עפולה: כינוס תורה באסרו חג הפסח • סיכום

ר' טל מויאל הנחה את הכינוס בכשרון מיוחד, ופתח אותו עם סיפור ידוע על "כינוס תורה" המובא בשבחי הבעש"ט: פעם דרש הבעש"ט בכוונות המקווה (שצריך להיות שם אהי-ה במילוי בשילוב שם אל"ד), והתלמידים שהיו בקיאים כולם בכתבי האר"י התפלאו מאד (שכן האר"י כותב לכוון במקווה בשם אהי-ה הפשוט). הבעש"ט הטיל ראשו לאחור ופניו נהיו להבים אך צעיר התלמידים, ר' נחמן הורודוקער, הרגיש שאינו יכול להשאר ער ולמרות מאמציו העילאיים – נרדם. ובחלומו רואה עצמו ברחוב שכולם רצים, ולשאלתו ענה מישהו "רבינו עומד לדרוש". לאולם המפואר נכנס הבעש"ט ואיתו אדם צעיר, הבעש"ט התחיל לדרוש את הדברים שזה עתה שמע ליד השולחן והאדם הצעיר החל להתווכח איתו. לשאלתו של ר' נחמן ענה מישהו כי האדם הצעיר הינו האר"י ז"ל. הויכוח נמשך זמן רב עד שלבסוף הודה האר"י להבעש"ט ומיד התעורר ר' נחמן מתרדמתו, ושמע את הבעש"ט אומר לו "לקחתי אותך איתי כדי שתהיה עד – ספר להם מה ראית".

ר' זיון שביט דיבר בהבדל שבין "כל הקבוע כמחצה על מחצה" (שבפסחים ט ע"ב) לבין הסוגיה בתערובות "כל דפריש מרובא פריש".

שכאשר האיסור קבוע רואים את האיסור כמחצה על מחצה ואין מסתכלים כלל על הרוב (כגון תשע ציבורים של מצה ואחד של חמץ שבא עכבר ולקח ולא ידוע אם מצה או חמץ, או תשע חנויות טריפה ואחת כשר שקנה מאחת ואין ידוע מאיזו). אך כשפורש משהו מאיסור שאינו קבוע (ולא ידוע האם פרש מהאיסור או מההיתר) הולכים אחר הרוב – "כל דפריש מרובא פריש" (בין לאיסור בין להיתר).

ולכאורה ניתן לומר שכלל הלכתי זה ממשיך לשולחן ערוך בדיני תערובות על "חתיכה שראוי להתכבד" שאינה בטילה בתערובת מכיוון שעומדת בפני עצמה. זאת בניגוד לחתיכה קטנה או נוזל שמתערב וניתן לבטלו ברוב (או בטעם או ב60 לפי הרמ"א), מכיוון שממשותו אינה ניכרת -לכאורה ניתן לומר "מרובא פריש" והתערובת תהיה מותרת.

ניתן אף לומר שכלל זה גם בדיני מציאה ואבידה בסוגיית "אלו מציאות", לפי שדין השבת אבידה עומד כשהבעלים לא התייאש, מכיוון שהחפץ עדיין ניכר בעיניו ולכן המוצא חייב להכריז, אבל אם יש יאוש (שאז החפץ הוא מופקר "פרש") – יהיה מותר למוצא.

ורחוק עוד יותר, אף בדיני טהרה אפשר למצוא כלל זה – בסוגיית מעיינות או גבים, "כל דפריש" עומד בפני עצמו או שמקווה המים עדיין מחובר ולכן הטובל טהור.

וגדולה מכולם – כלל זה נכון גם בעבודת ה'. רבינו הבעש"ט אומר "במקום שרצונו של אדם נמצא שם הוא נמצא" שלכן חסידים נזהרו מאד על המחשבות – זהיר טפיי.  במאמר אור לארבע עשר של הרבי הריי"צ, מאריך בנושא "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" – אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ("נר ה' נשמת אדם"):

ההכנה לפסח היא שצריך לפניה לנקות בחריצים ובסדקים – ואיך? צריך אדם לבדוק בנפשו: אם רואה שה"חמץ" אצלו "קבוע" אזי אפילו אם מדובר בעניינים קלים הרי זה חמור מאד. אבל מי שנכשל רק באופן זמני (ואפילו אם בדברים חמורים יותר) הרי זה "חמץ דפריש" שאין לו קביעות.

והעצה שלא תהיה לחמץ "קביעות" בנפש היא להאיר את נפשו הבהמית ומקומו בעולם על ידי התקשרות לרבי בתורה ומצוות.

ר' יי"צ דורון דיבר על חשיבות הזהירות בשחיטת ליובאוויטש, מאחר שהמאכל נעשה דם ובשר כבשרו ומשפיע על הנפש. דלכאורה יש להבין: מאחר ותקנת הסכינים המלוטשות (השחזת הסכין באופן שיהיה גם חד וגם חלק) התקבלה בעולם בפועל עוד בזמן אדמו"ר הזקן – א"כ במה מתייחדת שחיטת ליובאוויטש על פני האחרות?

בפתח הדברים סיפר על ר' שמואל גרוסמן שהחליף פעם אחת את אביו, ר' אשר גרוסמן, באחת ממסעותיו של אדמו"ר הרש"ב (הרבי הרש"ב היה לוקח את רא"ג איתו כדי שיוכל לאכול באופן מהודר בכל מקום). אלא שאירע והסכין של ר' שמואל לא מצא חן בעיני הרבי והוא ביקש לזמן את השוחט המקומי. אך למרות שסכין השוחט המקומי הייתה טובה יותר בכל זאת הורה הרבי לר' שמואל לשחוט. וביאר את המעשה (ע"ד אפשר בדעת תחתון) עפ"י המובא בספר חסידים שבעלי חוש בדורות הראשונים היו טועמים בבשר האם שוחט הוא בעל קרי… היינו שלמהות השוחט ישנה השפעה על הבשר, עד כדי כך שבאם רק הסכין כשרה עדיף לאכול משחיטת חסיד ואפילו שחיטה אחרת מהודרת יותר – וממילא רצה אדמו"ר הרש"ב דווקא בר' שמואל גרוסמן.

ומהי אם כן ה"הגדרה" של שחיטת ליובאוויטש? לשאלה זו נדרש פעם הרב מארלו, וענה (תוכן הדברים), ששוחט חסידי הוא ש(מלבד הקריטריונים הקבועים בהלכה של יר"ש וכו') עליו ללמוד חסידות חב"ד והוא מקושר לרבותינו נשיאנו (היינו, גם אם "רשמית" הוא משתייך לחסידות אחרת או אפילו לשום חסידות – כל עוד הוא לומד חסידות חב"ד ומקושר לרבותינו אין שום נפקא מינה בין שחיטתו לשחיטת חסיד חב"ד).

על שחיטת ליובאוויטש הרביים "לוקחים אחראיות"; הרב הענדל ממונטריאול שאל פעם את הרבי ביחידות האם יכול למנות 'בודק פנים' חסיד (אבל לא חב"ד), והרבי ענה לו "שאמנם אם הוא סומך על יראת־השמיים שלו הוא יכול לאכול מהשחיטה אך לקרוא לזה שחיטת ליובאוויטש אי אפשר כי שחיטת ליובאוויטש פירושה שהרבי מליובאוויטש אחראי על השחיטה".

הרבי התבטא ש"שחיטת ליובאוויטש היא מוסד של הפצת המעיינות". ולדוגמא, הרבי (כמדומה הצ"צ) שלח את השוחט האישי שלו ללמד שחיטה בעיר מסויימת, ואחרי זמן קצר התחילו להגיע משם מכתבים לרבי, והדברים מגיעים עד כדי כך שפעם אחת אמר אדמו"ר הצ"צ לר' פרץ מוצ'קין שעל שוחט חסידי צריך למסור את הנפש.

וסיים את הרצאתו המאלפת בדרשה קצרה בעבודת ה': שכשרוצים "להעמיד במקום" מישהו, יש לעשות זאת "חד וחלק" – מחד גיסא "חלק" – ללא דקירות ועקיצות, אך מאידך גיסא "חד" – חותך וברור.

ישראל קטרי כיצד מקבלין ברגל פני רבו. לומדים מהאשה השונמית (לא חודש ולא שבת), ריטבא אם כן מדוע לא מחייבים בשבת? ומתרץ שהדבר תלוי בריחוק וקירוב המקום (שמי שיכול ילך כל שבת). הפני יהושע שואל איך לומדים זאת מאשה – והרי היא פטורה ממצות שהזמן גרמא? ומתרץ … הרמבם מביא זאת להלכה, אבל השו"ע מביא זאת רק בד"א בהקשר אחר. מסביר הנודע ביהודה שתלוי בחילוק שבין רמבם לשוע: כיון שהיום אין את המצווה של בית המקדש לכן השו"ע לא הביאה (שלא יכבד את רבו יותר מהשכינה).

בחודש, שבת, וברגל יכול הרב יותר כח לברך.

ר' יוסי שוראקי דיבר על חשיבות האמונה בהשגחה פרטית, והעביר זאת דרך סיפור: רב אחד יעץ ליהודי שהתלונן על פרנסתו למלא טופס הגרלה – ולא זכה. בשבוע הבא שוב יעץ לו הרב אותה עצה וכך שוב ושוב. בסופו של דבר סירב היהודי למלא שוב טופס ואמר לו הרב: טופס זה יזכה את בעליו בשני מליון – מוכן למכור לי אותו במאה אלף? וכשהיהודי הסכים אמר לו הרב – אם היית מאמין לא היית מוכן למכור, וזו הסיבה שבפעמים הקודמות לא זכית.

ואפשר ללמוד גודל מעלת האמונה מסיפור רחל ולאה. דלכאורה, מדוע נתנה לאה לרחל את הדודאים רק תמורת תשלום, והלא רחל נתנה לה את הסימנים בחינם? אלא ללמדנו מצד אחד את גודל אמונתה של רחל שלא התלוננה אלא הצדיקה על עצמה את הדין ו"שילמה את המחיר" בלי שום ויכוח, ומצד שני את גודל צדקותה של לאה שראתה ברוח הקודש שסיבת עקרות רחל היא הטובה שמחזיקה לעצמה על נתינת הסימנים, וע"י בקשת התשלום גרמה לרחל שברון לב ונמיכות רוח שהביאו אותה לתשובה וע"י כך נפקדה.

וה"נפקא מינה" בעבודה – שהן כשעושים טובה לזולת והן כשהזולת עושה לנו טובה צריך לזכור ש"ברכת ה' היא תעשיר", ואנחנו רק השליחים שלו.

ר' עופר וינקלר דיבר על הצורך בעיסוק במבצעים של הרבי לזירוז הגאולה, על יסוד הגמרא (סנהדרין צב ע"ב) המספרת על שלושה אמוראים שכל אחד מהם חשש מחבלי משיח מסיבה שונה. נקודת הביאור הייתה ש"יש רבי וצריך להקשיב", יש להוסיף גם ברוחניות וגם בגשמיות. מה שהיה אתמול היה טוב לאתמול אבל היום צריך להיות אחרת לגמרי, לא להסתכל

ימינה ושמאלה (וכל שכן שלא אחורה…) אלא "דבר אל בני ישראל ויסעו".

ולפועל – להגיע בזמן לתהילים של שבת מברכים, ללמוד חסידות כל יום לפני התפילה (וכל שכן להגיע לשיעור בשבת), "להתעקש" על שמו"ת וכו' וכו'.