תלונה במשרד ממשלתי – דינה כפנייה לערכאות

הרב חיים קיז'נר, רב קהילת חב"ד, דיין בבית הדין המקומי וראש ישיבת חב"ד בעמנואל

שאלות: האם על פי הלכה מותר לתבוע את חברו בבתי משפט או להתלונן עליו במשרדי ממשלה ללא אישור בית הדין? ומה הדין כאשר ירוויח יותר כסף בתלונה בבית המשפט מאשר בבית הדין?

האם יש היתר לתלונה כזו כאשר חברו נחשב לעובד אותו משרד (כגון עובד חברת חשמל או מורה במשרד החינוך) ולדעת המתלונן לא רק שחברו נכשל בהתנהגות בלתי הולמת כלפי המתלונן עצמו, אלא נוסף לכך התנהגותו חורגת מהתחייבותו כלפי המדינה שמעסיקה אותו במשרה זו?

במקרה שמעוניין לקבל היתר הלכתי לפנות בתלונה לבית משפט או למשרדי ממשלה – האם מספיק לקבל היתר מרב או נדרש היתר מבית-דין דוקא? והאם מספיק היתר חסוי בעל פה, או שצריך להיות היתר בכתב דוקא?

תשובה: התורה אוסרת לפנות לערכאות להתלונן על חברו ללא קבלת היתר רבני מפורש לכך, ואפילו ששני הצדדים מסכימים ואפילו כשדיניהם שווים לדיננו. מקור האיסור בתחילת פרשת משפטים שנאמר "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו'" שדוקא לפני דייני ישראל אפשר לבוא בתלונה ותביעה כמבואר במסכת גיטין דף פח: ובמדרש תנחומא ריש פרשת משפטים, וראה גם ביאורו של הרבי מכ"ז שבט ה'תשנ"ב, המודפס בדבר מלכות לפרשת משפטים.

הגדרת האיסור בפניה לערכאות היא: עזיבת משפט התורה והעדפה של מערכת חוקים אחרים על פני המשפט התורני, כאילו שאין משפטי התורה מספיקים חלילה. לכן, העובר על זה נחשב כאילו מרים יד בתורת משה רבינו ע״ה והוא מחלל את ה'. בשלחן ערוך (חושן משפט סימן כו) מודגש שזאת אפילו במקרה שמשפטם זהה לגמרי למשפט התורה – בכל זאת קיים איסור הנ"ל. ושבעתיים גרוע יותר כאשר השופטים במערכת זו הם יהודים1.

למרבה הצער, קיימת חוסר מודעות בתחום זה, אפילו בציבור שלנו. פעמים אפילו עורכי דין דתיים מייעצים לנשים דתיות וחרדיות לפנות בתביעה לבית משפט ולא לבית הדין, בטענה ובפיתוי שבכך ירוויחו כסף רב יותר. צריך לדעת שהנהגה כזה אסורה בתכלית, ולמרות שלמיטב ידיעתי גם תוכן עצת אחיתופל הנ"ל אינו נכון, עם זאת – במקרה שאכן תרוויח האשה יותר מאשר מגיע לה על פי דין תורה, הרי הכסף הנוסף הינו גזל בידה ועליה להשיבו כדין כל גזלה.

מותר לפנות למשרדי הממשלה לצורך בירור זכויותיו וכדומה, אמנם כאשר הפניה למשרדי הממשלה או מוסדות השלטון המקומי מטרתם הגשת תלונה על חברו, ומשרדי הממשלה הופכים להיות מכריע ושופט בין איש לרעהו בהתאם לנהלי המדינה וחוקיה – דינה של פניה כזו שווה לפניה לערכאות ובית המשפט כמבואר באריכות בדברי הפוסקים האחרונים 2, ולכן פניה כזו אסורה ללא היתר רבני.

מדברי שו"ת שמש צדקה3 עולה שגם בירור אצל המלך אודות המיסים שחייבים לשלם וצורת התשלום היא בכלל הפניה לערכאות, למרות שבמקרה זה אין המלך מתפקד כרשות השופטת בין שני אנשים.

מכאן נלמד, שגם פניה למשרד ממשלתי בתלונה מוצדקת על עובד מדינה (כגון מורה בבית הספר או פקיד משרד ממשלתי ) שמטרתה רק לבדוק האם אותו עובד מילא את התחייבותו כלפי אותו משרד (ולא להכריע בין אדם לחברו) – תלונה זו אסורה ללא קבלת היתר רבני.

מהטעמים לכך: כי אף אם אותו עובד פשע ונכשל בתפקידו, שמא לפי דין תורה העונש המגיע לו קל יותר, ובגלל התלונה עלול לקבל עונש חמור כגון פיטורין מהמשרד הממשלתי או אפילו מאסר ושוב לא יעזור שום דין תורה לשקמו מן הנזק המיותר והעונש המופרז שקיבל כתוצאה מהתלונה.

יש מקום לנתינת היתר פניה לערכאות על ידי רב אחד רק כאשר משפט הערכאות והכרעתם במקרים אלו דומה למשפט ישראל; אמנם כאשר משפט הערכאות מחייב יותר ממשפט ישראל, צריך היתר דוקא מבית הדין שרק הפקרם דינו הפקר לכן רק הם רשאים לתת אישור זה. אמנם במקרה שהתובע והנתבע שניהם מעיר אחת התיר המהרש"ם4 לרב מרא דאתרא לתת היתר אפילו יחידי, כיון שמעמדו שווה למעמד בית הדין. אך בשו"ת בצל החכמה5 יעץ שלכתחילה אף הוא ישתדל לצרף אליו עוד שניים לנתינת ההיתר.

כתב בספר חוקי חיים6 שההיתר שניתן צריך להיות דוקא בכתב וללא זה אינו נקרא היתר וכן הסכימו הפוסקים האחרונים.

מקורות:

1)  הרב הרצוג בספרו תחוקה לישראל על פי התורה ע' 200 והלאה , חזו"א סנהדרין טו סק"ד , יחוה דעת ח"ד סימן סה, ציץ אליעזר בספרו הלכות מדינה חלק א שער א בפרק ז ובשער ג פרק ו.

2) 2 ראה דברי הרב ואזנר בשו״ת שבט הלוי חלק י סימן רסג ובאריכות בקונטרס דיני ערכאות בסוף ספר דרכי חושן על הלכות אבידה ומציאה לרב יהודה סילמן ובספר משפט וישראל (מוניסר) בפרק ג עמוד 68 ־ .70

3)  שאלה לג אות טו כרוב ב.

4)  מהרש"ם ח"ד סוף סימן קה.

5)  חלק ד סימן לז.

6)  חוקי חיים ח"ו חו"מ סימן ב , שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן רב שצריך הב"ד לחתום על ההיתר ולולא זה אינו היתר. וראה גם פסק דין של הרב ואזנר והרב ניסים קרליץ מחשון ה'תש"ע הובא בספר משפטי ישראל ע' שעה : אסור לתבוע בערכאות אלא אם כן ניתן לכך היתר בכתב מבית דין קבוע וחשוב.