מדוע הגיע הקב"ה לנחם את יצחק? • דרשת משיח בפרשה

נחמה בארבע שלבים

אחרי שבעה ימים של קבלת מנחמים, היה האבל ממוטט מעייפות. הוא לא היה מסוגל להשיב עוד על אותן השאלות:

"בן כמה אבא היה?", "הוא סבל ממשהו בזמן האחרון?", "ואיך אמא מתמודדת?".

ואז בשעות האחרונות של השבעה נכנס הנודניק של העיירה. הוא פצח בסדרת השאלות המוכרת ולבסוף הנחית את האחרונה: "איך הייתה יציאת הנשמה?".

"תשב פה עוד כמה דקות ותראה איך נראית יציאת נשמה…", ענה האבל.

***

השבוע נפרד מהזוג היהודי הראשון בהיסטוריה. בתחילת פרשת השבוע, פרשת חיי שרה, נקרא על פטירתה בלא עת של שרה אמנו, ולקראת סוף הפרשה, נלמד על פטירתו המוקדמת (בחמש שנים) של אברהם אבינו.

הדבר המעניין הוא שלאחר פטירתו של אברהם אבינו אומר הפסוק: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו" (בראשית כה,יא) ועל כך מביא רש"י מהגמרא במסכת סוטה (יד,א) שהקב"ה בא לנחם את יצחק בניחומי אבלים.

זוהי הפעם הראשונה בתורה בה אנו קוראים על מצות ניחום אבלים, וזוהי גם כן אחת מהמצוות היחידות עליה אנו קוראים שהקב"ה קיים אותה עוד לפני שבני ישראל קיימו אותה.

ידועים דברי המדרש (שמות רבה ל,ט) על הפסוק: "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל" (תהלים קמז,יט) ש"אין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם.

מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום! (נשמע מוכר?…) הקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור".

אז בעצם, כל מצוה- לבישת ציצית או הנחת תפילין, שמירת שבת, כשרות וטהרה- כולם נעשות בראש ובראשונה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ורק לאחר מכן הוא מצווה עלינו לעשות ולשמור. אבל בדרך כלל, אנחנו לא קוראים ולא שומעים על זה, בטח לא במפורש בפסוקי התורה.

ואילו כאן, בקשר למצות ניחום אבלים, התורה מספרת לנו שהראשון שהגיע "לברך" ולנחם אבלים היה…הקב"ה בעצמו!

אבל, מדוע דווקא כאן ועכשיו? למה הקב"ה לא הגיע לנחם קודם, למה לא בפטירת אדם הראשון, מתושלח, נח או שם?! ובכלל, מה הייתה הנחמה? ומה ההוראה אלינו מכל האמור, ובעיקר, בקשר להבאת הגאולה האמיתית והשלימה?

בספרי החסידות (תפארת שלמה) מופיע הסבר מעניין.

ידועים דברי חז"ל אשר שלשת הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה הם כנגד שלשת האבות.

לפי זה יוצא, שברכת מחיה המתים נאמרה כנגד וע"י יצחק אבינו. ואכן, אנו מוצאים במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לא) שבעת העקידה, בזמן שחרבו של אברהם הגיעה כל כך קרוב לצוארו של יצחק, פרחה נשמתו.

לאחר מכן, בעת שחזרה נשמתו אליו, פתח יצחק אבינו ואמר:"ברוך…מחיה המתים". כי יצחק אבינו היה הראשון בהיסטוריה העולמית שחווה על בשרו את תחיית המתים.

אבל, ישנו ביאור אחר, יחודי ומעניין כאחד, על השייכות בין יצחק אבינו לברכת מחיה המתים. יצחק אבינו הי קשור בנימי נשמתו לאביו הדגול, אברהם. לאחר פטירת אברהם, יצחק אבינו עבר, בלשוננו, "משבר"…הוא סירב להתנחם, הוא סירב להרגע, הוא לא היה יכול להשלים עם האבדן והכאב על פטירת אברהם, עד ש…הקב"ה בכבודו ובעצמו היה צריך להתערב!

הקב"ה הגיע לנחם ולהרגיע את יצחק. והנחמה היה "ברכה" ("ויברך אלוהים את יצחק"), הקב"ה גילה ליצחק את סוד תחיית המתים, את הסוד אליו כולנו מחכים. הוא אמר ליצחק חד וחלק: "אל תדאג, אבא חוזר!" "אתה תתראה איתו שוב!" אז, באותו רגע של מנוחה, באותו רגע של נחמה, פתח יצחק ואמר: "ברוך…מחיה המתים".

הרבי מלך המשיח מוצא במצות ניחום אבלים קשר ישיר ואדוק לעבודה שלנו בהבאת הגאולה.

במכתב נחמה מיוחד, מסביר הרבי שמצוה זו מרמזת על כל סדר העבודה של עם ישראל, והנוסח בו אנו משתמשים מרמז על הקשר לגאולה.

תורת החסידות מסבירה שבקיום כל מצוה ישנם ארבעה שלבים, ואותם ארבעה שלבים מביאים לידי ביטוי בולט במצות ניחום אבלים.

בראש ובראשונה, לפני קיום כל מצוה, זקוק היהודי לכח מסייע, כח אלוקי עליון שיתן לו את היכולת לקיים את המצוה, זוהי ההתערבות האלוקית הראשונית שמגיעה לעזור ליהודי בעבודתו.

לאחר מכן, בשלב השני, צריך היהודי להשפיל שרוולים ו…לעשות! לקיים את המצוה בכוחות עצמו, ולנצל את כל כישוריו ויכולותיו להתקדם מעלה מעלה בעבודת ה'.

לאחר שהיהודי מיצה ומימש את כל הכוחות שלו, הוא הגיע לגבול היכולת האנושית, מעניק לו הקב"ה, בשלב השלישי, כוחות עליונים נוספים שאליהם הוא לא היה מגיע לעולם בכוחות עצמו.

הקב"ה מעניק לו, בתור 'מידה כנגד מידה', את המדריגות הרוחניות שאליהם הוא שואב ומנסה להגיע. לדוגמא: אם האדם "עבד" על מידת האהבה שלו והגיע לגבול האהבה שהוא יכול להרגיש בכוחות עצמו, אז הקב"ה יעניק לו את רגש האהבה האלוקית מלמעלה, אליה הוא לא היהי מגיע בחיים ללא הסיוע האלוקי. ובסופו של דבר, בשלב הרביעי והאחרון, הקב"ה מעניק לאדם שכר, גילוי אלוקי שמעל ומעבר למה שבאמת מגיע לאדם. גילוי נעלה, באין ערוך, מהגילוי הקודם (השלישי) שהיה מדוד ומוגבל ("מידה כנגד מידה) לפי ערך עבודתו של האדם.

בשלב הרביעי הזה, הקב"ה נותן בלי חשבון, כמו שרק הקב"ה יכול לתת!

ואת ארבעת השלבים האלו אנו מוצאים דווקא במצות ניחום אבלים בשייכות לגאולה.

קודם כל, כפי שאמרנו בהתחלה, זוהי אחת מהמצוות היחידות שאותה עשה ה' עוד לפני שהוא נתן אותה לנו.

ניחום האבלים שעשה הקב"ה אצל יצחק מעניק לכל אחד מאיתנו את הכח המוסרי ואת המוטיבציה הרוחנית לעשות את זה עכשיו.

כי אם הקב"ה מוצא את הזמן ואת האנרגיה לנחם אבלים, בטח גם כל אחד מאיתנו יכול!

השלב השני, הוא המצב בו כל אחד מאיתנו מקיים את המצוה. אנו פונים לאבל ואומרים לו:

"אנחנו נעשה ככל יכולתינו למלאות את החלל, אנחנו נשתדל לעזור, לסייע, להושיט יד ולהיות כתף תומכת" אבל, בסופו של דבר ואחרי ככלות הכל, אנחנו מודעים לעובדה שאנחנו מוגבלים, אנחנו בני תמותה, יושבי חושך וצלמוות ואין לנו את היכולת לנחם באמת, אין לנו את היכולת לקחת את הצער והכאב, את רגש האבדן והתסכול.

ולכן לפני שאנחנו נפרדים מהאבל אנו מודיעים לו שבאמת רק:"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", כמו יצחק אבינו כך גם כל אבל, יקבל את הנחמה האמיתית, רק בשלב השלישי, בעת בנין בית המקדש ותחיית המתים שיגיעו מלמעלה, מהבורא הכל יכול, מחיה החיים והמתים כאחד.

נוסח הנחמה בו אנו משתמשים היום מרמז על המצב השלישי, בו הקב"ה יעשה את מה שאנחנו, כיום, לא יכולים לעשות. אבל, יחד עם זאת, מגיע השלב הרביעי והאחרון, השלב הבלתי מדוד והבלתי מוגבל.

נחמתו של הקב"ה לא תהיה רק בגדר "חידוש הישנות", להחזיר חזרה את השעון ולשוב לאותם אנשים, חיים ודמויות של העבר.

נחמתו של הקב"ה תהיה נחמה בכפליים, נחמה שמעל ומעבר למצופה. הוא לא רק יבנה לנו את בית המקדש הישן, כי אם "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", בית נצחי ומשולש, בית בנוי בידי אלוקים ולא בידי אדם.

כמו כן בקשר לתחיית המתים, לא רק שהקב"ה יחיה את המתים באותם סוג חיים של העבר, כי אם חיים מסוג חדש, חיים נצחיים שאין להם סוף, חיים ברמה אחרת אותה מעולם לא דמיינו.

ונסיים בסיפור מעניין על התקשרות הראויה בין חסיד לרבו הקשורה במצות ניחום אבלים:

בי"ט מנחם אב, תשי"ד נפטר האדמו"ר ר' שלום מאמשינוב בניו יורק. בעת ניחום אבלים, הגיע הרבי מלך המשיח לנחם את בנו, הרב ירחמיאל קאליש מאמשינוב.

הרבי התעניין אודות פרטי תכנית הנסיעה לארץ ישראל לעריכת הלויה והקבורה הסופית (כי גופו של האדמו"ר נטמן בניו-יורק על תנאי שלאחרי משך זמן יעלוהו לארץ ישראל),.

התכנית היתה שהאדמו"ר מאַמשינוב יפליג באניה לארץ, לאחר הגעתו, יטיסו את הארון של אביו לארץ ויקברו אותו בטבריה.

הרבי פנה לא' האברכים מחסידי אַמשינוב, ושאלו, אם הוא טס באוירון ללוות את הארון בדרכו לארץ ישראל, והנ"ל השיב שהוא כהן.

נענה הרבי ואמר: ומה בכך?

הלה ניסה לטעון שיש שקלא וטריא בדבר, וזה לא כל כך פשוט..

הרבי אמר: "כיצד יתכן אצל חסיד הנהגה כזו – להניח את רבו לבדו?!

חסיד – לכל לראש – נוסע הוא יחד עם רבו, ולאחר מכן, כששב למקומו, הנה אם תתעורר אצלו שאלה בדבר, אזי ילך לשאול אצל רב, ואם הרב יאמר שיש חשש בדבר, אזי יבקש תיקון וכו'."

והמסר אלינו ברור כשמש, חסיד חב"ד נשאר דבוק לרבי מלך המשיח בכל מצב ובכל אופן.

שבת שלום.

__________

מבוסס על אג"'ק חלק ב' עמוד כ"ב