מתי מחליטים לצאת ממצרים? • בית נאמן

מאת ד״ר זאב קרומבי, באדיבות מוסף ׳עטרת חיה׳

יציאת מצרים מהווה נושא מרכזי בתורת החסידות כמשל ל־׳יציאת מצרים׳ שכל נשמה צריכה לעבור במהלך חייה בעולם הזה, כשהיא יוצאת מהמיצרים והגבוליים אל המרחב. אפשר לראות את התייחסות לנושא זה – לדוגמא – בדברים אמר הרבי בערב יום הכיפורים תשי״א לפני ׳כל נדרי׳: ״הנה בכל יום ויום בבוקר ובערב חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא עת יציאת מצרים והיא יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף כו', ע"י עסק התורה והמצות בכלל ובפרט בקבלת מלכות שמים. ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ: ראשית דבר הוא היציאה ממצרים וגבוליים, שבכללות העבודה הם דרכי החיים הכללים שהאדם מתכנן לעצמו תכניות באופן ארחות חייו, במצרים וגבוליים הנוצרים אצלו לפי מעמדו ומצבו, כלומר כפי שהוא רוצה להעמיד עצמו בחיים. כו'. הרי, ראשית דבר, מן ההכרח שתהי' יציאת מצרים, לצאת מכל המצרים וגבוליים״ (תורת מנחם ב׳, עמ׳ 11).

לאור זאת אפשר לשאול, מה מביא אדם להחליט שזה הזמן לצאת ממצרים? השאלה נשאלת לאור זאת שבני ישראל היו בארץ מצרים רד״ו שנים, ובחלק מהשנים האלו הם סבלו מאד, אבל רק בסוף זמן גלותם הם צעקו אל השם שיוציא אותם מארץ מצרים, וכפי שכתוב: ״ותעל זעקתם את השם״, ואז השם אמנם הוציא אותם ממצרים.

כדי לענות על שאלה זו אפשר להיעזר במה שמובא בספר הנפלא ״הדרך הישרה״ (ליום כו טבת) בשם האדמו״ר בעל חידושי הרי״מ מגור על הפסוק ״אמור לבני ישראל אני ה׳, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים״ (וארא, ו,ו). בעל חידושי הרי״מ מפרש את המילה ״סבלות״ מלשון ״סבלנות״. בעל חידושי הרי״מ אומר שכל זמן שבני ישראל נשאו בסבלנות את המצב שלהם הקב״ה לא הוציא אותם ממצרים. אף שלפעמים סבלנות היא תכונה טובה, רק כאשר בני ישראל איבדו את הסבלנות ונמאס להם מהמצב שבו הם היו, השם הוציא אותם ממצרים. ואלו דבריו (בשינוי): ׳הצעד הראשון לקראת הגאולה הוא, מה שבני ישראל ממאסים את הגלות, והם לא יכולים עוד לסבול את הגלות ואת מצרים. כי כל זמן כשסובלים את הגלות אי אפשר לגאולה שתבוא. וזהו מה שאמר הכתוב: ״והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים״ – אוציא אתכם מתוך הסבלנות שיש בכם כלפי מצרים, ואמאיס בעיניכם את הגלות, עד שלא תוכלו לשאת אותה עוד״. מדבריו ניתן ללמוד שכדי לצאת ממצרים יש צורך להגיע לכך שאין יותר סבלנות למצב הקיים.

לפי מה שהתורה מספרת, לא רק לבני ישראל הייתה סבלנות רבה מידי. התורה מספרת לנו על אדם נוסף שהייתה לו כנראה סבלנות רבה מידי, וכנראה שבגלל זה לקח לו הרבה זמן להבין שהגיע הזמן לשינוי. האדם הזה הוא פרעה. התורה מספרת שפרעה קיבל מכה אחרי מכה, וכל מכה כאבה לו, אבל  כנראה שעדיין נשארה לו סבלנות. רק אחרי שפרעה קיבל עשר מכות נגמרה לו הסבלנו וסוף סוף הוא הבין שאין טעם להמשיך במצב הקיים כי כנראה שהמצב רק ילך ויתדרדר, ואז הוא הסכים לשחרר את בני ישראל.

גם אצלנו לפעמים המצב מתדרדר אולם זה עדיין לא מניע אותנו להחליט שהגיע הזמן לעשות שינוי. אנו מקווים ש׳איך שהוא׳ הדברים יסתדרו (ואמנם לפעמים הם אמנם איך שהוא מסתדרים…). בעולם הטיפול מקובל לדבר על ׳משל המעלית׳ כדי להסביר מתי אנו מגיעים להחלטה שהגיע הזמן לעשות שינוי. לפי המשל הזה, החיים שלנו דומים לבניין רב קומות. בקומות הגבוהות של הבניין נמצאים החיים הטובים שאנו שואפים אליהם. לקומות הגבוהות האלו אפשר לעלות במעלית או לעלות במדרגות. כיוון שהעלייה במדרגות היא קשה, אנו בוחרים בפתרון קל של העלייה במעלית.

אנו נכנסים למעלית ולוחצים על הכפתור של הקומה העליונה בבניין, והמעלית זזה. כשהמעלית עוצרת והדלת נפתחת אנו מגלים, שבמקום לעלות קומה, המעלית ירדה קומה. כיוון שכך, אנו נשארים במעלית, ושוב אנו לוחצים על הכפתור, ושוב המעלית זזה, וכשהדלת שוב נפתחת ושוב אנו מגלים שהמעלית ירדה קומה נוספת. וכך קורה כל פעם שאנו מנסים לעלות במעלית. כל פעם שנפתחת הדלת אנו מגלים שהמעלית רק ירדה בקומה נוספת, ובעוד קומה, ובעוד קומה.  בשלב מסוים אנו מאבדים את סבלנותנו ומגיעים למסקנה שאין טעם לנסות לעלות במעלית כי המעלית רק מורידה אותנו יותר ויותר. אנו מבינים שאין ברירה אלא לוותר על העלייה הקלה במעלית, ולהתחיל בדרך הקשה של הטיפוס במדרגות.

הטיפוס במדרגות הוא הרבה יותר קשה ואיטי מהעלייה במעלית, אבל רק כך אפשר להגיע לקומות העליונות. ככל שאנו מבינים יותר מוקדם שאין טעם להמשיך לנסות לעלות במעלית כך יהיו לנו פחות קומות לעלות במדרגות. לעומת זאת, כל זמן שנמשיך להשלות את עצמו שיש דרכים קלות וקיצורי דרך כדי להגיע לקומות העליונות, המעלית רק תוריד אותנו לקומות יותר נמוכות ויותר נמוכות ויותר נמוכות, ואז רק תהיינה לנו יותר ויותר קומות לעלות במדרגות.

כנראה שדברים אלו נכונים במידה מסוימת לגבי כולנו בכל מיני תחומים בחיינו, כולל לפעמים גם בתחום של שלום הבית שלנו. כל זמן שיש לנו סבלנות ואנו מחפשים פתרונות קלים ומקווים ׳שאיך שהוא הדברים יסתדרו׳, אנו עלולים רק לרדת ולרדת. בשלב מסוים כנראה שעדיף שנאבד את הסבלנות ונתחיל בדרך הארוכה והקשה, שעליה נהוג לומר בעולם הטיפול: ״למקומות ששווה להגיע אליהם – אין קיצורי דרך״.

____

ד״ר זאב קרומבי הוא מטפל זוגי ומומחה להתמכרויות התנהגותיות, ליצירת קשר 0547-822686