הזעזוע כששומעים את המילים "הותר לפרסום" • טור נוקב

הרב שלום דובער הלוי וולפא

"הותר לפרסום"

ה'מגיד מישרים' הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, מוסר בכל יום חמישי בערב שיעור על פרשת השבוע. השיעור מועבר בבני ברק אך משודר אחר כך ברשתות הרדיו ובאתרים שונים. מלבד הידע הרב והחידושים על הפרשה, הוא מדבר לפעמים על המצב מתוך התרגשות גדולה.

ביום ששי האחרון אמר הרב רוזנבלום, שיש שתי מילים המזעזעות היום כל יהודי, גם מי שיש לו לב אבן, והן: "הותר לפרסום" (שמות החיילים ההרוגים, מהיממה האחרונה, שצה"ל התיר לפרסום). שתי מילים אלו, זעק הרב, משנות מן הקצה אל הקצה את חייהם של אלמנות חדשות ל"ע, יתומים חדשים ל"ע, ואת חייהם של הורים שכולים חדשים ל"ע.

הרב, שהוא בעל רגש גדול, סחט השבוע הרבה דמעות מקהל שומעיו מקרוב ומרחוק. השאלה היא כמה זמן התעוררות זו תחזיק מעמד.

בזמן האחרון, יש מצב משונה בעולם, אפילו כאן בארה"ק. אנו חיים כאילו בשני עולמות (היום קוראים לזה 'שתי בועות'). עולם אחד של לובשי מדים, נשותיהם והוריהם; אלה אשר כל צלצול בדלת מעלה להם את לחץ הדם לרמות מבהילות. האם זהו קצין העיר שבא להודיע רח"ל?… או אולי זה הבן החייל שקיבל 24 שעות שחרור, ואולי זו סתם השכנה מלמטה המבקשת לשאול שקית חלב. עד כאן עולם אחד.

העולם השני הוא של כל השאר, אלה שלומדים או עובדים וכו'.

אין הכוונה כאן לחלק בין דתיים לשאינם; בין חרדים לכל השאר. אדרבה, רוב המתגייסים במלחמה זו (גם חיילי המילואים) ורוב הנופלים, הם דוקא בני הציונות הדתית וחרדים.

יש עוד חלוקה ישנה בין שני העולמות: העולם האחד הוא של אלו שיש במשפחתם, אפילו הרחוקה, כאלו הנמנים על משפחות החטופים רח"ל, או על אנשי הצבא, הנמצאים בחבל עזה או בלבנון. כאשר הם שומעים את צמד המילים "הותר לפרסום" זה מזעזע אותם עד עומק נפשם. ובעולם מנגד חיים אלו שגם הם מזדעזעים, אולי אפילו יזילו דמעה, אבל מיד לאחר מכן ימשיכו חייהם לזרום כרגיל.

דיברתי השבוע עם בני משפחה, יהודים יקרים אוהבי ישראל, הגרים בברוקלין. כל הענין של המלחמה נראה להם כמו איזה דבר רחוק מאד מכל המציאות שלהם. כן, הם יודעים שיש מלחמה, הם אפילו יודעים שזה בעזה ונגד המחבלים, והם מסיימים באנחה: "נו, יעזור ה' שכבר יהיה שלום בעולם", ומוכנים גם להוסיף פרק תהלים יומי לעילוי נשמתם של ההרוגים ולהחלמת הפצועים, ולחזרתם בשלום של החטופים ואלו הנמצאים בשדה הקרב.. שם שם, רחוק רחוק בישראל.

אינני בא לשייך עצמי לצד אחד של המטבע. אדרבה, אני כותב את הדברים מתוך חשבון נפש כנה ופנימי: "אמנם כתבת עכשיו טור בעיתון, אבל איפה אתה בעצמך? האם גם לך נראה המצב כמשהו רחוק? האם אתה חווה את זה כמו קרוב משפחה, או ידיד, או כמו אנשים שחיים בעולם אחר? ואולי הכתיבה תחדור סוף סוף גם אל לבך פנימה, לא רק בין מהדורת חדשות אחת לרעותה, אלא גם עכשיו, ברגע זה, כשאתה נמצא ליד המקלדת בבית, או לומד בבית המדרש, או במקום העבודה, ושומע מחבר ח"ו היל"ת בשורה נוראה, שהיום 'הותר לפרסום' כי עוד איש צבא יהודי… ואתה מנענע בראשך 'אוי, אוי, עד מתי'.

מה אתה עושה כדי שלא יהיה זה שוב מן השפה ולחוץ, כמו שהיה אתמול והיום בבוקר? האם אתה משתתף בעצמך בצער אמיתי כאחד מבני החבורה הקרובים אל החלל, או שזו שוב מריחה של דיו על הגליון, כאשר אני את נפשי הצלתי"?!

חסידים מספרים:

כאשר היה הרה"ח ר' מיכאל בלינער (המכונה 'ר' מיכאל דער אלטער') מלמד בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, אירע פעם, שכאשר התפלל ועמד באמצע 'ברכות קריאת שמע', בדיוק אז נכנס הסנדלר של העיירה לבית הכנסת. ניגש אליו ר' מיכאל, ובתנועות ידיו הראה לו על הנעלים הקרועות של אחד התמימים (ר' דוד מהורודוק), ורמז לו שיש לתקן את נעליו.

אחרי התפלה, ניגשו אליו כמה מהמתפללים ושאלו: הכיצד מפסיק אתה באמצע ברכות קריאת שמע, ומתעסק בתיקון נעלים?

ענה ר' מיכאל ואמר: ומה אתם חושבים? מהו 'אחד'? מתי ניכר אם ה'אחד' של קריאת שמע אכן חדר את כל ישותך? רק אם לא תשקוט ולא תנוח עד שנעליו הקרועות של תלמיד הישיבה יתוקנו. אז נראה שאכן חדר בך ה'אחד' של קריאת שמע.

אף אנו נאמר – מתי נדע שאכן יש לנו אהבת ישראל אמיתית? רק כאשר נצטער בצרתם של אחרים, כמו הקב"ה ש"בכל צרתם (של עם ישראל) – לו צר".

ויהי רצון, שמהיום והלאה לא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ויהיה "הותר לפרסום" רק בשורות טובות ומשמחות – ומעל הכול: שמחת הגאולה.