיר אוליאל

אצלי 'יום השואה' השנה מקבל 2 זוויות ראיה חדשות שעוד לא יצא לי להגיע בהבנה ביום זה.

לפני פחות מחודשיים יצא לי לטוס עם חבר יקר למסע בין הקהילות היהודיות ברחבי פולין בין היתר בערים לואג', קראקוב, ורשה ועוד עיירות קטנות כשבין היתר הסתובבנו והלכנו להריח מקרוב את מחנות ההשמדה ההמונית באושוויץ ובירקנאו.

המחנה המשותף בין כל הקהילות היהודיות שביקרנו בהם, שלצערנו כמעט ברובם לא נשארו יותר מדי אנשים ובכללי המקום לא מתופעל, היא, הרגשה של יהודים שמסרו את נפשם על קיום מצוות בלי לחשוש לגורל חייהם והכל ממקום של הבנה עד כמה הם זכו להיות 'יהודים' עד הרגע האחרון.

יכולנו להבחין בכך בכל גטו יהודי בו הסתובבנו, ההרגשה באוויר היתה תמיד של מוות אך בד בבד של מסירות נפש וגאווה גדולה של למות יהודי. קברים של תינוקות קטנים שלא טעמו טעם חאט, קברים משותפים של משפחות, גברים ונשים ואף ילדים קטנים והכל בשם כך שהיו יהודים.

באותם ימים הבנתי את המשמעות מה זה גאווה יהודית, מה זה נשמה של יהודי נרדף שאף פעם לא פחד מהמוות ותמיד העדיף למות כיהודי מה שלא הרבה אנשים בעולם זכו להיות.

הדבר השני שראיתי במסע הזה, שמתקשר לנקודה הראשונה, אולי מה שאנשים שהסתובבו בעולם כבר יודעים, זה את חסידות חב״ד הענפה, דווקא במקום כזה כמו פולין, איפה שכל החושך והרוע ליהדות קרתה, עומדים חב"דניקים יקרים שידאגו לך למזון כשר, לאיזה שיעור תורה אחרי שעות של מסע ממקום למקום ובעיקר לא התביישו במראה שלהם ובדרך רבם הרבי מליובאוויטש שכידוע גם עבר את השואה ובכל זאת דאג להביא עוד אור לעולם בכל דרך אפשרית ובלי להתנצל על הזכות להיות יהודי כשר גם במראה החיצוני ובכלל.

ואז אני אומר לעצמי תראה מה זה יהודי, ולא בפעם הראשונה שלי בכל מיני מקומות בחו"ל, דווקא הם אלה שיעמדו לך בשעת צרה, יתמכו ויעזרו לך תמיד להרגיש אותו יהודי גאה וכל שכן באדמת פולין הארורה. שלא נדבר על כך שהם נמצאים עם בני המשפחה, מה שגורם להם לעשות הכל במסירות נפש אמיתית וללא תמורה, אך ורק שלהיהודי הנודד יהיה תחושת בית והבנה על הזכות להיות יהודי.

בסיבוב שלי במחנה אושוויץ ראיתי (לא דומה שמיעה לראייה) את הרוע והסבל של אותם בנות קטנות, של אותם אימהות שנאלצו לעשות דברים הזויים רק בכדי לשרוד עוד טיפה, ראיתי את אותם בעלים יקרים שבטיפה כח שעוד נשאר בהם ראו את הטוב שיש ואת האמונה והאור שבסוף החושך ועד כמה התקווה שלהם הצילה את חייהם בהמשך.

שזה משהו לראשונה אני ייחוש יותר ועוד יותר היום בערב ובכלל במשך ימות השנה, תחושה של הבנה עמוקה מה עברו אבות אבותינו רק לפני פחות ממאה שנה שהרבה בזכותם אנחנו כאן באמונה שעוד יבוא הטוב גם בזמן שלנו, מלחמת חרבות ברזל.

שאלתי ניצול שואה השבוע (כמי שגם חווה את המלחמה הנוכחית ואת הטבח הנורא שהיה כאן, האם זה מזכיר לו את ימי השואה שהרגו יהודים בגלל היותם יהודים והוא ענה לי "שום שואה לא תחליף את שואת הנאצים. המטרה היא אותה מטרה, פה הפתיעו יהודים בשביל להרוג עוד יהודי אך לא לחסל אותו.

בשואה הגרמנית לא רק שרצו להרוג יהודים, הם גם הכינו אותנו לזה בגטאות, הרחנו את גופות חברינו נשרפים והרגשנו את מותינו שבדרך, המטרה שלהם הייתה להסביר לנו עד כמה להיות יהודי זה רע ומה הסוף של להיות יהודים, ואנחנו? אדרבה ואדרבה, נוצרה בתוכנו ההבנה עד כמה זכינו להיות עם הנבחר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם ועוד נגיע לארץ הקודש ויהיה לנו עם משלנו ונכנס לארץ המובטחת כמו שהובטח לנו והנה אני כאן עם נכדיי וניני מה שלא מוסבר על ההיגיון".

מה נותר להגיד לסיום, נכון, אנחנו נמצאים גם היום בהבנה שכל הסובבים שלנו רוצים להרוג בנו רק בגלל היותנו יהודים אבל ההבנה היום של כל יהודי גם בדור הזה שעוד יבואו ימים טובים יותר ונזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.