סקירה היסטורית על מאורעות חודש טבת

הרב איסר שפרינגר, ר"מ בישיבה קטנה חח"ל צפת (באדיבות מגזין בית משיח)

אזכרה מצוק

כמה מאורעות חשובים ומצערים בתולדות עם ישראל ארעו בחודש טבת. בשורות שלפנינו נשתדל לסקור מאורעות אלו, ובתקווה, שעוד לפני קריאת שורות אלו ייהפכו ימים הללו לששון ולשמחה, ותיכף ומיד ממש.

אל מאורעות החודש נביט מבעד לאחר הפיוטים הנאמרים בסליחות של עשרה טבת, פיוט הסוקר את כללות אירועי החודש בקיצור. נבין[1] את מילות הפייטן הקשות[2], ונרחיב בביאור האירועים ממקורות נוספים.

קטעי סליחה זו מסודרים לפי סדר הא' ב' (חוץ מהצלע הרביעית בכל קטע, שלא שייכת לסדר זה. צלע רביעית זו היא קטע מפסוק[3] השייך לעניין), ובסופה ראשי תיבות שם המחבר – יוסף. הסליחה מחורזת – כל ארבעה שורות בחרוז בפני עצמו.

מיהו רבי יוסף שחיבר סליחה זו?

במשך הדורות היה מקובל שמחבר סליחה זו הוא רבי יוסף טוב עלם, וכך נכתב במקורות רבים[4]. רבי יוסף טוב עלם היה מגדולי התורה בצרפת, בתחילת תקופת הראשונים (לפני כתשע מאות שנה). עסק רבות בהלכה ובפירוש, ודבריו מובאים כמה פעמים בדברי התוספות על הש"ס. אך התפרסם בעיקר בזכות פיוטיו (נראה שהפיסקא המפורסמת ביותר מפיוטיו היא "חסל סדר פסח". (בקרב חסידי חב"ד פיסקא זו מפורסמת בעיקר בשל כך שלא אומרים אותה בליל הסדר…) במקור היא נכתבה ע"י ריט"ע בסוף הפיוט "אלוקי הרוחות לכל בשר", פיוט המסכם את הלכות הפסח בקצרה ונועד לאמירה בשבת הגדול, ומשם הגיע פיוט זה לנוסח הגדות רבות)[5].

מאידך, עם גילוי הגניזה הקהירית[6], נמצא כתב יד של פיוט זה ובו הוא מיוחס לרבי יוסף אבן אביתור[7]. רבי יוסף זה היה מגדולי חכמי ופייטני ספרד בתחילת תקופת הראשונים. למד תורה אצל רבי משה, אחד מ"ארבעת השבויים" המפורסמים. לאחמ"כ הייתה לו מחלוקת ארוכה וכואבת, עם רבי חנוך, בנו של רבו רבי משה, שבעטיה עזב את ספרד.

לאחר מבוא קצר זה, ניגש לגוף הפיוט.

פתיחת הסליחה

אֶזְכְּרָה מָצוֹק אֲשֶׁר קְרָאַנִי.

בְּשָׁלֹשׁ מַכּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה הִכַּנִי.

גִּדְּעַנִי, הֱנִיאַנִי, הִכְאַנִי.

אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי:

קטע זה הוא קטע פתיחה. הפייטן זוכר ומזכיר שבחודש זה ארעה "מצוקה" מיוחדת, והוכינו בשלוש מכות. וממשיך ומדגיש את חריפותם: "גדעני" – שהוא לשון כריתה. "הניאני" – לשון השבתה, כמו "הניא אביה". "הכאני" – לשון כאב כמו "נכאה לבב"[8].

ומסיים את קטע הפתיחה: "אך עתה הלאני". קטע זה הוא מדברי איוב[9]: איוב אומר שהוא מבין שאם הוא ידבר על צרותיו, זה אמנם לא יעזור לו כלל. ומאידך, גם אם הוא ישמור על שתיקה, לא יבואו עליו צרות חדשות. וא"כ לשם מה עליו לדבר על יסוריו, אם הוא לא ירוויח מזה שום דבר?

וע"ז עונה איוב "אך עתה הלאני"[10]: הכאב שלי כ"כ חזק, עד שאינני מסוגל שלא לדבר (וכהלשון השגור: "כשכואב – צועקים"[11]). וכך אומר כאן הפייטן: הצרות כל כך חזקות, עד שאיננו מסוגלים שלא להתאונן ולקונן על הצרות[12].

תרגום התורה ליוָנית

דִּעֲכַנִי בִּשְׁמוֹנָה בוֹ שְׂמָאלִית וִימָנִית.

הֲלֹא שְׁלָשְׁתָּן קָבַעְתִּי תַעֲנִית.

וּמֶלֶךְ יָוָן אִנְּסַנִי לִכְתּוֹב דַּת, יְוָנִית.

עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִית:

פסקא זו עוסקת בתרגום התורה ליונית שנעשתה ע"פ ציווי תלמי המלך ("מלך יון אנסני לכתוב דת", היינו, את התורה, בלשון "יונית").

בימי חז"ל נכתבה "מגילת תענית", ובה מצינו שכשהתורה תורגמה ליונית בח' טבת, "בא חושך לעולם שלושת ימים". ובזה יובן הביטוי "הלוא שלשתן קבעתי תענית", שאין כוונתו לכך שנקבעה תענית בט' וי' בגלל האירועים המיוחדים שקרו בהם[13], אלא כאן מדובר על ג' ימי תענית בגלל תרגום התורה ליונית[14].

ובכך יוסבר גם הביטוי "דִעכני". משמעות ביטוי זה היא דעיכת הנר[15], וכאן הכוונה היא לחושך שהגיע לעולם שלושת ימים. ומשמעות הביטוי "שמאלית וימנית" הוא, שהעולם כולו החשיך[16].

ומסיים הפייטן בלשון פסוק: "על גבי חרשו חורשים האריכו מענית"[17]. פסוק זה מתאר  השפלה איומה המתבטאת בכך שכביכול חורשים על גבינו. ויתירה מזאת, "האריכו מענית". הרד"ק מסביר, ש"מענה" הוא התלם, וכשמסיימים לחרוש תלם אחד עוברים למשנהו, וכן הלאה. בין תלם לתלם, השור יכול לנוח קצת. וכאן מקונן הפייטן, שלא די בעצם החרישה, אלא גם "האריכו מענית", ואי אפשר לנוח קצת בין לבין.

להשכיחם תורתך

עד כאן בארנו את לשון הסליחה. אך יש להבין ענין מהותי ביותר:

מה באמת כל כך נורא בתרגום התורה ליונית, עד שחז"ל אומרים שבא חושך לעולם, ועד כדי שעניין זה מצדיק קביעת תענית?

והביאור בזה[18], שהיונים מסמלים את החכמה דלעומת זה. חכמה שמכחישה את הנבואה, חכמה שמכחישה את החכמה האלוקית, חכמה המכחישה את הביטול למה שלמעלה מהשכל.

בתרגום התורה ליונית היה חשש, שהדבר ינוצל לעניין הפוך לגמרי ממתן תורה. במקום שהתורה תוסיף בחיבור עם הקב"ה, הרי שתרגום זה יחליש ח"ו את הקשר עם הקב"ה (ואכן כך היה אצל יהודי מצרים שלמדו את התורה בעיקר מתוך תרגום זה, ובאופן כללי הושפעו מאוד מתרבות יון[19]).

והרבי מוסיף ומחדש חידוש מעניין מאוד. גזירות היונים שהיו כמאה שנה לאחר תרגום זה (התרגום היה בשנת ג'תקט"ו, והגזירות התחילו בשנת ג'תרט"ז), היו כתוצאה מתרגום התורה ליונית.

מה הקשר בין השניים?

היונים גזרו "להשכיחם תורתך", והיינו, כמבואר בתורת החסידות, "שבענין התורה שהיא חכמה גדולה ושכל נפלא, לזה הסכימו גם היונים, ולהיותם חכמים גדולים גם נתפעלו על גודל עוצם הפלאת החכמה שבדיני התורה, אבל התנגדו על זה שהיא תורת הוי', היינו לקדושת התורה שהיא חכמתו ית', נגד זה לחמו – שניצלו התרגום של התורה ליונית לעמוד על גודל עוצם הפלאת חכמת התורה, (חכמה גדולה ושכל נפלא) על מנת לטמא ח"ו את הקדושה שבחכמת התורה שלא יהי' ניכר שהיא חכמתו של הקב"ה כי אם חכמה אנושית כהפילסופיא דחכמת יון"[20].

עזרא הסופר

זוֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בִּכְלִמָה וָחֵפֶר.

חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר.

טָרוֹף טוֹרַף בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר.

הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר:

פסקא זו מדברת על ט' טבת, בו נסתלק עזרא הסופר. בו הרגשנו, לבושתנו ("בכלימה וחפר"), את זעם ה'.

ובכך, בהסתלקות עזרא, "חשך מעלי מעיל הוד וצפר". ב"שי למורא" פירש פסקא זו כמתייחסת לתפקידו של עזרא בתור כהן גדול. "מעיל הוד" הוא כינוי לאפוד ולחושן. וה"צפר" הוא כינוי לציץ, מכיוון שלמדנו ש"צפירה" הוא שם נרדף ל"עטרה"[21] שנמצאת על הראש[22].

מוסיף בעל הסליחה ומכנה את עזרא "הנותן אמרי שפר". עזרא מכונה כך משום שהוא "הכין את לבבו לדרוש בתורת משה איש האלוקים"[23], וראינו גם שעזרא קרא "בספר בתורת האלוקים, מפורש ושום שכל ויבינו במקרא"[24]. ועוד.

[ואולי יש לומר[25] שהסיבה שפטירת עזרא נחשבת לבושה וכלימה כזאת גדולה, באופן שלא מצינו אצל כל שאר הנביאים, היא בגלל שבפטירת עזרא נסתלקה הנבואה, כדברי חז"ל[26] ש"מלאכי זה עזרא", ו"משמתו חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה נבואה מישראל"[27]. וא"כ פטירתו בעצם מסמלת את סיום עידן הנבואה, וְוַדאי שהוי "כלימה וחפר"].

עד כאן ביארנו כוונת הפייטן בקטע זה. אבל אירועי יום זה (ט' טבת) סתומים, ורב בהם הנסתר על הגלוי. וכדלקמן.

תשעה בטבת – תאריך מסתורי

ב"מגילת תענית" כתוב שבתשעה בטבת מתענים "אבל לא כתבו רבותינו על מה הוא". וכך כתב ב"שולחן ערוך"[28] "בתשעה בו, לא נודע איזו הצרה שאירע בו".

והקשה עליו הט"ז קושיא גדולה: מדוע כותב ה"שולחן ערוך" שלא נודע מה קרה ביום זה, "הא איתא בסליחות של עשרה בטבת דבתשעה בו מת עזרא הסופר"[29]. האם ה"בית יוסף" לא שם לב מה כתוב בסליחות[30]?

אלא, שבאמת נושא זה הוא מורכב, ואף שבסליחות שבידינו כתוב שהסיבה לתענית ביום זה היא פטירת עזרא, עדיין הנושא לא בהיר ונהיר.

ב"הלכות גדולות" כתב: "בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה". אנו רואים מדבריו, שלמרות שהוא ידע שעזרא הסתלק ביום זה, עדיין הוא סבר שלא זוהי סיבת התענית, ויש איזושהי סיבה נסתרת ולא ידועה, והיא הטעם מדוע מתענים ביום זה.

כמה וכמה סיבות נאמרו על ידי רבותינו מפני מה באמת מתענים ביום זה. ונביא כאן ב' סיבות[31]:

א. ביום זה נולד "אותו האיש"[32]. לטעם זה ברור כשמש מדוע העלימו את סיבת הצום. בימים בהם הנצרות שלטה ביד רמה, ולא היה אפשרי כלל לפרסם דברים כגון דא. ומסתבר שלכן העלימו את הדבר.

ב. הטעם השני לוקח אותנו למחוזות אחרים לגמרי. הראב"ד ב"ספר הקבלה" מספר על רבי שמואל הנגיד, שתפס מעמד של כבוד בחצר מלך ספרד, ומאידך, דאג לאֶחיו: "כל בני תורה שהיו בארצות האלה היה מהנה מנכסיו, וקנה ספרים הרבה מכתבי הקדש והמשנה והתלמוד . . וכל מי שהיה רוצה להיות תורתו אומנותו בכל ארץ ספרד ובכל ארצות שהזכרנו הוא היה מוציא עליהם ממונו".

וכשנפטר רבי שמואל הנגיד, "עמד על כנו ר' יהוסף הלוי הנגיד בנו, ומכל מדות טובות שהיו באביו לא חסר אלא אחת – שלא היה ענותן כאביו מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו, וגבה לבו עד להשחית, ויקנאו בו סרני פלשתים עד שנהרג ביום השבת בתשעה בטבת שנת ד'תתכז, הוא וקהל גראנאטא…".

ומסיים הראב"ד: "ומכאן ידענו שכוונו ברוח הקודש ליום זה". היינו, שקביעתו של ט' טבת ליום תענית מאות שנים לפני הריגת ר' יהוסף – יכולה להיות רק כיון שקביעה זו היתה הרוח הקודש.

כמובן, גם הסבר זה מסביר היטב מדוע בזמן כתיבת מגילת תענית נכתב שלא ידוע למה מתענים ביום זה.

[אגב, הרבי משתמש בהסבר זה של הראב"ד, כבית אב לעניין אחר: ידועים דברי שו"ת "מן השמים" שי"ט כסלו הוא "יום בשורה". הרבי מזכיר זאת פעמים רבות[33], ומציין, שאין אירוע נוסף שאירע בי"ט כסלו, שמתאים שבגללו יום זה ייקרא "יום בשורה"[34], לבד משחרור רבינו הזקן. וא"כ, כבר מאות שנים לפני שחרורו של רבינו הזקן, יום זה נקרא יום בשורה.

ומוסיף הרבי[35]: ואין לתהות על כך שעוד לפני שחרור אדה"ז יום זה נקרא יום בשורה, מפני ש"גדולה מזו מצינו", שלשיטת הראב"ד קבעו במגילת תענית את ט' טבת זמן רב לפני הריגת רבי יהוסף הנגיד.

ואם כך ב"מגילת תענית" שהוא ספר נגלה, עאכו"כ בשו"ת "מן השמים", שכשמו כן הוא, דברים שהושמעו מן השמים[36]]

המצור

יוֹם עֲשִׂירִי צֻוָּה בֶּן בּוּזִי הַחוֹזֶה.

כְּתָב לְךָ בְּסֵפֶר הַמַּחֲזֶה.

לְזִכָּרוֹן לְעַם נָמֵס וְנִבְזֶה.

אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

להבנת פיסקא זו, נקדים לספר פרטים מסוימים מהתקופה שקדמה לחורבן.

כבר אחת עשרה שנה[37] לפני חורבן בית ראשון גלו לבבל קבוצה מסוימת מעם ישראל, בגלות הידועה בשם "גלות החרש והמסגר". ביניהם היה יחזקאל הנביא[38]. וכך, בתקופה שלפני החורבן היו שני נביאי אמת מרכזיים: ירמיה התנבא בארץ ישראל, בירושלים, ויחזקאל כנגדו בבבל.

אבל, לצד נביאי האמת, היו גם נביאי שקר רבים. הן בארץ ישראל והן בבבל. נביאי האמת נבאו על החורבן, והורו לעם ישראל להשתקע בבבל, כי הם הולכים לשהות שם זמן רב[39] (עד מלאת שבעים שנה לגלות). אך לעומתם נבאו נביאי השקר, שלא הולך להיות חורבן. חנניה בן עזור נביא השקר עמד וניבא כי "כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל לאמר, שברתי את עול מלך בבל"[40]. ועוד רבים.

רבים מעם ישראל לא ידעו מי הם נביאי האמת ומי הם נביאי השקר, וההתלבטות הייתה קשה. אנו רואים בירמיה וביחזקאל כמה וכמה פעמים מאמצים להסביר שאין להאמין לנביאי השקר[41], ומזה אנו יכולים להבין שהשפעתם השלילית בנטיעת תקוות שווא, הייתה רבה. עוד אנו רואים שירמיה נכלא בעקבות נבואותיו[42], ואף הגיע למצב של סכנת חיים[43]. לא לכולם היה ברור שהם (ירמיה ויחזקאל), ורק הם, נביאי האמת.

כדי לעזור לעם ישראל הנמצא בבבל לדעת שיחזקאל הוא נביא האמת, הורה לו ה' הוראה מיוחדת.

כידוע, באותו הזמן היו קשיים בתקשורת, ולא היה אפשרות לדעת "בזמן אמת" מה קורה במקום אחר.

וכאן הודיע ה' ליחזקאל מה קורה בירושלים[44], בנבואה שכל מטרתה לפרסם לעם ישראל שנביא ה' נמצא בתוכם[45].

ה' ציוה על יחזקאל לכתוב בעשרה בטבת שביום זה מלך בבל העמיד מצור על ירושלים, וכשיתברר, ביום מן הימים, שאכן ביום זה הועמד מצור על ירושלים, יהיה ברור שיחזקאל הוא נביא אמת. הוא ולא החולקים עליו.

לאור זאת נוכל להבין את דברי הפייטן:

"ביום עשירי צוה בן בוזי החוזה", הכוונה היא ליחזקאל שמכונה פה על שם אביו "בן בוזי"[46], והוא צֻוה "כתב לך בספר המחזה", בספר כתיבת הנבואות, "לזכרון לעם נמס ונבזה", זכרון לבני ישראל הנמאסים בעוונם ונבזים בגלותם[47], "את עצם היום הזה", שביום זה סמך מלך בבל על ירושלים[48].

בֹא הפליט

מִנְיַן סֵדֶר חֳדָשִׁים בַּעֲשָׂרָה בּוֹ הֵעִיר.

נְהִי וִילֵל בְּמוֹ פִי אַפְעִיר.

סֵדֶר פֻּרְעָנִיּוֹת בְּתוֹךְ לְבָבִי יַבְעִיר.

בְּבֹא אֵלַי הַפָּלִיט לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר:

הפייטן מזכיר כאן מחלוקת בין תנאים, שחולקים האם בכלל אנו אמורים לצום בעשרה בטבת, או שלא זה התאריך הנכון.

הייתכן?!

הסבר הדברים: בתנ"ך לא נכתבה כלל התקנה לצום בימים אלו (י"ז תמוז, ט' באב, וכו'). המקום היחיד בתנ"ך בו מוזכרים הצומות הללו, הוא כשמדובר על ביטולם[49].

כשנבנה הבית השני היו כאלה שהתלבטו האם עדיין יש להמשיך ולצום למרות שנבנה הבית.

והדברים לכאורה דורשים ביאור: אם כל סיבת הצום הוא בגלל החורבן, מה טעם לצום לאחר הבנין?

אלא, שכידוע[50], אלה שעלו עם עזרא לארץ ישראל היו רק מיעוט מעם ישראל שחי בבבל. רובם כבר השתקעו בבבל במשך שבעים שנות הגלות, ולא ניצלו את ההזדמנות לעלות בחזרה לארץ. ויתירה מזאת, מפני סיבות רבות הם לא התייחסו כל כך ברצינות לבניין בית המקדש השני (הם ראו שהשכינה לא שבה לשכון בבית השני, היו עדיין תחת מלכות פרס ולא היו במלכות עצמאית, לא היה קיבוץ גלויות מלא, ועוד[51]).

ולכן אנשי בבל שלחו שלוחים מיוחדים לארץ ישראל, על מנת לדרוש בנבואה האם יש להמשיך לצום בתאריכים שנקבעו לבכיה ולאבל.

והנביא זכריה[52] ענה להם תשובה ארוכה, שבעיקר עוררה אותם לתשובה (ובתוכה נמצא גם הפסוק המפורסם "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם"), ובסופה ענה "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", ואל לכם לצום.

והיינו, בתנ"ך לא מובא מהו התאריך המדויק שבו יש לצום, אלא רק החודש בו חל הצום (או יום השמחה, בזמן הבית).

ומשכך, נחלקו תנאים[53] מהו התאריך בתוך חודש טבת שבו יש לצום. וב' דעות בדבר: לדעת רבי עקיבא הצום הוא בעשרה בטבת, מפני שזה היום בו החל המצור. אבל לדעת רבי שמעון הצום חל בה' טבת, מפני שביום זה[54] הגיעה לבבל השמועה שהוכתה ירושלים.

ורבי שמעון מוסיף ומסביר שיש מעלה בשיטתו. לדבריו יוצא שסדר הצומות הנמנים בכתוב, הוא לפי סדר האירועים: פריצת החומה בשבעה עשר בתמוז. חורבן הבית בתשעה באב. הריגת גדליה בתשרי. ורק אחרי כל זה הגיע השמועה לבבל ע"י הפליט בה' טבת, ולכן עניין זה נכתב אחרון.

אבל לדעת רבי עקיבא יוצא שמה שהיה אמור להיכתב ראשון נכתב אחרון, שהרי תחילת המצור קודמת, לכל שאר האירועים?

ובכל זאת, אומר רבי שמעון, ניתן להבין גם את שיטת רבי עקיבא: לשיטתו הצומות נכתבו כך לא בגלל סדר האירועים, אלא לפי "סדר החודשים" – לפי סדרם במעגל השנה. משא"כ לדעת רבי שמעון, הצומות נכתבו בעיקר[55] לפי "סדר הפורענויות" ורצף האירועים.

ומשהבנו זאת, נוכל להבין קטע זה בסליחה.

הפייטן נותן זו לצד זו את ב' האפשרויות על מה אנו צמים בחודש טבת, וממילא, באיזה תאריך אנו צמים. אם נאמר שהפסוק הולך ומונה את האירועים רק לפי "סדר החודשים", הרי שאנו צמים בגלל תחילת המצור, שהיה בעשירי בטבת, ובו "העיר" אותנו ה' ע"י שהורה ליחזקאל "כתב לך את עצם היום הזה"[56].

אך אם נאמר שסדר המנין הוא לפי "סדר הפורענויות", הרי שהצום הוא בגלל "בֹא אלי הפליט לאמר הוכתה העיר", שזה היה בה' טבת, וכנ"ל.

[קושיא מעניינת הקשה ה"מנחת חינוך"[57]:

הרי רבי שמעון ורבי עקיבא חיו מיד לאחר החורבן. ואם כן, כיצד הם יכלו להתווכח באיזה יום הוא הצום, הרי במשך זמן הבית היו עושים שמחה ביום זה ("יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה"), ואם יש רצף היסטורי, כיצד ניתן להתווכח?

ומחדש ה"מנחת חינוך" חידוש מקורי ביותר: הצום (ובעקבותיו יום השמחה) אף פעם לא נקבעו בתאריך ספציפי. נקבע רק שבמהלך חודש תמוז יש להקדיש יום אחד לצום, וכו', וכן בחודש טבת, לא נקבע מעולם יום ספציפי לְצום, אלא רק שבמהלך החודש יש לקבוע יום לצום. וכך היה נהוג במהלך ימי בית שני. כל אחד הקדיש את היום המתאים לו לשמחה.

רק לאחר החורבן, כשרצו להגיע למנהג אחיד[58], נחלקו התנאים איזה יום הוא היום הראוי לקבוע בו את הצום].

תקווה

שלושת הקטעים הבאים הם קטעי סיום: הקטע הראשון מביניהם מדבר על גודל הצער בעקבות הצרות. הקטע השני עוסק בתפילה לעתיד טוב יותר. הקטע השלישי משלב בין ב' עניינים אלו: חלקו הראשון מדבר על גודל הצרות, וסופו חותם בתפילה שה' "יגלה לי טובו".

נתעכב בשורות ספורות על אי אלו מילים בכל קטע.

עַל אֵלֶּה עַל פָּנַי אָבָק זֵרִיתִי.

פַּצְתִּי עַל אַרְבַּעְתָּן לוּ חֵץ בְּלִבִּי יָרִיתִי.

צָרוֹת עַל אֵלֶּה קֶבֶר לִי כָּרִיתִי.

צַדִּיק הוּא יְהֹוָה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי:

מרוב צער הייתי מפזר אפר על פני. ויתירה מזאת, הצער גדול עד כדי כך, ש"טוב מותי מחיי" ("לו חץ בליבי יריתי", "קבר לי כריתי"[59]).

יצויין, שכמובן בשורה השלישית יש לקרוא אותה באופן של "סרס המקרא ודרשהו" – "קבר לי כריתי, על צרות אלה". אבל הפיוט נכתב כפי שנכתב, בשביל לשמור על רצף סדר הא' – ב'.

קָרָאתִי שִׁמְךָ מִתְנַחֵם עַל רָעָתִי.

רְאֵה עָנְיִי וּשְׁמַע קוֹל פְּגִיעָתִי.

שְׁמַע תְּחִנָּתִי חִישׁ נָא יְשׁוּעָתִי.

אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי:

"מתנחם על רעתי" – ב' אופנים לפרש פיסקא זו. יש אומרים שהכוונה היא שהמתנחם הוא ה', שמתנחם על הרעה שעשה לעמו[60]. אבל יש אומרים שהכוונה היא שאנחנו, היהודים, מתחרטים על הרעה שעשינו[61].

וכנראה, ששני הפירושים אמת.

יֶרַח טֵבֵת מְאֹד לָקִיתִי בוֹ.

וְנִשְׁתַּנּוּ עָלַי סִדְרֵי נְתִיבוֹ.

סָרַרְתִּי פָּשַׁעְתִּי יְגַלֶּה לִי טוּבוֹ.

הָאוֹמֵר לַיָּם עַד פֹּה תָבֹא:

"ונשתנו עלי סדרי נתיבו" – חז"ל אומרים חודש טבת נקרא בשמו מפני שהוא מיועד לטובה לישראל[62]. אך לצערנו, נשתנה הסדר, ובמקום שחודש זה יבלוט לטובה, היו כל כך הרבה צרות.

ואנו מוסיפים ומתפללים, שלמרות ש"סררתי, פשעתי", בכ"ז "יגלה לי טובו".

"האומר לים עד פה תבוא", כלומר, מי שאמר לים עד פה תבוא, יאמר גם לצרותינו עד פה תבואו ולא תוסיפו[63].

עשרה בטבת – הכנה לגאולה

עד כאן למדנו על אירועיו הגלותיים של חודש טבת.

בדורנו, מגלה הרבי אור חדש בנוגע לעשרה בטבת. ביום זה התחילה ההכנה לבנין בית המקדש.

ובלשון הרבי[64]: "ענינו של עשרה בטבת הוא התחלת בנין מקדש העתיד בגאולה העתידה.

אף על פי שהמצור דעשרה בטבת היה התחלת המאורעות דחורבן בית המקדש, הרי, כיון שהכוונה בזה היא שלאחרי זה ועל ידי זה יבנה מקדש העתיד, בית נצחי, נמצא, שהתחלת המאורעות דחורבן בית המקדש היא גם (ובעיקר) התחלת הבנין דמקדש העתיד".

ובע"ה נראה מטרה זו, תיכף ומיד ממ"ש. אמן כן יהי רצון!

המקורות בהם השתמשתי לביאור: "ערוגת הבושם" לרבינו אברהם ב"ר עזריאל מרבותינו הראשונים, "עיון תפילה" המופיע בסידור "אוצר התפילות", פירוש הנדפס בסידור "בית יעקב" ליעב"ץ ובסידורים נוספים, ואחרון, בן זמננו: סידור "שי למורא" של הרש"י שי' ווינפלד, הידוע בחיבוריו המועילים. נוסח הסליחה נלקח מתוך המאגר התורני "תורת אמת".

מקורות ומראי מקומות מפורטים – לא נכנסו מסיבות טכניות, ויופיעו בע"ה במהדורה המקוונת באתר 'חב"ד.אינפו'.

[1] המקורות בהם השתמשתי לביאור: "ערוגת הבושם" לרבינו אברהם ב"ר עזריאל מרבותינו הראשונים, "עיון תפילה" המופיע בסידור "אוצר התפילות", פירוש הנדפס בסידור "בית יעקב" ליעב"ץ ובסידורים נוספים, ואחרון, בן זמננו: סידור "שי למורא" של הרש"י שי' ווינפלד, הידוע בחיבוריו המועילים. נוסח הסליחה נלקח מתוך המאגר התורני "תורת אמת".

[2] ואולי כאן המקום להתייחס לשאלה ידועה ומציקה: מדוע מלות הפיוט צריכות להיות קשות ולא נכתבו בשפה ברורה? שאלה זו נשאלה כבר ע"י ה"אבן עזרא" בפירושו לקהלת פ"ה פ"א (לצד כמה פרטים נוספים שהפריעו לו בפיוטי הקליר וממשיכי דרכו). ואכן הוא עצמו לא קיבל דרך זו, והשתדל שפיוטיו יהיו ברורים. ועיין ב"שדי חמד" כללים מערכת הא' כלל קל"ד, שהאריך להגן על הקליר, והביא מכמה ספרים שעוסקים בזה.

[3] לפעמים הפייטן משנה את לשון הפסוק בהתאם לחרוז. לדוגמא: הפסוק "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם", ישתנה כאן קצת, ובסופו ייכתב "האריכו מענית" במקום "האריכו למעניתם", ע"מ להתחרז עם המילה "יוָנית" הכתובה בשורה שלפני זה.

[4] בסידור עם פירוש "שי למורא" הוסיף, והדגיש חלק מהאותיות של סוף הפיוט (אמנם לא לפי סדר האותיות, ולא הכל בראש מילה), ע"מ שיצא אקרוסטיכון של שמו "טוב עלם".

[5] ראה אודותיו ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" בערכו.

[6] גניזה שנמצאה בבית כנסת במצרים לפני למעלה ממאה שנה, ובה אוצרות כמעט אין-סופיים של כתבי יד מתקופת הגאונים והראשונים, בהם מידע חדש ורב ערך.

[7] ראה במאמר "בין יוסף ליוסף" לש' אליצור, הערה 48. המאמר נמצא ב"אוצר החכמה".

[8] ולא נראה לפרש לשון מכה כמו שפירש ב"שי למורא", מאחר ולא יובן בכך מה ה"א" עושה באמצע המילה, ועוד לא יובן שהרי השתמש במילה זו (הכני) בסוף השורה הקודמת, ואין דרך הפייטן לחזור על עצמו.

[9] טז, ו-ז.

[10] הלאני – לאות ועייפות.

[11] בשיחות רבות, בעיקר בנוגע לשלימות הארץ, הוזכר מטבע לשון זה או בדומה לו.

[12] כ"ה ע"פ המלבי"ם שם. ב"מצודת דוד" פירש שאינו חושש שהקב"ה יעניש אותו על אמריו מכיוון שהוא כבר הגיע למקסימום הסבל האפשרי, וכבר אי אפשר להעניש אותו יותר. אבל נראה לי יותר נכון בדברי הפייטן שהכוונה היא כפירוש המלבי"ם.

ויש לציין: בפירושים שראיתי לא התייחסו להקשרו המקורי של ציטוט זה, ההופך את הביטוי לחריף מאוד. ב"עיון תפילה" פירש ש"במה שהסיר את לבי מאחרי אלוקי, בזה הלאני". אבל קשה, שהרי כאן לא מוזכר שהסיר את ליבי מאחרי ה'. ולכן נראה יותר לחזור למשמעות המקורית של הפסוק.

[13] דא"כ מה עניינו כאן. הרי אין זה קטע פתיחה כללי, אלא פירוט בנוגע לתרגום התורה ליונית.

[14] וכן פירש ב"בית יעקב" שם.

[15] "ערוגת הבושם" ועוד.

[16] ב"ערוגת הבושם" כתב "החשיכני מצד ימין ומצד שמאל, כדאמרינן "בשמונה בטבת נכתבה תורה בלשון יונית, ובא חושך לעולם ג' ימים"". יש  שרצה לפרש ("מנחת אהרן" (תשס"ט) על תעניות ציבור, עמ' מט) ש"שמאלית וימנית" הכוונה היא ליום לפני התרגום וליום אחר התרגום, וגם פירוש זה ניתן להעמיס בדברי ה"ערוגת הבושם". אבל יותר נראה לי כבפנים, גם בגלל שמפשטות לשון חז"ל נראה שהחושך בא בעקבות התרגום ולא בעקבות ההכנות אליו והחשש ממנו, ועוד, שמצינו בפיוט אחר את הביטוי "שמאלית וימנית" במשמעות כללות העולם: בפיוט "באשמורת הלילה קראנוך" (נדפס ב"לקט פיוטי סליחות" בהוצאת "מקיצי נרדמים" עמ' 295), לריט"ע (ועיין במקור שצויין בהערה 7, שם נסמן על קשר של השפעה בין ב' הפייטנים), כתוב "הפיצו המונינו שמאלית וימנית", ושם ברור שהמשמעות היא "לקצווי תבל".

(ב"שי למורא" פירש שבביטוי "שמאלית וימנית" הכוונה היא לתורה עליה נאמר "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". ונראה שיש מקום גם לפירוש זה בסליחה. וראה פירוש נוסף בזה בסידור "שיחה שלמה" עמ' קיט. אך פירושו נראה רחוק מאוד מדרך הפשט).

[17] ע"פ תהילים קכט, ג. עם שינוי קל בהתאמה לחרוז, כדלעיל הערה 3.

[18] בהבא לקמן ראה "דבר מלכות" ש"פ מקץ תשנ"ב סעי' ה. וש"נ.

במסכת סופרים פרק א כתוב "שהיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה". ובפשטות נראה שהבעיה היא מפני השינויים הלשוניים שעשו הזקנים. אלא שהדברים עדיין דורשים ביאור מהי החומרא הגדולה, ודברי הרבה המובאים בפנים, אף שהם ב"אותיות" של חסידות, נראה שהוא-הוא הפשט הפשוט.

[19] ראה "עידן התלמוד" עמ' 42. ועוד.

[20] "דבר מלכות" ש"פ מקץ תשנ"ב שם. ומציין שם ללקו"ש חכ"ד בתחילתו, שם מבאר את דיוק לשון חז"ל בנוגע לעניין זה, שהוא "קשה כיום שנעשה בו העגל", ולא נקטו כעשיית העגל וכיו"ב, מפני שהבעיה היא לא בעצם התרגום, אלא בשימוש שעלול להיעשות בו מאוחר יותר, וכמו בחטא העגל, שהעבודה זרה הייתה, לפשטות הכתובים, יום למחרת עשיית העגל. עיי"ש.

[21] ראה ישעיה כח, ד "לעטרת צבי ולצפירת תפארה", ופירש ב"מצודת דוד" ועוד, שהוא כפל העניין במילים שונות.

[22] הדברים נראים מתיישבים מאוד בלשון הסליחה, אלא שיש בהם חידוש גדול. יותר מדאי גדול מאשר שנוכל לקבל את הפירוש הזה כפירוש וודאי: מפשטות הפסוקים נראה שעזרא כלל לא שימש בכהונה גדולה. וכך כתב רש"י ועוד מרבותינו הראשונים, שעזרא מעולם לא היה כהן גדול. המקור העיקרי לכך שעזרא כן שימש בכהונה גדולה, הוא בדברי הרמב"ם בהקדמתו ל"יד החזקה" (אלא ששם יש מקום לבעל דין לחלוק מהי כוונתו) ובעוד מקומות, וכבר האריכו ליישב את הדברים (עיין בנוגע לזה בדברי החיד"א ב"שם הגדולים" בערך רבי עובדיה מברטנורא. וש"נ).

ואם כנים דבריו, יוצא שיש כאן מקור נוסף לחידוש שעזרא היה כהן גדול. ומחבר סליחה זו וודאי קדם לרמב"ם. זה יחזק את דברי החיד"א שם, שכנראה הרמב"ם מסתמך על דברי חז"ל שלא הגיעו לידינו, ועל דברי חז"ל אלו הסתמך גם בעל הסליחה. ובכל מקרה, אם נאמר כך, מדובר על חידוש גדול ביותר.

אבל בגלל שמדובר על סגנון של "כתב חידה", אין לנו וודאות בכוונת המחבר, ואין להתייחס לחידוש זה כחידוש וודאי.

פירוש נוסף שאולי ניתן לומר בלשון הסליחה, שמעתי מהרב לוי יצחק (ברשנ"ז) ווילשאנסקי: אנו מוצאים בעזרא (ח, לה) שהעולים ארצה עם עזרא הקריבו "צפירי חטאת", ולאחמ"כ (בפרק ט) כשהוא שמע על "מעל הגולה" שלקחו להם נשים נוכריות, הוא קרע את בגדו ומעילו. ואולי על שם אירועים אלה אנו אומרים "חשך מעלי מעיל הוד וצפר".

אפשרות נוספת העלה גיסי הת' שמואל שי' גינזבורג: אולי נאמר ש"צפר" אינו דבר נוסף שנלקח מאתנו, אלא תואר נוסף למעיל. המעיל הוא מעיל "הוד וצפר", והכוונה במילה "צפר" היא לבוקר (לשון "צפרא", אלא שהתאימו לחרוז ולן נקרא "צפר" ולא "צפרא"), והיינו, בשביל לבטא שהמעיל הוא מעיל אור, השתמש הפייטן בב' ביטויים: "הוד" ו"צפר". ולפי זה הכוונה היא לכך שהיה מאיר לעם ישראל, וזה מאוד מתחבר עם ההמשך, בו מכונה עזרא ,הנותן אמרי שפר".

ועדיין הדברים לא בהירים דיים, ומחכים לפתרון.

[23] עזרא ז, י.

[24] נחמיה ח, ח.

[25] "עיון תפילה".

[26] מגילה טו ע"א.

[27] יומא ט ע"ב.

[28] תקפ ס"ב.

[29] גם ה"מגן אברהם" שם מציין שבסליחות שלנו כתוב שמת עזרא הסופר.

[30] יש לציין שסליחה זו נאמרת רק בנוסח אשכנז, ואולי באמת ה"בית יוסף" לא ראה אותה. ועוד, שבסליחות הנאמרות בנוסח ספרד, משמע שעזרא הסתלק בעשרה בטבת, ולא בתשעה בו. ועדיין יש לדון בהבנת הסליחות לנוסח ספרד, ואכ"מ. אבל בכל מקרה הנושא טעון בירור, וכבפנים.

[31] ועיין עוד בהגהות "מקור חיים" (לבעל ה"חוות יאיר") לשו"ע.

[32] ראה ב"ספר העיבור" לר' חייא בן אברהם הנשיא (מרבותינו הראשונים) במאמר השלישי בתחילת השער העשירי, שכתב שהוא נולד בט' טבת. אך כתב זאת בלי קשר להסבר מגילת תענית. אבל ב"תוספות חדשים" על "מגילת תענית" כתב לפרש בזה את דברי המגילה.

[33] עד שהכינוי הפשוט והשגור של י"ט כסלו הוא "יום בשורה", כנראה בריבוי עצום של מכתבים באגרות קודש (ונראה שברוב הפעמים אפילו לא מצויין למקור "שו"ת מן השמים", והדבר נהפך להיות כינוי שגור. עוד יש לציין, שכמדומה רבותינו נשיאינו הקודמים לא השתמשו בביטוי זה).

[34] "שערי המועדים – י"ט כסלו" סימן לה.

[35] לקו"ש חלק י', עמ' 270. "שערי המועדים" שם. ובמקומות רבים נוספים.

[36] "שערי המועדים" שם.

[37] ראה מלכים ב כד, יח ואילך.

[38] ראה בתחילת ספר יחזקאל, ברד"ק וב"מצודת דוד".

[39] ירמיה כט, ד ואילך. ושם: "בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות…". במילים אחרות: אל "תשבו על המזוודות" בהמתנה לחזרה קרובה לירושלים, בהתאם לנבואת נביאי השקר. תדעו שיש לכם שבעים שנה אחרי החורבן להיות שם, ותנהגו בהתאם.

[40] שם, ב.

[41] ראה לדוגמא ירמיה כט. יחזקאל יג. ועוד.

[42] ראה בתחילת פרק לב "וירמיהו הנביא היה כלוא בחצר המטרה", ובתחילת פרק לג, "והוא עודנו עצור". ועוד ועוד.

[43] ראה לח, ד ואילך: "ויאמרו השרים אל המלך יומת נא את האיש הזה כי על כן הוא מרפא את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר הזאת . . ויאמר המלך צדקיהו הנה הוא בידכם, כי אין המלך יוכל אתכם דבר. ויקחו את ירמיהו וישליכו אותו אל הבור . . ובבור אין מים כי אם טיט, ויטבע ירמיהו בטיט". וראה בהמשך שם את סיפור הצלתו.

[44] יחזקאל כד, א.

[45] רד"ק ו"מצודת דוד" שם.

[46] ראה יחזקאל א, ג, ששם אביו הוא "בוזי".

[47] כן פירש ב"ערוגת הבושם".

[48] ויש לעיין מדוע הפייטן, שמונה כאן את צרות עם ישראל בחודש זה, במקום לדבר על עצם המצור, הוא מדבר על כך מזוית צדדית ביותר – שיחזקאל ידע בהיותו בבבל שביום זה החל המצור. וצ"ע.

[49] זכריה ח, יט: " כה אמר יהוה צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".

[50] ראה עזרא ב, סד, שסך הכל עלו מן הגולה 42,360. וראה רמב"ן מגילה יא ע"ב "גדוליהן ורובן היו בבבל". ואכ"מ להאריך בזה.

[51] ראה אברבנאל, "מצודת דוד" ומלבי"ם.

[52] זכריה ז-ח.

[53] ראש השנה יח:.

[54] יחזקאל לג, כא.

[55] כי הרי דעה זאת לא חולקת על העובדה שסדר החודשים הכתוב בפסוק הוא לפי סדרם הכרונולוגי.

[56] ע"פ "עיון תפילה".

[57] מצוה שא. ובמהדורת "מכון ירושלים" נסמן למקורות נוספים העוסקים בנושא זה.

[58] ע"ד רבי אבהו שהתקין לאחד את המנהגים בתקיעת שופר. ואכ"מ.

[59] כן פירש ב"בית יעקב". אבל ב"ערוגת הבושם" פירש שכשאני נזכר בצרות נדמה בעיני כאילו יריתי חץ בליבי וכו'. וכמדומני שהפירוש הראשון מתיישב יותר בפשט המילים.

[60] הפירוש בסידור "בית יעקב".

[61] "עיון תפילה".

[62] ב"ערוגת הבושם" מביא רעיון זה, וכותב עליו "כדאמרינן". ומשמע שמקורו קדום. אך לא נודע לנו איה מקומו.

[63] "עיון תפילה".

[64] "דבר מלכות" ש"פ ויחי תשנ"ב, ס"ז, ועיי"ש עוד.