פגיעות בילדים? מוטב להיזהר ולא להצטער!

מנחם מענדל ערד, דרך המלך

נושא הפגיעות בילדים עולה לאחרונה יותר ויותר למודעות הציבורית, גם במגזר החרדי. ועידת המחנכים הקדישה בשנים האחרונות את אחת מוועידותיה לנושא, וגם בועידת אברכי אנ"ש "מקושר בכל", הקדישו לנושא את אחת ההרצאות. אך נראה כי לעיתים זה עדיין מעט מידי ובעיקר מאוחר מידי, ולצערנו במקרים רבים, מתחילים לעסוק בנושא רק לאחר שמתרחשים מקרים בקהילה, אז נזעקים כולם לכבות שריפות.

כיום, אין חולק על כך שיש לדבר עם הילדים, ולהדריך אותם כראוי לזהירות ולערנות. עדיף ליידע את הילדים ולמנוע מראש פגיעה אפשרית, מאשר למצוא את עצמנו אצל פסיכולוגים ואנשי מקצוע בניסיונות שיקום ומזעור נזקים. אולם המבוכה הטבעית המתלווה לעיסוק בנושא הפגיעות, ביחוד בציבור החרדי, גורמת לא אחת, גם אצל הדוגלים בשיחה פתוחה עם הילדים, לדחות זאת שוב ושוב למועד בלתי ידוע.

לצורך כך מתקיימים בציבור החרדי יותר ויותר קורסים בהם לומדים הורים ואנשי חינוך כיצד לגשת לנושא במקצועיות ובמידה הראויה. כיצד יש לשוחח עם הילדים, מה לעשות כדי למנוע את הפגיעות עד כמה שניתן, וכיצד לפעול במקרה של פגיעה ח"ו.

הסטטיסטיקות לא משקפות את היקף התופעה

רבנים, אנשי חינוך ואנשי מקצוע מכל קצוות הקשת הדתית והחרדית מודים כיום כי ההדרכה לנוער ולמעשה גם לילדים – חיונית, קריטית ופשוט מוגדרת בהגדרה 'פיקוח נפש'.

בשיחה עם ר' דורון אגסי, עובד סוציאלי ומנהל עמותת 'שלום בנייך', הוא מסביר עד כמה המושג 'היקף התופעה בציבור', הוא מופשט: "אין ולא יכולים להיות נתונים עובדתיים על היקף התופעה", הוא מסביר, "ישנו מידע רק על מספר הפוגעים שנתפסו, אבל לא כמה ילדים נפגעו. תראה", הוא בוחר בדוגמא מהעולם הרפואי ולא בכדי, "בתלונות על בעיות קיבה, ריאות, שברים וכדומה – יכולות להיות עובדות וסטטיסטיות אמיתיות, היות ויש מעקב, וכל מי שסובל ונפגע – מגיע לבית הרפואה.

"לעומת זאת, ישנן פגיעות, בהן הילדים לא מספרים להוריהם, (ולמעשה, ידוע לנו שברוב המקרים(!) הילד לא מספר להורים שלו). גם במקרים בהם הילד סיפר להורים, במקרים רבים ההורים לא רוצים לדווח למשטרה, ולמעשה, גם כאשר הנתונים כן מגיעים למשטרה, עדיין לא תמיד הפרקליטות ממליצה להגיש למשפט. חשוב לציין כי בפגיעות מעין אלו, זה מאוד תלוי בחוויה של הנפגע. ויכול להיות מקרים מסויימים שנעשים ב'צחוק' או בין חברים, ובעוד החברה מתייחסת לכך כהלצה או משחק, הנפגע מתהלך בתחושה של פגיעה קשה. כך שלמעשה, התיקים הרבים במשטרה וברווחה, לא משקפים את היקפה המטריד של התופעה.

בחוברות רשמיות מטעם המועצה לשלום הילד ומשרד החינוך, מדובר על אומדנים המעריכים כי 20% מהילדים והנוער (כל ילד חמישי!) נפגעים בישראל. לגבי המגזר החרדי, קשה עוד יותר לקבל נתונים עובדתיים, אולם הערכת אנשי המקצוע היא שמדובר על אותם נתונים, פחות או יותר.

אגסי, וכל צוות 'שלום בנייך' שהוקמה לפני למעלה מעשור, וזכתה לברכתכם של רבנים, מכל החוגים הדתיים והחרדיים, שמה לה למטרה לטפל בילדים בסיכון, במגזר הדתי והחרדי, עם שימת דגש מיוחד על מניעת הפגיעות. כך לדוגמא, הצליחה העמותה להזניק את המוּדעות לנושא, באמצעות הכשרת מטפלים, מתן כתובת להורים, וגם לפוגעים עצמם – בטיפולים בפוגעים.

"למעשה", מסביר אגסי, "המשטרה תטפל רק במי שנתפס, ואילו אדם שלא נתפס, ומעוניין לגאול את עצמו מההתנהגות שלו שפוגעת באחרים – לא יקבל מענה ברשויות. היה מקרה בו פוגע הגיע למשטרה והסגיר את עצמו, ובמשטרה אמרו לו 'אין לנו תלונה עליך – לך הביתה!"

גם כאן נכנסת 'שלום בנייך' לתמונה, והיא מהווה כתובת, תוך שמירה מוחלטת על דיסקרטיות – במקרים המאפשרים זאת – ועל פרטיות הפונים, פוגעים ונפגעים כאחד.

חשוב לציין שלפגיעות ישנן השלכות מאד קשות, לעיתים בלתי הפיכות ר"ל על עתידו של הנפגע, כאשר הוכח, שככל שמטפלים בנפגע מוקדם ככל האפשר, ניתן פשוט להציל נפשות, בדיוק כמו בפגיעות רפואיות רגילות.

אף אחד לא מוגן!

מהם תחומי הפעילות שלכם?

"אנחנו מטפלים בנפגעים וגם בפוגעים, בגברים ובנשים, בקטינים ובבוגרים", אומר אגסי, "אנחנו מכשירים אנשי מקצוע ובעיקר עוסקים במניעה ובהדרכה למורים, למנהלים ולרבני קהילות. לצערנו, מהמידע שמגיע מאנשי מקצוע בתחום, עולה כי אין קהילה שחשופה או מוגנת יותר מאחרים, אין דברים כאלו".

בדיקות סטטיסטיות שנערכו מטעם גופים ממשלתיים, מוכיחות שתופעת הפגיעה, איננה נחלתם הבלעדית של משפחות מצוקה, משפחות קשות יום, ילדים במשפחות מפורקות וכדומה – אלא למרבה הצער, כולם, אבל כולם חשופים לפגיעה. במוסדות החינוך, בדרך אליהם, בבתי הכנסת, בגנים הציבוריים, באולמות שמחות ואפילו מתחת לבית.

הדרך הנכונה למניעת פגיעה חלילה, היא לא רק בשמירה על הילדים, אלא בעיקר בחינוך, בהעלאת המודעות ובנתינת כלים מעשיים להתנהגות נכונה במקרה של פגיעה חלילה, כדי שזו לא תשנה וכדי שהטיפול המותאם יגיע סמוך ככל האפשר למאורע, דבר שהוכח כמציל נפשות.

'לא מדברים!' או 'איך מדברים'?

ר' דובי ברוד, בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד, יועץ חינוכי ומטפל רגשי, שבין שלל תפקידיו הוא מכוון תלמידים לישיבות ומלווה את שילובם בהצלחה – מטעם המועצה המקומית 'עמק לוד' וועדת החינוך של כפר חב"ד, עוסק גם בתחום הפגיעות בילדים ונוער ובעיקר במניעתם.

מתוקף תפקידיו, הוא נחשף גם לאין-ספור סיפורים מזעזעים, של פגיעות נוראות שהותירו ומותירות צלקות נוראות בנפשות של ילדים ונערים, והמציאות הובילה אותו ללמוד ולהתמקצע בתחום הפגיעות בילדים ונוער, והוא מדריך ומלווה את הנפגעים ואת הוריהם, לנהוג בדרך הנכונה, שתציל את הילד. וכמובן, הוא עוסק בלהט בהענקת כלים להדרכה מונעת, לתלמידים ואנשי צוות חב"דיים.

לאחרונה מעביר הרב ברוד סדנא מיוחדת לנערים לקראת המעבר מהתלמוד תורה לישיבה ולחיי פנימייה, וכחלק משלל הנושאים, מוקדש גם מפגש אחד לנושא הגבולות בפנימייה וקדושת הגוף והצניעות.

"השאלה לא צריכה להיות 'האם מדברים על זה?', אלא 'איך מדברים על זה?'", אומר הרב ברוד ומסביר כיצד בנויה הסדנא שהוא מעביר: "צורת הסדנא בנויה מלכתחילה באופן בו המנחה או המחנך לא נמצאים בחזית, אלא במעגל, יחד עם התלמידים, והדיון בנושאים הוא כיתתי – בהכוונת המנחה או המורה".

איבוד הפרטיות בישיבה

הצטרפנו לר' דובי באחת הסדנאות: "מהו המקום האישי שלכם בבית?", הוא שאל את הילדים. התשובות היו מאד מגוונות, המגירה שלי, החדר שלי, המיטה שלי, המקום שלי בשולחן שבת ועוד.

"בישיבה למעשה, אתם מאבדים ברמה ניכרת את הפרטיות שלכם", הסביר דובי, "בזאל – גם אם יש לכם מקום קבוע, אתם נמצאים כל הזמן בחברת החברים, והמקום השקט, האישי, הבודד שלכם, נאבד. גם כשאתם מגיעים לחדר האוכל, אין לכם מקום קבוע, ואתם אוכלים יחד עם כולם, ולא פעם, בחור מחפש את המקום האישי-השקט שלו, להיות קצת עם עצמו.

גם המקלחות בישיבה, בשונה מהבית בו אתם נמצאים לבדכם, הן ציבוריות. גם בפנימייה, וגם במקווה, אתם למעשה מאבדים במידה רבה מהפרטיות שלכם. וצריך להבין, שהתורה נותנת מקום חשוב לפרטיות של האדם, ובשולחן ערוך מוקדשות הלכות להנהגה שתשמור על הפרטיות של האדם, על המרחב האישי שלו ועל קדושת הגוף.

"הגוף שלנו", הוא הסביר, "הוא קדוש, ואנחנו צריכים לשמור עליו, על הפרטיות שלנו ועל הצניעות שלנו. כאשר למעשה, האיברים המוצנעים מכונים כך, לא כי הם מוצנעים מעצמם, אלא כי אנחנו צריכים לוודא שהם יהיו מוצנעים.

"למשל במקווה, ההתנהגות צריכה להיות מאד מוקפדת. מקווה הוא לא מקום להתוועדויות, לשיחות נפש או לשהות ארוכה בתוך מי המקווה או במקלחות. טובלים, מתלבשים בזריזות – ויוצאים.

"ישנם מקרה קצה", הוא הבהיר, "לא מעשים שבכל יום, ולא תופעה שמתרחשת כל הזמן, אבל בדיוק כמו שצריך לדעת איך לחצות כביש בבטחה, או להיזהר משיחות עם אנשים זרים – כך צריך לדעת את כללי הזהירות, מאנשים שיכולים להיראות כמו כולם, להיות אנשים תמימים, אבל הם סובלים מבעיה, שעשויה לפגוע בכם, ולכן חשוב שתדעו את כללי הזהירות:

כללי הזהירות:

נורות אזהרה:

* לא מתאים לדבר על נושאים לא צנועים. אם יש מישהו שמרבה לדבר על נושאים שהשתיקה יפה להם, או שהוא לא שומר על שפה נקייה – שמרו ממנו מרחק, והבהירו לו שאתם לא מעוניינים שהוא ישוחח אתכם על נושאים כאלו. חברות היא דבר נחמד. אם מישהו מתחבר אליכם, אך מבקש מכם שתשמרו על החברות הזו בסוד – סימן שיש משהו לא טהור בקשר הזה. נתקו את הקשר, וספרו על כך למישהו שאתם בוטחים בו.

* אם מישהו מבקש מכך להיפגש בשקט, במקום רגוע, רק אתכם, אל תסכימו.

* מגע הוא דבר נעים, כך לדוגמא כאשר ההורים שלכם מחבקים אתכם, כשנפגשים אצל הרבי ומתחבקים, כשמתוועדים ושמים אחד על השני את הידיים. כל עוד והמגע הוא משהו שמתרחש בפומבי, והוא מרגיש לכם נכון ומתאים, זה בסדר, אבל ברגע שיש לכם איזו שהיא תחושה, איזה קול פנימי שאומר לכם 'זה לא בסדר' – תקשיבו ללב שלכם.

* גם אם מגע תמים, כמו יד על הכתף, מרגיש לכם לא בסדר, עצרו אותו מיד. עברו מקום והבהירו בשפת הגוף שאתם לא מעוניינים בו. אל תמתינו להסלמה.

דיווח

* בכל מקרה, אם חלילה קרה משהו שאתם מבינים שהוא לא בסדר, זכרו: אתם לא אשמים!!! מי שפגע בכם, מודע למעשים שלו, הוא משתמש בכוח ההשפעה שלו לרעה, והוא יודע שזה לא בסדר. אתם בסדר גמור, לא עשיתם דבר רע!

* אל תשמרו שום דבר בבטן! תתקשרו מיד להורים שלכם, ספרו להם, בקשו מהם להגיע אליכם או לבקש שאתם תיסעו הביתה, ותספרו, הכל! ההורים שלכם ימשיכו לאהוב אתכם ויאמינו לכם!

* אם אתם מתביישים לספר להורים – בחרו במישהו שאתם בוטחים בו, ה'עשה לך רב', המשפיע, הר"מ, ראש הישיבה או כל דמות שאתם בוטחים בה.

* הוכח, שפוגעים יבחרו לפגוע באותם ילדים או נערים, שתהיה להם סיבה טובה לנחש שהם לא יספרו לאף אחד. ברגע שאתם מודעים לכך שקיימת הבעיה הזו, ואתם מרגישים שאם חס וחלילה יקרה משהו כזה – אתם תפנו אל מישהו בוגר ותספרו – זה יעזור שיפחדו מכם, ולא יפגעו בכם.

* גם אם יבקשו מכם להבטיח או אפילו להישבע שלא תגלו, גם אם יאיימו עליכם שיעשו לכם או למשפחה שלכם משהו לא טוב – אל תפחדו! תספרו. גם אם הבטחתם או אפילו נשבעתם – מותר לכם לגלות וזו מצווה לגלות!

כלי הפותח דלת אל ההורה

במהלך הסדנא הוצג על מסך ענק, הספר 'מוטב להיזהר ולא להצטער', של ניתאי מלמד, דף אחרי דף. למרות שמדובר בספר לילדים, המסרים בו יכולים להיות נפלאים גם עבורכם כהורים והוא מומלץ בחום על ידי רבנים ואנשי חינוך, גם חב"דיים.

בספר מוצגים העקרונות המובאים לעיל, בצורה ילדותית ונעימה, עם ציורים ילדותיים, ועם כבשה קטנה, שבכל פעם מצילה את הילד מהסכנות שעשויות לארוב לו, כמו איש מבוגר שרוצה לתת לילד ממתק, או אדם שמבקש מילד שיבוא לעזור לו.

"אמרו לא!!!", מדריך הספר את הילד – גם כאשר מדובר בבקשה תמימה לכאורה כמו לעזור לסחוב שקיות קניות הביתה, וכאשר מועברת הסדנא בפני ילדים צעירים, מתבקשים הילדים להתאמן על הצעקה: "לא!!!".

"צריך להבין", מסביר דובי, "שילד חרדי גדל עם משמעת וקבלת עול, הוא מחונך לכבד מבוגרים ולעזור לזולת. קשה לו להבין שמותר לו, שהוא צריך ולמעשה הוא חייב, לומר למבוגר ממנו "לא!!!". לכן פשוט צריך לחדד לו, שמותר לקבל ממתק – רק באישור של אבא או אמא, וגם כדי לעזור לאנשים או ללכת לבית של מישהו או למקום כלשהוא, אפילו אם זה מקום קדוש, כמו בית כנסת או ישיבה – צריך לקבל קודם אישור מההורים.

פנינו אל ניתאי מלמד, מחבר הספר, עם כמה שאלות:

הספר ותכניו עברו הגהה או אישור מאנשי חינוך ורבנים חב"דיים?

אמנם לא ביקשתי הסכמה בכתב מרב חב"די, אולם הצגתי את הספר בפני קהילות חב"ד – בברכתם, הסכמתם וברכתם של רבני הקהילות, כגון הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי מקרית מלאכי, הרב מנחם מענדל גלוכובסקי מרחובות, והרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה מכפר חב"ד.

האם אינך חושש שהצפת הנושאים בספר יגרמו לאפקט הפוך ומזיק – של סקרנות בקרב הילדים הצעירים?

ממש לא! אני לא חושש שהספרים יגרמו לסקרנות, ההיפך הוא הנכון, הסקרנות קיימת בילד מטבעו, ואילו קריאת הספר על ידי הילד וההורה יחד – מאפשרת, מעודדת ומהווה כר נח לקיום שיח מתאים, מקצועי וחינוכי – בין הילד להורה, הספר יוצר ערוץ הידברות בין הילד להורה, ופותח עבור הילד דלת אל ההורה – על כל מקרה שלא יבוא, והוא גורם שהילד לא יצטרך לחפש תשובות אצל החברים שלו או במקומות מפוקפקים.

מאיזה גיל, לדעתך, יש להעלות את הנושא ובאיזה אופן?

מוגנות – צריך ללמד את הילד ממש מקטנות. אני מציע שכבר מגיל שלוש, כשמקלחים את הילד, אפשר לומר לו: "אמא מסבנת אותך בגוף, ובמקומות הצנועים אתה תסבן. וגם אם הוא קטן, ואמא אומרת לו: "אני אעזור לך, כי אתה עדיין קטן", לפחות את המושג 'מקומות צנועים' ואת החשיבות לשמור על הפרטיות שלהם, כבר הטבענו.

מגיל 4, רצוי מאוד מידי פעם לשבת עם כל ילד בנפרד, פעם עם אבא ופעם עם אמא, ולקרוא יחד את הספר ובכך להפוך להיות "שאילים", כלומר, שהילד יידע שבמקרה מצוקה, הוא יכול לדבר על כך עם ההורים.

בכלל, אני מציע שמידי פעם, למשל כשהולכים לבריכה, כדאי להסב את תשומת הלב של הילד לסכנות הכרוכות ברחצה בבריכה, כגון טביעה, החלקה, היפגעות מהשמש, לחדד את הנהלים של חציית כביש, זהירות מחפץ חשוד וכו', ולדון בכל סכנה כיצד להיזהר ולא להצטער. כלומר, לחבר את כל הסכנות וכללי הזהירות – למקשה אחת.

בדיוק כמו שהורים לא חוששים להזכיר לילד את כללי הזהירות בטיול מהתייבשות או מעידה, או מחציית כביש בצורה מסוכנת – ולא סומכים עליו שהוא יזכור לבד, כך צריך לרענן נהלים ולחדד את הכללים, בוודאי כאשר הילד מגיע לגיל בו הוא מתחיל ללכת למקווה או לפנימייה.

הטיפ המוכח ביותר: תפילה

"זה לא שתם העידן של 'יש דברים שלא מדברים עליהם", אומר הרב ברוד, "ממש לא, בהחלט ישנם דברים שלא מדברים עליהם, בטח לא בציבור או בכתבה, אבל החשיבות בהעלאת המודעות לסכנות שאורבות לילדים ולנערים בכל מקום, נתינת הכלים להימנע מהם, כללי הזהירות וההנהגה המתאימה והנכונה במקרים של פגיעה חלילה – הם לא רק נכונים, אלא הם חיוניים, קריטיים ונוגעים לעסקי נפשות".

בהחלט, ישנם נושאים בהם שב ואל תעשה – לא עדיף!

לדברי דובי ברוד, בקהילת חב"ד, רוב רבני הקהילות משתפים פעולה, כאשר ברור לכולם שהדרך הנכונה לפעול היא בטיפול ולא בטאטוא, אולם עדיין למרבה הצער, במוסדות חינוך רבים, תלמודי תורה וישיבות, עדיין לא מפנימים את חשיבות העלאת המודעות מבעוד מועד, ועדיין קיים חשש לגעת בסוגיות כאלה.

"אני חייב לציין לשבח", הוא אומר לי לקראת סיום כשאני מבקש ממנו להעביר מסר, "את הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי, מזכיר בי"ד רבני חב"ד ורב הקהילה בנחלת הר חב"ד, שמטפל בסוגיות קשות וסבוכות, לא רק בקהילתו, ובברכתו הוכשרו לאחרונה בנחל'ה, מספר אברכים ו(בנפרד כמובן) נשים מהשכונה, להיות כתובת מקצועית לזיהוי בעיות ובטיפול בהם, יוזמה שכדאי שתועתק לעוד ועוד קהילות.

וכמו כן, את הרב אורנשטיין מנתניה, את הרב ווילשאנסקי וכל הישיבות שקשורות לישיבה בצפת, ואת הרב זילברשטרום מקרית גת, שמודעים לבעיות, ומטפלים במקצועיות במקרים שצפים. הם שולחים מישהו מהצוות ללמוד ולהתמקצע בתחום, מתייעצים עם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, ולא בוחלים לטפל גם בסוגיות כואבות, כאשר לעומתם, ישנם למרבה הצער, אנשי חינוך באמת דגולים, אך מעולם לא קיבלו כלים מקצועיים לטפל בסוגיות הרות גורל כאלה, והם פשוט הורסים נפשות, מחוסר מודעות".

*

כמובן, אי אפשר לחתום כתבה כזו בלי הטיפ הנכון, האמיתי והמוכח ביותר: תפילה. העתירו תפילות על ילדיכם, שה' ישמור על ה'משיחי' שלכם – אלו תינוקות של בית רבן, שלא יגעו בהם לרעה, ושיגדלו להיות חסידיים, יראי שמיים ולמדנים – בריאים בגופם ובנפשם.

* * *
מעוניין לקבל כל חודש את המגזין המושקע "דרך המלך" אליך לבית?

חייג עכשיו למשרד 076-540-9770 או לקו המאובטח 03-9601770 שלוחה 1. בדוא"ל: m.derechh@gmail.com או בסמס 058-4601770