מניין הביטחון שלנו שבסוף יהיה טוב?

סיפר הרב ניסן מנגל מקראון הייטס, שבהיותו נער כבן 14 צעד הוא בצעדת המוות בסופה של השואה האיומה, לקראת סיום המלחמה, הנאצים ימ"ש המשיכו לטבוח ביהודים ר"ל, והיו הולכים שעות ארוכות ומובילים שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.

ר' ניסן הרגיש שכלו כוחותיו ורצה לצאת מהשורה והתוצאה היא אחת… אך הוא פשוט לא יכל להמשיך לסבול יותר, לפתע הוא נזכר שאביו בשולחן שבת סיפר על תלמיד של המגיד שהגיע עם כל החסידים לחגים אל הרב המגיד, ותקפו את אשתו צירי לידה אז הוא אמר למגיד שהוא לא רוצה לחזור לבית לבד, והמגיד אמר לו: ח"ו, אתה לא לבד הקב"ה איתך!

בזכרו את מילותיו של המגיד, התעודד ר' ניסן מנגל שאם הוא שרד עד כה – סימן שהקב"ה איתו. הידיעה הזאת נסכה בו כוחות חדשים, והוא המשיך בצעדה עד לשחרור בזכות האמונה הזאת ניצלו חייו, והוא חי עד היום הזה, וזכה להשפיע לעולם תרגומים תורניים בשפה האנגלית, ועוד ועוד.

*

הנחת־היסוד של כל יהודי מאמין הוא שאנחנו לא מבינים שום דבר, אלא הקב"ה הוא בעל הבית על העולם. אבל החידוש בעניין הביטחון, הוא שהרבי ירד לשורש העניין, לעמוד ולבאר על מה זה 'יושב' ומבוסס. שזה חידוש עצום של הרבי על פני כל התפיסה בעולם התורני־חרדי.

מי יודע מה טוב בשבילנו?

בשיחה המפורסמת בלקוטי שיחות חלק ל"ו (שמות, א) הרבי מבאר את הסיפור עם משה רבינו ודתן ואבירם. מסופר בתורה שכאשר גדל משה ויצא אל אחיו, הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי. ומשה הרג את המצרי. למחרת ראה "שני אנשים עברים ניצים", ואמר לרשע: "למה תכה רעך?". ענה לו המכה: "הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי?". כששמע זאת– "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", ואכן, "וישמע פרעה… ויבקש להרוג  את משה".

אומר על כך המדרש: "שני בני-אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו – הבחור שבאבות והבחור שבנביאים". המובחר שבאבות זה יעקב, שהקב"ה הבטיחו "והנה אנוכי עמך", וכשהגיע למפגש עם עשיו – נתיירא "פן יבוא והיכני אם על בנים".

והמובחר שבנביאים זה משה, שהבטיחו הקב"ה "כי אהיה עמך", ונתיירא מפני עוג מלך הבשן, עד שאמר לו הקב"ה "אל תירא אותו".

יש מפרשים שהמדרש לשבח את יעקב ומשה, שמידת הענווה שלהם הייתה גדולה כל-כך, עד שחששו שמא יגרום החטא לביטול הבטחתו של הקב"ה. לעומתם, יש המפרשים שהמדרש בא ללמדנו שלא נתנהג כמותם, כי מן הראוי שלא לירא, והאדם צריך להיות "נכון ליבו בטוח בה'".

נשאלת השאלה: מהו היסוד לביטחון הזה של האדם, והלוא באמת ייתכן "שמא יגרום החטא"? אפילו כשיש הבטחה מפורשת של הקב"ה ייתכן שההבטחה לא תתקיים בגלל חטאי האדם; קל-וחומר כשאין לאדם הבטחה כזאת. על מה אפוא מבוסס הביטחון שיהיה לו טוב?

הרי פירוש "בטחון" אינו רק אמונה ביכולת ה' להטיבו ולחלצו מצרה, אלא שהאדם בוטח בה' שכן יעשה בפועל, שהדבר וודאי אצלו עד שהוא במנוחה גמורה ואינו דואג כלל, וכמבואר בחובת הלבבות, ש"מהות הבטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהי' לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו".

לכאורה לאנשים הפשוטים כערכנו, כיצד ניתן לקבוע שאכן יהיה לנו טוב? אני באמת בסדר לגמרי מול הקב"ה? מה גם שהרי הקב"ה 'לא עובד אצלנו', אלא אנחנו עובדים אצלו. ומי אנחנו שנחליט מה הוא יעשה בשבילנו?

יהודים הרי מאמינים באמונה שלימה שכל עניין המוות (ר"ל) וצרות בחיים (ל"ע), שאנחנו מאמינים שהכל בהשגחה עליונה, שהכל מלמעלה, והראיה שלנו היא מאוד קצרה, בשונה מהקב"ה הרואה את כל התמונה – הוא יכול להגיד מה טוב ומה לא טוב;

וכמו אותו יהודי שנקלע לבית הכנסת, שלא הבין את סדר העליות לתורה בבית הכנסת; "מדוע נותנים עליה לאנשים שלא נראה שמגיע להם זאת", שטח את טענתו בפני הגבאי. ענה לו הגבאי: אם תהיה כאן כמה שנים תבין שלו יש יארצייט בשבת הזאת, ולו יש יום הולדת וכו'. כך גם אנחנו, בסך הכל עוברי אורח, שלא באמת יכולים לדעת חשבונות ה' בעולמו.

וכהמעשה הידוע אודות רבי עקיבא, שבכל דבר שאירע עימו הוא אמר "כל מה שה' עושה – הכל לטובה". אמנם לא היה לו בסוף לא תרנגול לא נר ולא חמור, אבל בסוף בזכות כך ועל ידי זה הוא ניצל מנזק גדול ומסכון יותר – שודדים. רבי עקיבא ראה את הטוב שבכל דבר, אבל מה באמת ר"ע היה רוצה שלא יהיה שודדים ויישארו לו הנר והתרנגול וכו', אלא שהתייחסותו לדברים עומדת על אמונה שמה שהקב"ה עושה זה טוב, בין אם זה בפועל ובגלוי ככה, וגם אם זה לא נראה טוב, אלא נראה אכן רע, מאמין היהודי שמה שהקב"ה עושה זה תמיד אך ורק טוב.

אבא לא עובד אצל ילדיו

נמחיש זאת יותר: בתשנ"ה הייתה חטיפה של החייל נחשון ווקסמן הי"ד. והיתה כזאת התעוררות בארץ לזכותו. בערב שבת אביו דיבר ברדיו, וביקש מכל נשות ישראל להדליק נרות שבת לזכותו. האולטימטום אז היה ענין של שעות. המחבלים הודיעו שכל עוד לא משחררים את השייח' אחמד יאסין ימ"ש ועוד 200 אסירים ביטחוניים, ואם לא תיכנע ישראל לדרישה, יוציאו אותו להורג (ה"י) ביום שישי (ערב שבת) בשעה 20:00.

כעבור סיפור שלם, צה"ל יצא למבצע לביר נבאלא שמצפון לירושלים, שם הוחזק נחשון. וכולם היו במתח לא נורמלי כל השבת, התפללו ואמרו תהילים. אך המבצע נכשל, ותוך כדי חילופי האש בין כוחותינו למחבלים, נחשון נרצח על ידי מחבל ארור.

במוצאי שבת הייתה הלוויתו בכותל המערבי. והיה באוויר 'משבר אמוני' עצום. כולם התעלו והתפללו לזכותו, והנה חצי דקה לפני שהגיעו אליו – הוא כבר לא היה בחיים.

ואז אבא שלו עמד בלוויה בכותל ואמר משפט שנכנס ללב, הוא אמר: "כשמבקשים בקשה מאבא, הוא יכול להגיד כן, והוא יכול להגיד לא. אבא לא עובד אצל הילדים שלו. אבא שמע אותנו, והוא אמר לנו לא…".

זו גישה בביטחון, שהקב"ה הוא מנהל את העולם, והוא יודע יותר טוב ממני מה יהיה לי טוב. אמנם אני רוצה שהטוב יהיה בגלוי, אך אני בוטח בו שהוא היטב מה הוא עושה, וזה הכי טוב שיכול להיות.

על דרך זה בהמסופר אודות רשב"י בצאתו מהמערה. המעמד ומצב הוא שרשב"י מבוקש על ידי הרומאים הרודפים אחריו. הוא לא יודע האם לשוב לביתו או לא. לפתע הוא רואה צייד עופות, והוא שם לב לכך שינם עופות הנופלות במצודה, וישנם עופות המצליחות לברוח. והוא לא הבין, מה נותן מזל, מה הופך את העופות האלו לברות מזל, והם מצליחות לעוף מהמצודה?

ואז הוא שומע בת קול, שלפעמים היא אומרת רחמים, ולפעמים היא אומרת עונש. כשהיא אומרת עונש העוף ניצוד, וכשהיא אומרת רחמים העוף ניצול.

אומר רשב"י לעצמו: הכל השגחה עליונה. אם כך, אני בן אדם הנעלה יותר מעופות, וודאי שהכל תלוי ב'למעלה', ואין לרומאים שום שליטה עלי, ואזי הוא שב לביתו.

הבטיחו לו שיהיה בסדר? לא. הבטיחו לו שישנה יד מסדרת, ואם כך הוא הבין שאין לו ממה לחשוש. הקב"ה יעשה מה שהוא רואה לנכון. זו הגישה הכללית לנושא הביטחון בספרות התורנית.

כשתחשוב טוב – יהיה טוב

אך הגישה של הרבי לנושא הינה עמוקה וחזקה יותר מכל. התשובה לשאלה אודות המעשה עם משה רבינו, טמונה במעשה שהיה עם אדמו"ר ה'צמח-צדק'. יהודי אחד התחנן לפניו שיעורר רחמים על חולה מסוכן, ואמר לו ה'צמח-צדק': "תחשוב טוב – יהיה טוב". מתשובתו משמע, שעצם המחשבה בכיוון הטוב תביא את התוצאות הטובות, שבאמת יהיה טוב.

כלומר, הביטחון בה' – הוא עצמו עבודה שהאדם צריך להתייגע עליה ולהביא את עצמו לידי ביטחון גמור בה' – לסמוך ולהישען עליו ולהשליך את כל גורלו ביד ה', עד שאין הוא נשען על שום דבר בעולם מלבד הקב"ה. הביטחון נעשה להיות 'כלי' לברכת ה', שהקב"ה אכן ייטיב עם האדם בטוב הנראה והנגלה.

וכאשר האדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבדו, עד שאינו דואג כלל מן הקשיים והבעיות – ביטחון זה מצד האדם פועל למעלה, שהקב"ה יתנהג עמו גם-כן באופן כזה, אף-על-פי שללא הביטחון לא היה ראוי לכך.

וכאן נמצא החידוש המהפכני של הרבי במשנת הביטחון. הקב"ה קבע סדר בעולמו של "הבוטח בה' חסד יסובבנהו" שעל ידי הביטחון אתה ממשיך על עצמך את מידת החסד, שלמרות שלא מגיע לך מצד דין ומשפט, ישנו 'כביש עוקף' לדין ומשפט והוא הביטחון. שאכן כפי שהצ"צ אמר לאותו יהודי תחשוב טוב יהיה טוב, והביטחון הזה, הוא עצמו יגרום לכך שאכן יהיה טוב בגילוי, היות והקב"ה קבע בעולמו סדר של מידה כנגד מידה, . וכמאמר הבעש"ט על הפסוק "ה' צילך" שה' אכן מתנהג לפי הפעולות שאתה עושה. וכאשר אתה תבטח בה', הקב"ה יעשה שאכן יהיה לך אך טוב וחסד.

וזה מה שהתורה מלמדת אותנו במעשה עם משה רבינו: דווקא משום שמשה רבנו התיירא כשהתברר לו ש"אכן נודע הדבר", ולא בטח בה' לגמרי, נעשה כך גם בעולם הזה, ופרעה ביקש להרגו, עד שנאלץ לברוח. אך אילו היה בטוח לגמרי בקב"ה, היה הביטחון הזה עצמו פועל שהדבר היה נשכח והיה לו טוב בפועל, טוב הנראה והנגלה.

היום רואים איך שזה חדר גם בתפיסת העולם, שאדם אומר בפשטות "מה יהיה? יהיה בסדר…", שמניח כהנחה פשוטה שאכן יהיה טוב, וכמו כן משפט שנכנס חזק לעולם היום ש"מחשבה יוצרת מציאות", שאכן באמיתות העניין זה נכון, היות והחשיבה החיובית הביטחון שלי בה' משנה את היחס של הקב"ה אלינו.

זה אכן מציאותי

ראיתי אגרת נפלאה.

יהודי אחד כותב לרבי שהוא שוחט במקצועו, אביו נפטר ושילם הוצאות הקבורה אבל אין שם במקום השחיטה מניין, ואיך יאמר קדישים.

אז הרבי עונה לו שלא יקפח פרנסתו אלא ימשיך במלאכת השחיטה ואחרים יאמרו קדיש על אביו. אבל, כותב הרבי, אם בוטח בה', יעזוב השחיטה יהיה בביתו ויתפלל במנין לע"נ אביו, וה' ימציא לו פרנסתו.

כמו כן, שמעתי מעשה בחסיד בעלזא, שבשנים הראשונות היה גר בשכונה, והגיע להתוועדות של הרבי. במהלך ההתוועדות ניגש חסיד לרבי אודות יהודי שיש לו חובות רבים, בדרך כלל הרבי שם את ידו הק' על הרמקול בכדי שלא ישמעו, אך כאן אמר הרבי בקול שלא יקח הלוואות והקב"ה יתן לו ישר את המצטרך לו, ללא צורך בהלוואות. החסיד בעלזא שמע והחליט שזה מסר לחיים שלו לא לקחת הלוואות לעולם. כעבור שנים הגיע העת לחתן את ילדיו וכלל לא היה לו כסף, ולא הסכים בשום אופן לקבל הלוואות מידידיו שהציעו לו והפצירו בו רבות למען חתונת בניו בכבוד.

הגיע יום החתונה. המנהג אצלם הוא שהאבא והבן מתפללים יחדיו כשהם לבושים בספודיק גדול, והאבא לא רואה מאיפה יבוא הכסף לחתונה הערב, אבל הוא נשאר נאמן להחלטתו.

כאשר סיים התפילה, הגיע אליו הרב ירוסלבסקי ונתן בידיו מעטפה ובה סכום כסף גדול. ואמר לו: הגעתי מהרבי מליובאוויטש, ומסר בידי מעטפה ואמר לי: ההורה הראשון שאתה רואה שהולך לחתן את בנו, תביא לו שיהיה לו להוצאות החתונה. אתה הראשון שפגשתי, וזיהיתי אותך לפי ה'ספודיק', והאבא הבין וראה איך שיש בעל הבית והקב"ה מנהל הכל…

כדאי שתגאלנו

ככל הדברים האלו כלפי 'מדת הביטחון', כך הוא גם כלפי הביטחון בגאולה הקרובה לבוא, אשר הוא עצמו גורם לכך שהקב"ה ימהר לגאול אותנו, בגאולה האמיתית והשלמה, בקרוב ממש.

כפי שהרבי אמר ש"הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל, שיבקשו הגאולה — "ביקש לישב בשלוה" — וזה מביא ומזרז עוד יותר את הגאולה"; ומביא הרבי את דברי החיד"א "וכמ"ש החיד"א "אמרו בילקוט תהלים רמז תשל"ו אפי' אין ביד ישראל אלא הקיווי כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי וכו'. . ובזה פירש. . מטבע ברכת את צמח דוד מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קוינו כל היום דאומרו כי לישועתך אינו מובן מה נתינת טעם היא. . אבל ע"פ האמור אתי שפיר והכי פירושה את צמח דוד וכו' וכי תימא שאין לנו זכות, מכל מקום תצמיח כי לישועתך קוינו ויש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו".

"ובפשטות:", ממשיך הרבי "כאשר בנ"י יבקשו כדבעי לישב בשלוה — הרי תיכף ומיד תקויים בקשת כאו"א מישראל "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" — שיבה בשובה ונחת וישיבה בשלוה "בארץ מגורי אביו", כפשוטו בגשמיות, בפועל ממש למטה מעשרה טפחים, ובעגלא דידן ממש".

רואים אם כן שהרבי מדגיש את הפעולה של יהודי, איך שהקיווי של יהודי אכן פועל שיהיה ביאת משיח הגאולה בפועל ממש.

תודות: עזריאל בנימיני.