שפת הפרחים: על הסמליות הייחודית של כל סוג וצבע

שפת הפרחים: על הסמליות הייחודית של כל סוג וצבע

לא רק בני אדם: גם לפרחים יש שפה, בה לכל צבע וסוג ישנה משמעות ייחודית. אז בפעם הבאה שתבחרו פרחים לשלוח לאדם אהוב ביום הולדתו, או לאדם המחלים מניתוח, או לכבוד יום האם, וגם בפעם הבאה שתקטפו לעצמכם פרחים ביער, תוכלו לבחור בביטחון רב יותר, כי המאמר הבא יצייד אתכם בידע על הסמליות השונה, שיש לכל צבע ולכל סוג של פרח.

בתרבויות העתיקות ביותר באנושות: ביוון, ברומא, במצרים ובסין כתבו על פרחים ומשמעותם בשירים, במיתוסים ובמחזות. יש לפרחים תפקיד משמעותי גם ביצירתו של וויליאם שייקספיר.

אנו מקווים שלאחר התובנות שתרכשו מהכתבה, שפת הפרחים תשמש אתכם מכאן והלאה להעניק פרחים ולשמח את האנשים היקרים לכם, עם הטעם הנוסף של הבנת המשמעות והסמליות הייחודית של צבעם וסוגיהם.

לצורך הכתבה, ביקשנו להיפגש עם הבעלים של הסחלב, חנות פרחים בראשון לציון ולהלן התובנות.

שפת הפרחים בתקופה הויקטוריאנית

בימי המלכה ויקטוריה היה לפרחים תפקיד מיוחד בתרבות הבריטית: הם שימשו תחביב פופולרי לשעות הפנאי. כמעט בכל בית היה, לצד התנ"ך, ספר הדרכה ל"פענוח שפת הפרחים".
בימים ההם, הבריטים השתמשו בפרחים כדרך להעברת מסרים שלא היה ניתן, מבחינה תרבותית, לבטא בקול רם. בצורה חיננית של דיאלוג שקט, פרחים הפכו להיות תשובה לשאלה. נניח שאדון אחד חיזר אחר גברת. אם היא מסרה לו את הפרח ביד ימין, תשובתה הייתה "כן". אבל אם הייתה משתמשת ביד שמאל למסור לו את הפרח, התשובה הייתה "לא".

פרח נתתי לנורית

פרחים, פירות וצמחים שימשו בעבר דרך נפוצה בתקשורת בין אנשים, לביטוי של תחושות ורגשות. הרימון, למשל, הצביע על יהירות. האלוורה סימנה על תחושות של מרירות. נתינה של ורד הייתה הצהרה של נאמנות, החרצית האדומה הביעה אהבה בוערת, תפרחת התפוח סימלה "העדפה", נטיית לב לכיוון כלשהו, ואילו המחזרים חסרי וחסרות המזל היו מקבלים צפורן כדרך לסמל דחיית הצעתם (בצורה נחרצת ביותר). צמח הפעמונית ביטא טוב לב, האדמונית סימלה ביישנות, הרוזמרין שימש כמזכרת לאירוע חשוב, ואילו הצבעוני סימל הימצאות של תשוקה.

בתרבויות אחרות ניתן למצוא שינויים בפרשנויות ובסמליות של פרחים, אולם דבר אחד חוצה תרבויות ואומות במשך מאות ואלפי שנים: החוויה האנושית של התפעמות המתעוררת למראה ולמגע של פרחים, והשימוש שלהם במרחב התרבותי ובשפת יומיום.

לכל ורד יש שם

הורד הוא ללא ספק הפרח החביב על בני אנוש באשר הם, ומגדלים אותו בכל מדינה בה האקלים מאפשר זאת. לורדים יש היסטוריה עתיקה וצבעונית משחר ימי ההיסטוריה: חוקרים מצאו מאובנים של ורדים בני 35 מיליון שנה.

דבר אחד בולט בסוג הפרח המיוחד הזה והוא המגוון העצום: ישנם בעולם יותר מ-30 אלף מינים שונים (!) של ורדים. עץ משפחתי מפואר בהחלט.. אולם בפועל, ישנם כמאה מינים עיקריים, מתוכם מגדלים רק כמה עשרות.

הורד הוא הפרח הפופולרי בעולם: יופיו המושך את הלב וריחו המשכר הפכו לסמל של רומנטיקה ואהבה. הדרך הקלאסית להביע חיבה היא בהענקה של ורדים, אולם ישנה משמעות שונה לסוגים וצבעים שונים של הורד.

לגזור ולשמור: משמעויות שונות לפי צבע הורד

בפעם הבאה שתרצו להעניק ורד לאדם אחר, כדאי שתעברו על רשימה זו לפני הרכישה, כדי להתאים את צבע הפרח למשמעות שביקשתם להביע:

• ורד לבן מסמל תמימות, טוהר, הערצה וגם התחלות חדשות
• ורד אדום מסמל רומנטיקה, תשוקה, "אני אוהב/ת אותך"
• ורד ורוד מבטא עדינות, חן, שמחה
• ורד צהוב הוא דו-משמעי, מצד אחד מצביע על קנאה, ומצד שני על חברות נאמנה
• ורד כתום מסמל התלהבות וגאווה
• ורד לבנדר מבטא אהבה ממבט ראשון, קסם ומשיכה
• ורד כחול מסמל מסתורין
• ורד שחור מבטא את הסוף של תחושה, מערכת יחסים או שלב בחיים

ישמח חתני

חתונה היא ככל הנראה האירוע החגיגי שבו פרחים שימשו מאז ומעולם תפקיד משמעותי, עד ימינו אנו.
במרבית ארצות העולם כיום, פרחים טריים הם חלק חשוב מאווירת החתונה, מקשטים את קירות האולם והשולחנות, מעניקים מיופיים צבעוניותם וריחם לרומם ולציין את היום המיוחד של החתן והכלה. בישראל, פרחים הם חלק בלתי נפרד מקישוטי החופה, וילדים קטנים וחמודים מפזרים עלי פרחים כדי לרכך את צעדיהם של החתן והכלה בדרך לחופה.

זר לא יבין זאת

ידוע לכל, כי זר הכלה הוא פריט חובה בכל חתונה. למעשה, כלות רבות מתייחסות לזר שלהן בחשיבות לא פחותה מזו של השמלה שלהן. איך הפך זר הכלה להיות חלק כל כך חשוב מהחוויה? מה משמעות המנהג הזה, ומהם מקורותיו? וגם: מהיכן התפתח המנהג המשעשע, שבו הכלה משליכה את הזר שלה לקהל?

מסורת עתיקה

מסתבר, שמעבר ליופיו של הזר, יש למנהג זר הכלה היסטוריה ומשמעות תרבותית נרחבת.
לפרחים הייתה משמעות בעיצוב החתונה מאז שהרומאים החלו לענוד שרשראות פרחים מתחת לחופה, כדי לסמל פוריות ונאמנות.

הכלות של ימי הביניים לקחו את זר הכלה לכיוון פחות אופטימי. בימים ההם המנהג היה לאבזר את הכלה בעשבי תבלין בעלי ריח חריף, כדי להגן עליה מפני רוחות רעות. שמיר היה נפוץ במיוחד, מאחר והאמונה הייתה כי העשב לא רק מרחיק אנרגיה שלילית אלא גם מעורר תשוקה.

זר הכלה שאנו מכירים כיום נולד במאה ה-19, כשהמלכה ויקטוריה אחזה באסופת פרחים בחתונתה עם הנסיך אלברט בשנת 1840. אירוע מכונן זה הוביל לפריחתה של תעשייה שלמה שהציעה זרי כלה בעלי משמעות ייחודית.

המנהג להשליך את זר הכלה נולד בימי הביניים, עקב אמונה שהשתרשה כי שמלת הכלה מביאה מזל טוב. כדי למנוע מהאורחים לתלוש חלקים מהשמלה, הכלה הייתה זורקת את הזר ונמלטת..

ביהדות, יש מי שמקשרים את מנהג זר הכלה למדרש חז"ל בו כתוב שהר סיני קושט בצמחים במעמד הר סיני, ומכאן גם המנהג לקשט את בית הכנסת בפרחים בחג השבועות. שכן ידוע הדבר, שמעמד של חופה וקידושין ביהדות הוא סמל ובחינה של מתן תורה.