א – בצאת ישראל ממצרים. קיח, כט – הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו
חירות נצחית
א. הוראה מיוחדת יש (בנוסף להוראות הכלליות מאמירת מזמורי הלל), מהתחלת השיעור (דיום כ"ד בחודש) "בצאת ישראל ממצרים", ומסיומו ב"הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו":
"בצאת ישראל ממצרים": על כל יהודי לזכור תמיד שבנ"י היו במצרים והקב"ה הוציאם משם, כמ"ש "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ומכיון שהקב"ה הוציאם לחירות מכל הענינים הבלתי רצויים – עניני מצרים, והעמידם במצב של חירות – "גוי קדוש", ובזה גופא "צבאות ה'", הרי אין זה מתאים להיכנס שוב לעניני מצרים, ולכן לא רק שאינו מקבל את דברי היצר הרע. אלא עוד זאת, הוא בורח ממנו, ואינו רוצה כלל לשמוע את דבריו.
ההוראה נוספת – בהמשך להנ"ל – מסוף השיעור: יתירה מזו, מכיון ש"כל ישראל ערבין זה בזה", אי אפשר שיסתפק בהנהגתו שהיא כדבעי, אלא עליו להיות ערב ואחראי לעוד יהודים, שגם הם יתנהגו כדבעי. כפי שזה מתבטא בסוף השיעור היומי "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו": שפונה בלשון רבים לכלל ישראל – "הודו" ושבחו על גילוי חסדו לכאו"א מישראל – "כי טוב כי לעולם חסדו".
ג – הים ראה וינס
קריעת ים סוף בכוח "עצמות יוסף"
איתא במדרש "בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל, הדא הוא דכתיב הים ראה וינוס, בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס". ומודגש בלשון חז"ל "עצמותיו (של יוסף)". וכן הוא בלשון הכתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".
וצריך להבין, הרי אין זה לשון כבוד (הגם שיוסף בעצמו אמר והשביע את בנ"י "והעליתם את עצמותי מזה אתכם"), והי' מתאים יותר הלשון "ארונו של יוסף" וכדומה?
וי"ל הביאור בזה, בהקדים הטעם עפ"י פנימיות הענינים שארונו של יוסף הי' צריך ללכת עם בנ"י במדבר, כי זה נתן להם כח בעבודתם, ללכת במדבר ולקריעת ים סוף, ובזה הי' צריך להיות "עצמותיוסף", העצם והתוקף של יוסף, כי עצמות הוא ענין התוקף והחוזק של האדם והבעל חי. והעצם של יוסף בא לידי ביטוי בשמו ב"ותקרא את שמו יוסף, לאמר יוסף הוי' לי בן אחר".
והענין בזה, עבודתו של יוסף היא "יוסף הוי' לי בן" – להוסיף בקדושה, ולא רק זה אלא "לאמר יוסף הוי' לי בן אחר" – שגם יהודי שהנהגתו היא באופן של "אחר", שאינו צד הקדושה, מהפך אותו ל"בן", "בנים אתם להוי' אלקיכם".
ולכן כאשר בנ"י היו צריכים לצאת ממצרים, שאז התגלה בכל העולם הקיום בפועל האמירה "שלח את בני", שיהודים הם בניו של הקב"ה, נדרש אז מבנ"י "מדה כנגד מדה", לגלות אצלם הענין של "יוסף הוי' לי בן", ו"בן אחר", שהו"ע ד"עצמות יוסף" (וזה נפעל ע"י משה, שהוא רועם של ישראל ומוציאם ממצרים).