ה"מַ־מַשים" – כשקולו של החליל נדם

הרב שמוליק אוירכמן

הידיעה על פטירתו הפתאומית של אבי פיאמנטה תפסה לבבות רבים בהפתעה גדולה.

נשים שמעולם לא החליפו איתו מילה או מבט – הזילו דמעה. כשהתחלתי לנסות לנסח במילים לי לעצמי ובקול לאשתי, העיניים התמלאו דמעות והיא בפליאה: ״מה, עד כדי ככה?"

עניתי – ואללה. ככה. בסטייל של אבי והמיוחדים…

בשנות השבעים–שמונים חב״ד של הרבי מביאה אל חיקה מאות ואלפים של ״בעלי תשובה״, והמהפכה בעיצומה.

לא אשכח שגם אלה שהיו עם כיפה סרוגה והיתחב״דו ועדין נקראו בפי רבים – ״בעלי תשובה״.

הגוונים והצבעים היו רבים – בין אשכנזים צברים, לתימנים, מרוקאים, תוניסאים, פרסים – הכל מכל ישראל…

ובתוך כל אלו הצטרפה חבורה אחרת: ״הפָּשׁוּטים – מַ־מַש!״ ה״מַ־מַשים״.

ה״מַ־מַשים״ היו מדברים בסגנון ובסלנג מיוחד רק להם. אין ספק שצורת השיח הייתה שונה בתכלית מהמקובלת בשכונת הרוסים בכפר חב״ד, אך זו לא שפה של אף עדה אחרת – זו השפה שלהם.

שפה שמורכבת ממיקס של מלא מילים וממלא שפות – שפה שמדוברת בהגהה ייחודית.

ההגהה של ה״מַ־מַשים״ נעה בחוסר סדר או הגדרה בין מלעיל ומלרע – בהפוכה ומה שבא.

ה״מַ־מַשים״ לא התפללו בהגייה חסידית או אשכנזית, אלא גם שם תפילתם הייתה ערבוב ומיקס – כאילו הקפידו ממש שתהיה מעורבבת בשפתם המשלבת.

לא כי הם לא רצו להתפלל באשכנזית חסידית, לא כי הם לא הבינו… כי כאלה הם – ה״מַ־מַשים״.

רגע, משיגי מסקנות שכמותכם, אוהבי הגדרות מוגזמים שכמותכם – אל תטעו בין ההבהרות: ה״מַ־מַשים״ הגיעו מ־סלתה ושמנה של הארץ הטובה הזו.

״מצויינים״. כאלה היו לפני ״הבעלות על התשובה״, וככה נהגו אחריה. הם היו אנשי עסקים מצליחים, עיתונאים בכירים, מוזיקאים, שלוחים, משפיעים ורבנים – חיו חיים לא של פשוטים. חיים של ״מַ־מַשים״.

אין פה ואין לשון שיכולה לתאר מה נהדר היה לשמוע מפיהם ביטויים של אהבה לרבי.

אין נפש שיכלה להישאר באדישותה. המילים, והרפרטואר העשיר, הגוון המיוחד – נגע, חדר פגע בלב פנימה.

מילותיהם חזקות, כואבות, עדינות ואוהבות כאחד. אדיקותם והתקשרותם לרבי – פשוטה ומופשטת.

המילה בִּ־טוּל (בהטעמה שלהם) יכולה יותר לבטא את דרך הילוכם של החסידים – ה״מַ־מַשים״.

אחת התכונות הבולטות שאין שני לה אצל ה ״מַ־מַשים״ הייתה ועודנה – מידת ״אהבת ישראל״.

מי שראה את הארת הפנים שלהם – לכל אדם ובכל זמן! – לא ראה מימיו אהבת ישראל מהי,לא ראה – חסידים איך הם!

הם היו דמויות צבעוניות.

הבולטת שביניהם – ה״טרקטוריסט״ ר׳ ראובן דונין ע״ה, בית היוצר של ה״מַ־מַשים״ ועוד דמויות מוכרות ואהובות כמו ר׳ מוטי גל, רמי אנטיאן, רמי דואק.

אך בין החבורה ״שחקני הנשמה״ – היו האחים הקדושים אבי ויוסי (לא להאמין – ע״ה) פיאמנטה.

בילדותי הם היו מנגינת החיים, מנגינת השליחות.

צעקתם בשירה – ״והשיב לב אבות על בנים בקרובם של כל היהודים…נתגבר על העולם״ – הזריקה, החדירה חיות בעבודה.

בשבילי, החליל של אבי – היה החליל של הרבי.

כשהוא ניגן, עלו לי מראות השנים המיוחדות תשנ״א–נ״ב שהייתי במחיצת הרבי.

כשהוא ניגן היו עולים לי התפילות של נ״ב–נ״ד, וכשהוא עדין ניגן היו עולים התחינות והצעקות עד מתי של השנים שאחריהם.

לא אשכח את תנועת הגוף המפורסמת של אבי כשחילל בחליל – תנועה של נשמה הרוצה לפרוח לעילא.

אך הנשיפה שבמנגינה – היא עצמה הנשימה שמחייה.

נשימה שצעקה במנגינה הידועה ״יאללה יאללה – משיח״, או ״אשר ברא ששון ושמחה״ – בשפת ה״מַ־מַשים״.

מנגינה שהדליקה את האהבה הגדולה לחיים – הרבי.

ככששמעתי שקולו של החליל – נדם, עיניי מלאו דמעות! האם ייתכן שקולה של האהבה לא יישמע? מי יזכיר לי את האהבה?!

היתכן? הרי אצל ה״מַ־מַשים״ – לא מתים! אז ללא מנגינה, זועק: יאללה יאללה משיח!

(ישנם עוד כמה מאלה ומאחל להם לנו מעומק הלב אורך ימים ושנים טובות – אתם כבר זן נדיר)