יום גאולה פרטית • הרב שי שמעון כהן

הרב שי שמעון כהן

על המשפיע ר' שילם קוראטין, אשר היה חסיד גדול מאוד של אדמו"ר הרש"ב נ"ע, התבטא אדמו"ר הרש"ב באחת מהאספות הרבנים אשר התקיימה בפטרבורג, אשר הוא אחד מהדוגמאות למעלתה של תומכי תמימים. שכן, ר' שילם נכנס לישיבה עם מדים של 'גימנסיה' (כמו אוניברסיטה), וכיום – הוא שקוע כל כך בתפילתו, עד אשר אינו חש כלל מה קורה סביבו.

לאחר הלוויה אשר הייתה בליובאוויטש, נכנס אדמו"ר הרש"ב לזאל של תומכי תמימים בכדי לומר "יושב בסתר". התיישב אדמו"ר הרש"ב לצדו של ר' שילם, אשר היה עדין באמצע התפילה, כלל לא שם לב למה שקורה סביבו. חסידים שראו זאת אז אמרו, שהיה נראה שאדמו"ר הרש"ב עשה זאת בכוונה בכדי להראות עד היכן צריכה להגיע השקיעות והמונחות בתפילה – עד כדי כך שלא שמים לב לכל מה שמסביב.

כידוע, אחת מחידושיה של תורת החסידות בענייני עבודת ה', הינה נתינת דגש על עבודת התפילה. מהו החידוש בזה? עד לגילויה של תורת החסידות בזמן הבעש"ט, ובעיקר – גם עד זמנו של אדמו"ר הזקן, התפילה הייתה חלק מהמצוות אותם צריך האדם לעשות בחייו היום־יומיים.

כשם שישנה מצוה להניח תפילין כל יום, כך ישנה מצוה להתפלל בכל יום (ואין כאן המקום להאריך האם זוהי מצוה מן התורה, או מדרבנן). ולפיכך, כשם שלדיני והלכות תפילין הוקדשו מספר סימנים בשולחן ערוך, כך גם לדיני תפילה הוקדשו הלכות תפילה. אך אין בתפילה איזה משהו מיוחד וחשוב כל כך.

אמנם בתפילה האדם יכול להתפלל ולבקש את כל בקשותיו, ועל ידי התפילה הקב"ה ממלא כל צרכיו הגשמיים אשר האדם זקוק אליהם, אך אין זה הופך את התפילה למשהו מיוחד, אלא שזוהו מרכיבה של מצווה זו.

באה תורת החסידות ומחדשת; בתפילה האדם מדבר לפני הקב"ה, 'עומד לפני מלך מלכי המלכים'. התפילה היא זמן בו אנו מדברים עם הקב"ה כעבד לפני רבו. אכן, כל זה כתוב כבר בתורת הנגלה, אך חסידות, כבכל דבר מגלה את האור הטמון כאן, ואומרת אשר המעלה בתפילה היא, היות ובתפילה זה הזמן והמקום בו אנו מתקשרים עם הקב"ה.

גם בלימוד התורה אנו מתקשרים אל הקב"ה, וכן בכל מצוה ומצוה, אך בעת התפילה – ההתקשרות היא באופן אחר לגמרי, לעצמות אין סוף. וכפי שנאמר בהיום יום כ"ו ניסן, בו מובא אשר אדמו"ר הרש"ב הסביר באחת משיחותיו שאדמו"ר הזקן "פתח את הצינור של מסירות נפש על עבודת התפילה, להיות מחובר לעצמות אין סוף".

התפילה אינה נחלת העבר

בדורנו, הדור השביעי, דיבר הרבי פעמים רבות על אלו החושבים אשר עבודת התפילה הינה נחלת העבר, ואילו כעת אין צורך לעסוק בה בחיות וב'קאך'. טענה זו שלל הרבי מלך המשיח לחלוטין!

כמענה על אלו הטוענים שמכיון שהרבי יותר 'מרעיש' ומעורר על מבצעים ולא על לימוד התורה ועבודת התפילה, ענה הרבי בשבת פרשת וירא תשל"ז: "כאן המקום להעיר שישנם כאלו הסבורים שהואיל ומתעסקים בלהט בענין המבצעים ואין מרעישים (משטורעם ניט") כדבעי בנוגע ללימוד הנגלה והחסידות ועבודת החפילה, אם כן – טוענים הם – נשתנו העיתים.

ובכן, הרי זה שקר מוחלט מעיקרו! מכיון שהישיבה שייסד כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע והקונטרסים שהוא כתב, הם שייכים גם עכשיו, מכיון שדברי צדיקים קיימים לעד".

ובשבת פרשת כי תשא תש"מ דיבר הרבי בחריפות ממש נגד טענות מסוג זה, עד כדי כך שהרבי התבטא אשר אין לדבר על כך במקום קדוש, ואף לא ברשות הרבים, וכך אמר הרבי: "ישנם הסבורים שמכיון שלא כתבו עשרות מכתבים, ולא "הרעישו" בהתוועדויות אודות עבודת התפלה – כפי שעושים כן בנוגע למבצעים – הרי זו ראיה שאין צורך להתעסק בענין התפלה.

– הרי ישנם עשרות מכתבים וכמה התוועדויות מכ"ק מו"ח אדמו"ר בהם הוא "מרעיש" אודות ענין התפלה, ועל דרך זה אצל אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, אם כן איזה תירוץ יש שלא לעסוק בעבודת התפלה?!

ואין כאן המקום לשלול עניני שטות וטיפשות כאלו, ובפרט כשנמצאים במקום קדוש, ובמכל שכן וקל וחומר מזה שאודות ענינים כאלו הנה אפילו ברשות הרבים אין לדבר עליהם!".

מהרה – ואבדתם…

אם כן, עבודת התפילה הינה שייכת ותקיפה גם בזמננו זה. אך לצערנו, נוצר מצב בו ישנם כאלו אשר אינם חסידי חב"ד האומרים לעצמם כאשר הם מחפשים מנין 'מהיר' – "בוא נלך לבית כנסת של חב"ד" – כי הם יודעים ששם מתפללים מהר… חסידים אמרו שנאמר בפרשת והיה אם שמוע "ואבדתם מהרה" – ופירושו, שעל ידי המהירה – מלשון מהירות, בתפילה, אזי 'ואבדתם' רח"ל.

אודות זה מספרים על שתי חסידים שהלכו יחד, אחד חסיד חב"ד, ואחד פולישע'ר. הוויכוח נסוב גבי דרך חסידות חב"ד בתפילה, שמאריכים בתפילה עצמה ובהתבוננות לפניה, ואילו אצל חסידי פולין, התפילה נעשית בהתפעלות עצומה, אך במהירות וללא התבוננות.

החסיד הפולישע'ר אמר לחברו החב"דניק: משל למה הדבר דומה? לאחד שגדר גדר סביב חצרו, בכדי שלא ייכנסו מזיקים, אזי; באם יגדור הוא את הקנים בצפיפות גדולה ללא רווח בין קנה לקנה, במילא – ישיג הוא את מטרתו. אך באם יתן הוא רווח בין הדבקים – לא תהיה תועלת כלל בגדר, כי המזיקים יכנסו דרך החורים והחלל שבין הקנים.

ובעצם רצה לרמוז לו, שבכך שמאריכים בתפילה – גורמים לריבוי מחשבות זרות, ולפיכך דרכו – דרך פולין היא הדרך הנכונה.

ענה לו החסיד: אמנם אתה צודק, אך במה דברים אמורים, כשהמזיקים עדיין לא נכנסו לתוך החצר; אך כאשר הם כבר בפנים – מה יועילו כל הגדרות שבעולם כנגדם – הם כבר בפנים… וכך רמז לו שהעיקר זה לעבוד היטב עם כל הכוחות לנקות את המחשבה, בכדי להיות מונח בתפילה אכן רק בה, ובמטרתה – הדבקות וההתקשרות לקב"ה.

ישנה גירסא שונה, שהמשל הוא על עגלת סוחר, הבורח מפני שודדים; שאם יסע מהר – ינצל מהם. אך באם יסע לאט – השודדים ישיגיהו. ותשובת החסיד – שמה תעזור הנסיעה מהר, באם השודדים כבר על הגעלה?… אך הנקודה אותה נקודה. צריכים להתפלל במתינות, ויחד עם פירוש המלות. כאשר זה 'מהירה' – אזי 'ואבדתם'.

בעצם, זהו גם פתגם מפורש בהיום יום (כ"ג אייר): "ראשית הירידה, רחמנא ליצלן, הוא העדר העבודה בתפילה, הכל נהיה יבש וקר; גם ה'מצות אנשים מלומדה' הופכים כבר לנטל; ממהרים, מאבדים את הטעם בתורה, והאויר מתגשם, ומובן הדבר שאינו שייך כלל לפעול על הזולת".

הפירוש הפשוט של פתגם זה הוא: כשלא מתפללים בעבודה, במילא אין חיות בשום דבר, כל מצוה נהיית כמעמסה ועוד דבר שצריכים כבר למצוא דרך כיצד להיפטר ממנו במהירות הקרובה, וזה גורם אחר כך שאין גם טעם בלימוד התורה. ואז – פשיטא שאין כח לפעול על הזולת…

סוד ההצלחה במבצעים

אפשר לומר שבמשפט זה טמון גם כן סוד ההצלחה במבצעים, דבר שכל חסיד שקצת איכפת לו מהרצון של הרבי – רוצה לעשות כראוי. בכדי להצליח במבצעים, להשפיע על הזולת – צריך שתהיה בכך נקודה פנימית, של התקשרות לקב"ה, באופן פנימי ואמיתי, ולא כ'חיצון'.

כי כאשר האנשים עליהם אתה רוצה להשפיע רואים שאתה לא כל כך מונח במה שאתה מנסה 'למכור' להם – במילא הם לא יקשיבו לך ברצינות. וגם אם נראה לך שהם כן מקשיבים – זהו רק למראית עין, כי לא נעים להם ממך, או משהו כזה, אך האמת היא שבלי תפילה כראוי – אנשים לא יושפעו ממך. חד משמעית.

המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס סיפר, שכאשר הוא היה בחור צעיר בתומכי תמימים, יצא לו לראות פעם אחת את ר' איצ'ע דער מתמיד מתפלל. כידוע, ר' איצ'ע היה עובד ה' בצורה מיוחדת ביותר, והיה מאריך הרבה בתפילתו.

באמצע התפילה, ר' איצ'ע התרגש יותר מדי, והחל לעשות תנועות של התעוררות עם שתי ידיו. חשבתי לעצמי, אמר ר' מענדל, שזוהי תנועה של 'חיצון', והסתכל על ר' איצ'ע במבט המבטא את מחשבתו.

חלף שם אחד מהחסידים המבוגרים, ואמר לי: וואלסטו געפילט א צענטל פון וואס ער פילט, וואלסטו געטאנצט אויף די טיש'ן! [= לו היית חש עשירית ממה שהוא מרגיש כעת, היית רוקד על השולחן!].

לא דורשים ממנו כיום כזו רמה של השגה, התבוננות והתעלות בתפילה כמו ר' איצ'ע דער מתמיד, או כחסידים אחרים; מאיתנו דורשים דבר אחד ויחיד: להתפלל כראוי. שהזמן של התפילה יהיה מוקדש אך ורק לתפילה, ללא שום התעסקות בעניינים אחרים, חשובים ככל שיהיו, תוך כדי.

לשבת במקום אחד, בריכוז המחשבה, לאחר התבוננות ראויה באיזה עניין בחסידות, להתפלל מילה במילה, ללא בליעת והרצת מילים, בנחת, מתוך הסידור. גם אם זה יקח רק ארבעים, ארבעים וחמש דקות, ולא שעות ארוכות כמו החסידים בדורות קודמים – גם זה נחשב עבודת התפילה. זה המינימום הפשוט הנדרש מכל חסיד וחסיד.

התפילה כחלק מהגאולה פרטית

כל דבר ודבר, צריך הרי לעבור דרך השער העיקרי אשר דרכו עוברים כל העניינים "קבלת פני משיח", בכדי להתכונן לגאולה, ולהתחיל לחיות חיים של גאולה, כפי שהרבי מלך המשיח מדבר בדבר מלכות של שבוע – פ' פנחס: "ועפ"ז מובן גם, שלכאו"א מישראל ישנה האחריות להביא את הגאולה לכל העולם כולו – כיון שעי"ז שהוא עושה את עבודתו הפרטית בשלימות (במחשבה דיבור ומעשה), אפילו בפרט שבפרט – ברגע אחד ובמקום אחד ("כאן"), יש בכחו להפכו ל"ארץ ישראל", ועי"ז לפעול ולהביא את הגאולה השלימה בכל העולם!

ובאותיות פשוטות: בעמדנו קרוב ממש לפני הגאולה – צריך כאו"א מישראל להתרגל לגאולה ולהציב את עצמו במצב ורגש של גאולה, ע"י הפיכת יומו הפרטי ל"יום גאולה (פרטית)", והפיכת מקומו הפרטי – ל"ארץ ישראל", עי"ז שעושה את העבודה שלו ברגע זה ובמקום זה בתכלית השלימות, במחשבה דיבור ומעשה".

אין צורך להרחיב במילים: הבאת הגאולה, מתחילה מההכנה של כל אחד ואחד בעבודתו הפרטית, ועל ידי זה באה גאולה כללית, לכל העולם כולו בהתגלות הרבי שליט"א מלך המשיח תיכף ומיד ממש. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!