רק אל תחפור • שונה הלכות

עמינדב, רואה חשבון במקצועו, רצה להרחיב את ביתו שבקומה השניה בבניין ברחוב רבי טרפון באלעד ולעשות בו מטבח פסח, על מנת שיוכל לארח את ילדיו ונכדיו בחג החירות בהרחבה.

לשם כך, כבר לאחר חגי תשרי הביא את דודו הקבלן, לשם עריכת תוכנית לצנרת המים והביוב שתעבור אל הביוב המרכזי דרך יוגב, השכן שמתחתיו בקומת הקרקע ושלח זאת לאישור העירייה.

במקביל, פנה עמינדב ליוגב לקבל רשות להעביר את צינורות המים והביוב דרך חצרו, תוך שהוא מבטיח לו לשלם ככל שיצטרך לשם כך, כולל חפירה, העברה של הצינורות בקרקע, סגירת הקרקע והחזרת הדשא למקומו ואף פיצוי על עוגמת הנפש שתיגרם לו למספר ימי עבודה בשל כך.

אלא שיוגב לא הסכים להצעה זו ואמר לעמינדב: 'הלו הצד השני של ביתך פונה הוא לחצר המשותפת של השכנים כולם, והיא גם כך עומדת ללא שימוש, ומה לך כי תעביר את הצינורות דווקא בחצרי? איני מעוניין בכך, אלא תאריך קצת את הצינורות ותבקש רשות מועד הבית להעבירם שם. אני לא רואה סיבה לכך שהם לא יסכימו שתעביר שם את הצינורות ובכך יחסך לי עוגמת נפש רבה. ומה אם יהיה בעתיד פיצוץ בצינור? הרי שאני אסבול? על כן מוותר אני על כל התענוג מראש'. כך דברי יוגב.

בלית ברירה הלך עמינדב למלכיאל, שהיה ועד הבית באותו הזמן, וביקש את רשותו בשם כלל הדיירים להשתמש בחצר האחורית של הבניין, שגם כך היתה מלאה בקוצים וללא שימוש, להעביר שם את צינורות המים והביוב של המטבח החדש.

אלא שמלכיאל לא אבה לשמוע את דברי עמינדב ואמר לו: 'ולמה לא תעביר את הצינור ישר מתחת לבית שלך דרך החצר של השכן? למה לעשות סיבוב של הצינורות על כל אורך הדירה שלך מבחוץ עד שיגיע דווקא לחצר המשותפת? ואם כאן יהיה פיצוץ – כולנו נסבול את זה, ומי ישלם לנו? הבלגן והעבודות יתקעו את כל הבניין, אני בשם כולם לא מסכים לכך'.

חזר עמינדב ליוגב השכן וסיפר לו על כך, אלא שיוגב בשלו: אני לא אאפשר לך להעביר כאן את הצינורות.

בין כך ובין כך התקדם מועד השיפוץ וכך מצאו את עצמם בבוקר אחד עמינדב, יוגב ומלכיאל, כשהם עומדים על יד הטרקטור של דודו הקבלן שהיה אמור להתחיל את החפירה, כשהם מתווכחים היכן תהיה החפירה ומהיכן יעברו הצינורות של המטבח החדש של עמינדב.

ונשאלת השאלה האם עמינדב יכול להכריח את השכן או את ועד הבית להעביר את הצינורות בחצר השכן או בחצר המשותפת, או שבכלל אין לו שום זכות לכך ואם לא יאשרו לו להעביר הצינורות, עליו לוותר על תוכנית הבניה כולה?

תשובה בקצרה: את יוגב השכן אין עמינדב יכול לכפות להעביר את הצינורות בחצרו, אולם בחצר המשותפת – יכול הוא לכפות על שאר דיירי הבניין להעביר צינורות מטבחו בקרקע החצר ואין מי שיכול לעכב אותו בשל כך.

תשובה בהרחבה: 'כופין על מידת סדום' הוא כלל הלכתי, לפיו כאשר אדם אינו מסכים לעשות לחברו טובה, שאינה כרוכה בשום טרחה, הפסד או צער – בית הדין כופה את האדם לקיימה. הכפייה נועדה לאפשר לבית הדין למנוע שימוש לרעה בתחום הקניין הפרטי. מדיניות זו של בית הדין, נובעת מתפיסת הבעלות כזכות להשתמש בנכס, להבדיל מה"זכות" להשתרר על הזולת, ולמנוע ממנו טובה שאינה כרוכה בהפסד כלשהוא.

הסיבה לכך נגזרת מהמסופר על אנשי סדום שהיו מתנהגים ברשעות, ולא היו מעניקים צדקה כלל, לא היו עושים טובה לאיש, ולא היו מעוניינים באורחים גם באופן שהדבר לא עלה להם בממון או בטרחה יתירה. מכאן שסדום מסמלת חברה המכוונת לשמור לעצמה את כל העושר הגלום באוצרותיה, תוך גילויי רוע, המבוסס על הדרת זרים ובמיוחד כשהם אורחים ומבקשי סעד למיניהם, גם כאשר לא עלתה להם הענקת הטובה באיזה שהוא הפסד/טרחה/צער מצידם.

על מנת למגר את התופעה החברתית האמורה, נוצרה בחז"ל הנורמה של 'כפייה על מידת סדום'. נורמה הלכתית זו מאפשרת אכיפת התנהגות ההולמת את מידת החסד היהודית, והמנוגדת למידתם של אנשי סדום, שהיו מונעים.

אלא שנורמה זו אינה משמשת בכל דין שהוא, אלא רק במצבים בהם אכן אין שום פגיעה, אפילו פגיעה קטנה, בזכויות הפרט.

אולם כאשר ישנה פגיעה ממונית כזו או אחרת ברכושו של הפרט, או בכל מקום בו יש סיבה צדדית אחרת הפוגעת בזכויות או ברווחי הפרט – לא נאמר הכלל הנ"ל ואין לכפות עשיית משהו על מישהו אחר.

והנה כאן התכנון הוא שהצינורות יעברו בתוך הקרקע, מה שלא אמור ליצור איזה שהיא בעיה, שהרי שאר צינורות הבניין עוברים אף הם דרך הקרקע המשותפת, וכך הוא המנהג, וזה לא מפריע לאיש, ואין זה כצינור המונח על קרקע החצר, שכאן יש לומר שהוא גוזל את אויר החצר משאר הדיירים. על כן היות והקרקע משותפת, והעברת צינורות בתוך קרקע זו אינה אמורה להפריע לאיש (שהרי לא גוזלים מאויר החצר כלום) – אין בני החצר יכולים למנוע מהשכן להעביר את הצינורות בתוך הקרקע המשותפת ובלבד שיהיה באופן שאינו מזיק אף אחד.

אולם את השכן שמתחתיו – אינו יכול לכפות לעשות כן משני סיבות:

ראשית, כדי להעביר הצינורות צריך להשתמש ולהרוס את החצר הפרטית של אותו אדם, ואע"פ שישלמו לו – אין דרך להכריח אדם פרטי להסכים לכך.

שנית – הטענה על פיצוץ בצינור שיכול להיגרם בחצר ולהזיק היא טענה נכונה, אשר מספיקה כדי שלא יהיה זה 'מידת סדום' מצד השכן ועל כן אין לכפותו על כך.

זאת בשונה מחצר המשותפת, שאע"פ שבדרך כלל יכולים הם לעכב את אחד מהשכנים מלעשות משהו קבוע בחצר – זאת דווקא כשנגזל להם מאויר החצר, ולא כשמשתמש בעומק קרקע החצר, שאז אין להם שום חיסרון בחצר והרי זה בדין 'זה נהנה וזה לא חסר' שי"ל ש'כופין על מידת סדום' במצב זה.

מקורות: שו"ע חו"מ קס"א ס"ה ובנו"כ שם, שות מבי"ט ח"ב סצ"ו, פסקי המשפט סימן קס"א סקי"ב וראה הערה 39,40.

נ.ב. אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו. נכתב ע”י הרב יצחק איתן מזרחי, עורך סדרת הספרים 'הלכה למעשה' וחבר מכון הלכה חב"ד. לתגובות: publish@smslarav.co.il