הרב מנחם זיגלבוים, עורך מגזין בית משיח
ההצפה של תמונות וסרטוני וידאו מאירועי חב"ד השבוע, זימנו גם לי את הסרטון בו רואים קבוצה של אברכים רוקדים בעיצומה של התוועדות י' שבט. ידיים על כתפיים, עיניים עצומות, והם שרים מכל הלב "עֵיי, טִי דוּרין מַרקוֹ, שטָֹא טִי יֶדִיש נאַ י֪רמַרקוֹ", והם מאיטים את הניגון בקצב של דביקות, ומדגישים את המילים "עֵיי, טִ-י ד-ו-ּר-י-ן מַ-ר-ק-וֹ". אתה חש שהם בעיצומה של התוועדות, לאחר דברי המשפיע שהצליח להעיר בהם משהו; הם פשוט 'נותנים את עצמם' בניגון.
אבל מישהו שם עמד עם מצלמה, והחל להסריט. לפי נדנודי המצלמה גם הוא רקד יחד איתם, אבל הוא החזיק את הטלפון ביד וצילם את הפנים שלהם, את ההבעות, את העיניים העצומות – ביקש לשמר את החוויה במקום לחוות אותה בעצמו.
מאז ומתמיד היו בישיבה בחורים בודדים שהיו יושבים בהתוועדות קצת בצד, מרוחקים. "עיתויני" היה המשפיע ר' מענדל פוטרפס קורא להם. "עיתונאי". העיתונאי לא ממש 'בפנים', הוא בחוץ, מתבונן מהצד. הוא עצמו לא בתוך החוויה. המילים של המשפיע אינן נוגעות אליו…
ואני רק תוהה – אם בזמן ר' מענדל הייתה מצלמה בכיס של כל בחור, והבחורים היו מנגנים ניגון חב"די מעורר, והיו אחרים ששולפים את המצלמה ועושים 'זום' על פני החברים שלהם…
אברך עזב את רעייתו וילדיו בשעת ערב והלך להתוועד. ההתוועדות בהחלט שווה הקרבה כזו. הוא יושב ליד השולחן, והלבבות מתחממים. עוד 'לחיים', עוד לגימה שמקרבת ומפשיטה שכבה דקה בכיסויי הלב. והלב מתעורר ופתוח להיות בחוויה הרוחנית שאפילו מיכאל וגבריאל ושרפי מעלה אינם רשאים להיות בה – ואז ברגע כה מרומם של דבקות ושבת-אחים, הוא שולף מסרטה…
ומה עם המוסרטים?
אה, הם הרי באו להתוועד, להיפתח ו'לתת את עצמם'. אבל הם לא באמת יכולים לעשות זאת, כי מישהו מסריט אותם, והם יודעים שבעוד פחות משעה קלה, הם יהיו בכל כיס, בכל טלפון ובכל מקום עם ההבעות הכי-אישיות-נפשיות שלהם.
* * *
אסיים בשיר בו פתחתי, בשינויים קלים:
הי, אתה מרקו הטיפש,
מה אתה עושה בהתוועדות?
לא קונה, לא מוכר,
רק מוציא מצלמה ומצלם…
מתחבר לכל מילה באמת נפלא