מותר לקיים מניין תפילה משני צידי הרחוב?

בימים אלו בהם בתי הכנסת עדיין סגורים והתפילות נערכות ב"מניני מרפסות", אנו מפרסמים תשובה שכתב הרב יוסף ישעי' ברוין, מרא דאתרא וחבר הבד"צ דקראון הייטס, לשאלה האם אפשר להתפלל במנין שחלק מהעשרה בצד אחד של רשות הרבים וחלק בצד השני.

להורדת התשובה המלאה בצירוף מראי מקומות

שאלה: 

כבוד הגאון הגדול מרא דאתרא דשכונתינו הרב ברוין שליט"א

ברור לי שכבודו עסוק בעל לראשו בצרכי שכונתינו ובענינים של פיקו"נ וכו', וע"כ אקצר לדון כתלמיד בפני רבו:

בתנאי שכתב במכתבו בסעיף 8 שצריך שהעשרה יהיו בצד אחד ולא יהי' דרך הרבים מפסקת – הנה, תנאי זה הוזכר בשוע"ר סימן קצה לענין זימון (ודייק להחמיר דרך הרבים אפילו אינו רשה"ר וד"ל ואכ"מ), אבל בסי' נ"ה לא הזכירו (הגם שבסעיף שבסימן נ"ה, ט"ז מביא בציונים דברי המ"א שמדמה צירוף עשרה לזימון למילף לקולא דלא בעינן שיכניס פניו וכו').

והגם דהפמ"ג מביא תנאי זה לענין צירוף עשרה, ופשיטא לי' שיש לדמות צירוף לזימון לצירוף לעשרה –הנה הפמ"ג בעצמו העיר שי"ל שזימון חמיר טפי שכן מצינו חומרא ברואין אלו את אלו בבית אחד וכו'.

אבל העיקר שלא מצאתי שעומדים עליו הוא – הא גופא שאדה"ז מביאו כתנאי לענין זימון, ואינו מזכירו לענין עשרה, ומשמע שלא סבירא לי' שמעכב לעשרה.

(ובסברא לחלק, כבר כתבו בכ״מ, שלענין אכילה הרי רשה"ר אינו מקום אכילה שהאוכל שם דומה לכלב וי"א שפסול לעדות – אבל לא נחתי להלכתא בזה שרבינו השמיט תנאי זה בסימן נ"ה).

גם החיד"א במחזיק ברכה (בימן נ"ה ס"ק י"א) שסב"ל להחמיר, התירו בשעת הדחק.

והרי בימינו אנו בשעת הדחק של ממש.

ובעיקר, חוששני שזהו חומרא דאתי לידי סכנתא שהרי ברגע שיש בצד אחד 9, וחסר "רק אחד" בצד שני …. מלחיצים עליו לעבור לצד השני…. "במקום פתוח". והגם שיפה עשה רמע"כ שהזהיר וכו', אבל ידוע איך שטבע בנ"א גוברים עליהם, ובעצמי הייתי עד לזה וכו'.

וגם יש להעיר שיש עוד חיסרון בדרך הרבים מפסקת, להסוברים שגוי מפסיק כמו צואה וע"ז, והרי מן הנמנע שלא יעברו גויים וכו'. אבל חוץ מזה שאי"ז הפסק רק לאותו רגע, הנה גם תנאי זה לא הזכירו רבינו וכו' ואכ"מ.

קוטנו עבה ממתני. וע"כ אקוה לשמוע ממנו הוראה ברורה, שבאתרי' דרב הלכתא כרב. וביחד עם זה הרי שוע"ר הוא דבר משנה, ותורה היא וללמוד אני צריך.

בכבוד ובהערכה

תשובה:

אחדשה״ט,

אתאפק לא אוכל, כי חרה לי מאד על הדבר הזה, שראיתי מקצת חכמים בעיניהם שכתבו לדון מדעת עצמם בסברות וחילוקים שאין הדעת סובלתם להתיר צירוף לעשרה גם בדרך הרבים מפסיק ביניהם, ולהורות הלכה לרבים לעשות מנינים בכגון דא, על יסוד חילוקם המחודש, ובכך לגרום למאות ואלפים ברכות לבטלה ח״ו, ועכ״פ לגרום לספק ברכה לבטלה.

ואנא לא חילוק ולא בילק ידענא, והרי דברי הפמ״ג (נה בא״א יב), ברורים מללו שה״ה לענין תפלה. וידוע דרכו שהוא מיראי ההוראה, וכל דבריו בדרך אפשר, וראה זה חדש, שכאן כתב כן בפשיטות גמורה. (ולהעיר שכדבריו נקטו כו״כ אחרונים חביבים ולא עלה על דעתם לחלק וכו׳, ותקצר היריעה להכילם, ראה בהערה ).

וכן מצינו בכ״מ בהלכה:

לענין קידוש ולענין שינוי מקום בסעודה.

וכן לענין הוצאת ק״פ מחבורה לחבורה.

וכן לענין עדות, אף שלאו מידי דאכילה היא.

ואפי׳ לענין ברכת הראי׳ על ביה״ק.

ויתר על כן, שלא לסמוך על ברכת בדיקת חמץ בדרך הרבים מפסקת.

וכן מצינו שא״צ לשפוך המים בשכונת המת, כשרה״ר מפסקת, דדמיא לאיסור לכהן לגור בשכונה אחת עם גרושתו.

ועיקר הענין בכמה מהנ״ל , דמזימון ילפינן שאי״ז בגדר צירוף, וה״ז בגדר ב׳ קבוצות נפרדות של״ש בהם גדר צירוף. וכ״ה בכ״ד הצריך צירוף.

ויש להמתיק ולבאר, ע״פ ל׳ הרשב״א (בשו״ת א, צו) ש״כל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין״, ומכיון שהעיקר שנחשב כאילו עומדין ברשות אחת ל״ש כן כשיש הפסק גמור ביניהם.

ותמה תמה אקרא, מי בדורנו יהין מד״ע לחלוק על דברי הפמ״ג, ובחשש ברכה לבטלה. וכל החילוקים שראיתי בכ״מ לחלק מד״ע בין זימון לתפלה – בטח עלו גם על דעתו דהפמ״ג.

וידוע ומפורסם, ואכ״מ להאריך, מש״כ כל האחרונים, דאנן בתרי׳ דהפמ״ג גרירין בכ״מ, ושהפמ״ג עמוד ההוראה . וידוע ומפורסם שבליבאוויטש הי׳ מרגלא בפי כל בשם אדה״ז שקא מכרזי ברקיעא הלכה כפמ״ג (וכמובן, אינו סותר שמצינו באיזהו מקומן נער יכתבם שאדה״ז חולק).

ותמיהני במש״כ שהפמ״ג עצמו העיר שיש לחלק בין זימון לתפלה – הא בורכא, ושוברו בצדו, שלמרות הנ״ל הרי בענין זה נקט הפמ״ג הפכו, לדמות לזימון ללא פקפוק.

ובלא״ה כל עיקר ד״ז קשה לדידי ולדכוותי, שהרי גוף ההיתר לצרף ברואין למדנו מזימון כמפורש בשו״ת הרשב״א שם, וכאשר האריך אדה״ז בציוניו עה״ג. ופשוט שלא יהא הנלמד עדיף מהמלמד, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון. ואם נפשך לחלק בין הדבקים, לא מצינו כל דין צירוף כאן כלל.

ואם נפשך לומר ולחלק, הרי מצינו להיפך שלכמה דעות תפלה חמירא, דלא מהני רואין אלו את אלו כלל. ומה לו ליזיל בתר איפכא, בסברא שלא מצינו כדוגמתו בעניננו, ומי יערוב לו שיש בזה ממדת האמת.

(וידעתי בני ידעתי שיש מקום בראש לכלכל בסברות לכאן ולכאן. וגם אני הקטן, בשיפולי גלימא דרבנן נקיטנא בהיותי יושב בשבת תחכמוני בישיבה, ויודע לפלפל בחילוקא דרבנן דקה מן הדקה. אבל לא זו דרך ההוראה המסורה בידינו. והרי מסברא אפשר להפוך הקערה על פי׳, שבתפלה שעיקרה היא השראת השכינה בעשרה ל״ש למימר הכי אא״כ יש כאן עשרה במעמד אחד, וברשות אחת. אבל בזימון העיקר הקביעות והצירוף בין האנשים).

והעיקר אשר יצאתי מגדרי בזה, במש״כ הוא ודכוותי׳, להוכיח מהשמטת אדה״ז. והרי זה דבר השמטה מובן למדי כיון שלא הובא בפוסקים שקדמוהו, ומכללי אדה״ז שממעט להביא דינים מחודשים. ועדיפא הו״ל לאקשויי,שכל הפוסקים שלפני הפמ״ג השמיטו כדבר הזה.

אבל תשובה זו אינה ממין הטענה כלל, שפשוט שסמכו על המבואר בהל׳ זימון. והדבר רגיל לכל צורב עוסק בחוקי חורב. ולית דין צריך בושש.

ובשלמא אם הי׳ מפורש בנו״כ על אתר, שפיר יש מקום לדיוק . ובפרט שמילתא דפשיטא היא, שמקרה שכזה מילתא דלא שכיחא היא כלל, ורחוקה היא עד למאד, ואפילו בחבורות לזימון, וכש״כ בצירוף לעשרה לתפלה . ונער הייתי ומעודי עד היום הזה לא אני ולא אחר לא ראינו ולא שמענו ע״ד מנינים במרפסות וכדומה, זולת לעת כזאת בעת פרוץ המגיפה ל״ע. ומעתה, מובן שבנדו״ד ל״ש כלל הסברא שבכללי הפוסקים שבדבר הרגיל הו״ל לאשמועינן בהדיא.

ודוגמא לדבר מענין זה גופא, שהרי הסברא שדרך הרבים מפסיק הביאה הב״י בסי׳ קצה רק מדברי תר״י ברכות לז, ב. ומה״ט הביאה בשם יש מי שאומר, כיון שלא נמצא בהדיא במק״א . וכמ״ש בכה״ח שם ח, שכ״ה ההלכה לכו״ע, ושכ״ה דרך המחבר בכ״מ, בסברא שלא מצא רק בפוסק אחד . ולדבריך, תיקשי לך הרי סתימת כל הראשונים שלא חילקו בדבר מוכיחה שלא עלתם על דעתם לחלק – שד״ז רחוק ממאזני השכל הישר, וסתם מקשן ע״ה, דל״ש לומר כן בדבר בלתי רגיל כלל, ומאיזה טעם עליהם להיכנס לפרטים במילתא דלא שכיחא. ומה״ט עדיף נדו״ד משאר יש מי שאומר, כיון שהיש מי שאומר בא לגלות על הכלל, והוא דבר זר ורחוק.

וככל הדברים והאמת האלה, ועוד יתר על כן, היא בנוגע להשמטת הפוסקים ד״ז בדיני תפלה. ופשוט שגם הפמ״ג ראה שתיקת הפוסקים, ולא איכפת לי׳ כלל מזה. וכש״כ בנוגע לאדה״ז שהעתיק ממה שלפניו. וכמו שהפמ״ג כתב לחלק כן בדברי המחבר והמג״א, הה״נ שיש לומר ולחלק כן בדברי אדה״ז. וכ״ז פשוט כביעתא בכותחא לכל ישר הולך. ומה מאד נקעה נפשי מסברות כאלו לאושווי פלוגתא על לא דבר, ולחדש ״שיטת אדה״ז״ ללא תימוכין כלל. ובפרט שכנ״ל כן הורו מגדולי רבני חב״ד, נוסף לשאר אחרונים שהזכרנו.

ובמה שהעיר מדברי הברכ״י – אין הנדונים דומים זל״ז,שבברכ״י נקט לעיקר שמצטרפין ברואין אלו את אלו, אבל חשש לדעת המחמירים, ולכן כתב שבמקום שאפשר בקל לירד למטה אין להקל בכדי לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא משא״כ במקום הדחק, כיון שלמעשה מצטרפים. אבל פשוט שאין להתיר בנדוננו, שהרי להלכה אין מצטרפים.

ועוד אחת אעירה בדברי הברכ״י, שראיתי רבים טועים ומטעים, ואולי גם הוא כיון לדבר הזה, כאילו נקט החיד״א (במחזיק ברכה נה, יא, והו״ד בשע״ת שם יד), להתיר צירוף במקום מעבר לרבים. ומזה ששו כמוצא שלל רב לעשות פלוגתא בין החיד״א להפמ״ג, וממילא במקום הדחק יש להקל כחיד״א. וכ״ז אין לו שחר כלל, וכדלקמן.

אבל בלא״ה, לו יהיבנא שכדבריהם כן הוא, הרי במקום ספק ברכות עלינו להחמיר כהפמ״ג, ומי שם אותם להיות שר ושופט עלינו להכריע כחיד״א.

וכאן המקום להדגיש, שכל המורים היתר גם בתר דילפי חיפוש מחיפוש לא הצליחו למצוא בכל האחרונים שכתבו כן להתיר ברה״ר מפסיק, זולת מאי דסבירא להו להעמיס כן בחיד״א , וא״כ נפשנו בשאלתנו, איזה מציאה מצאו כאן שבגין כך סברי רבנן שכדאי להם ליכנס לחשש ברכה לבטלה מן החמורות שבחמורות. ויסלח השם להם לדבר הזה.

אלא שבגוף דבריהם, הרי פשוט שמעולם לא עלה על דעת החיד״א לומר כן, ואחריות המורים להתיר ספק ברכה לבטלה טעות סופר היא, שכנראה לא עיינו בדברי החיד״א בפנים במחזיק ברכה בגופן שלהם. והמעיין בפנים ישר תחזינה עינימו, שכל כוונת החיד״א לומר בהמשך למש״כ שבדיעבד אפשר לסמוך על רואין אלו את אלו, שבלאזריט״ו שאין ביכולתם להתפלל בחצר כיון שאין שם מקום בריוח להתפלל כדת וכדין בכוונה הראוי׳ בהיות והוא מקום צר ומעבר לרבים ולכן התיר להם להתפלל בשתי חבורות הרואים אלו את אלו. אתה הראת לדעת שלא כיון כלל להתיר להתפלל בב׳ חבורות כשיש מעבר לרבים ביניהם.

ומש״כ כבודו לחשוש שמכורח המציאות יתכן שכתוצאה מזה יעברו לצד השני של הכביש ונמצא במקום שהחמרת עליהם הקלת בפקו״נ – אעידה נאמנה שזמן זמנים טובא חשבתי רבות מחשבות בלבנו, שאולי כדאי להשתמט מלהודיע הלכה צרופה מטעם הנ״ל. אבל הצדדים שקולים, שלאידך יש מקום לומר שימנעו הרבה מתפלה בצבור בנדון שכזה, והרבינו בשמירת הגוף. ויתר ממה שכתבתי לפניכם כתוב על לוח לבי בטעם לשבח להכריע להודיע קשט אמרי אמת. ועכ״פ ברירא מילתא שאא״פ לחדש דברים אשר לא כדת.

בהא נחיתנא ובהא סליקנא שאין להתיר כלל להתפלל במנין בכגון דא. וכאן אשים קנצי למלין, שנאמרו בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת. ובזה אצא בשים שלום טובה וברכה וחיים עלינו ועל כל ישראל.