מצה מרור – מצא טוב! • הגות וואך

א. אברהם, מגזין בית משיח

מעט המחזיק את המרובה הוא לוח 'היום יום'. אם בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים ניתן להתפרס ולהביא כל 'מנהג בית הרב' לפרטי פרטיו, בלוח היום יום מביא הרבי רק את ה"היי–לייטס", את הכותרות המרעישות, את המנהגים שסבר שהם קודמים וחשובים במיוחד לידע ולעשות, או שיש בהם, כלשונו, "חידוש מפתיע".

וכך בליל הראשון של חג הפסח – אגב, מהימים הראשונים בהם היה לחסידים בפועל את לוח היום יום, שיצא לאור רק לקראת פסח תש"ג – בשלוש שורת המופיעות עוד קודם לשיעורים היומיים, ישנה רשימה קצרה של ארבעה מנהגים. זה מה שהצליח להידחס. יש שלוש שורות בשביל מנהגים ולא יותר. צריך להחליט מהם המנהגים הראשונים שצריך להנחיל לכל בית חב"די. מי יודע בכמה נפות ניפה הרבי ובאיזה איזמל ניתח בעדינות עד שהגיע לתימצות ולזיקוק המדוייק שכלל רק את אותם ארבעה מנהגים. כנגד ארבעה מנהגים דיברה תורה, וכולם חכמים כולם נבונים, ובהם צריכים לקפל את כל הסיפור כולו.

אפשר לנסות ולראות כמה משפע מנהגי הסדר לא נכללו שם. לא ההקפדה (המובנת מאליה?) על מצה שמורה עבודת יד דווקא. לא אמירת הקושיות "והעתקתן" ע"י כל אחד מהמסובים. לא השינוי המפורסם שבמקום "מגביהין הקערה" בחב"ד רק "מגלין המצות". לא מנהג פתיחת הדלת ואופן אמירת שפוך חמתך (עם הנרות, לבקש רוחניות). ועל חרוסת (בלי קידה וקינמון, מתפוחים ואגוזים (ואגסים) בלבד) בכלל אתם יכולים לחלום. הכלל, אם באנו לפרט אפילו מקצתם יארכו הדברים כמו בליל הסדר השני ונגמור רק "בשעה ג–ד אחר חצות" (היום יום שם). הרבה יותר קצר להתבונן במה שכן הובא בלוח. ניתי ספר וניחזי.

ובכן, שניים מתוך ארבעת המנהגים – חמישים אחוז! חצי! כמעט שתי שורות שלמות מתוך שלוש וחצי! – עוסקים במנהגי… אכילת המרור. ישמרנו צור ישראל וגואלו. בקיצור מובאים עוד שני מנהגים: קידוש בעמידה ואמירת "הא לחמא" ההא בצירי. כל השאר, או בסגנון אחר: המנהג הפותח והמנהג המסיים – כולו מרור!

מנהג ראשון הוא לקחת למרור – כלומר לשים בקערה ב"מרור" ו"חזרת" ואחר כך לאכול במרור וגם בכורך – הן (הירק הנקרא בלשון ימינו חזרת, ובלשון המשנה "תמכא") – "חריין", והן (הנקרא בימינו חסה והוא חזרת שבמשנה) "סאלאט". תיכף ניווכח כי המנהג למעשה הוא תפוס לשון ראשון כעיקר. המנהג השני הוא שצריך לכוון בברכת אכילת מרור גם על המרור שבכורך. כשניחוח החריין מכה באף ותיכף יכנס לפה ויעיף לך את המוחין – זכור תזכור שזו רק הפעם הראשונה ויש עוד נאגלה של חריין מעבר לפינה.

ומהו 'מנהג בית הרב' בפועל? נו ברור, הרבי לקח כמות עצומה של חריין למרור, או בלשון היומנים "כגודל ביצה של ימינו".

הלילה הזה כולנו משתעלים! גם אזובי הקיר לוקחים מטעמי שפיץ–חב"ד חריין בנדיבות, ולפחות בשיעור המצומצם של 19 גרם, אבל אבוי! אם נפלת על הקלח הלא נכון, עשן ייצא מאוזניך. המהדרין אף מגרדים בעצמם את החריין בערב החג, ונוהגין שהעיניים שורפות כמה שעות אחר כך. אפילו אם משתמשים בבלנדר.
וזה המנהג הראשון שפותח את ליל הסדר החב"די בלוח היום יום.

עם שוך אדי היין והחריין, עמוק בתוך חול המועד ובחציו השני של החג, מופיע בלוח היום יום הפירוש החסידי של הרבי הרש"ב לארבעת הקושיות. והפירוש הינו – האח! – ממש ענייני גאולה משיח. מה נשתנה הלילה הזה – הגלות האחרון – מכל הגלויות שקדמוהו.

ואכן, בשלושת הקושיות מטבילין מצה ומסובין, מוצאים שם תיאורים נפלאים על הגילויים דלעתיד לבוא: מירוק הגוף וגילוי הנפש (מטבילין), עבודה רק בנפש האלוקית (מצה), גילוי תענוג העצמי (מסובין). ורק בקושיא של מרור יש משהו שבהשקפה ראשונה בכלל לא מובן איך הוא נכנס לכאן.

"שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות – כל המקנא פניו מוריקות, ובכל הגלויות הרבה בחינות בקנאה: קנאת סופרים והדומה – הלילה הזה – אחר גלות האחרון – כולו מרור – קנאה היותר גדולה על דרך מאמר רז"ל כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו".

??????!!!!!!

– נדלג לרגע על העובדה המתמיהה כשלעצמה שנוסח הקושיא כאן שונה מנוסח ההגדה של רבינו הזקן – עד שהרגלנו את הילדים לומר "הלילה הזה מרור" בלי תיבת "כולו" והנה כאן "כולו מרור"! –

נתמקד כעת בגופם של דברים: זה מה שמבטיחים לנו בגאולה העתידה? קנאה היותר גדולה? הלא למשמע אוזן הוריקו פנינו. ואיך זה בדיוק משתלב כהקדמה ל"תענוג העצמי" שבקושיא הבאה. אם המרור הגשמי בער בפינו להשחית, הרי שהמרור הרוחני המובטח לנו ממש גורם לנו כוויות בנפש.

מה הולך כאן?

שמעתי פעם הרגש חסידי מאבי מורי שי' (ישלח לו השם רפואה שלימה בקרוב), על העניין שלעתיד לבוא כל צדיק "נכוה מחופתו של חבירו": כשנגיע לגאולה נהיה בטוחים שהנה "אנחנו" הבאנו את הגאולה, אלא מה? "אנחנו" הרי צייתנו ופרסמנו והכרזנו ולמדנו ממש "במסירות נפש" להבאת הגאולה, לנו "מגיע משיח" וכל הגילויים הנפלאים של הגאולה השלימה;

והנה, הפלא ופלא, לידינו עומד "ההוא", שלדעתנו לא בדיוק הלך "בקו שלנו", וכשאנחנו הכרזנו הוא ניתק את הרמקולים ועוד רבות כיוצא בהנה – והוא עומד ממש פה, בגאולה, מול מלך המשיח, ומקבל את כל הגילויים הנפלאים לא פחות מאיתנו ואולי אף יותר.

אוחחח, איזה כויה נקבל מחופתו!

עד כאן הדברים פחות או יותר.

הוה אומר: כשנרצה להגיע לתענוג העצמי נצטרך להתמודד תחילה עם "קנאה היותר גדולה", עם העובדה שאנחנו אמנם היינו שייכים ל"אנחנו", והרבי וענייני משיח היו אצלנו על הגובה, אבל מסתבר שהרבי נהנה לא רק מ"מעשינו ועבודתינו" – אלא גם מעוד חסידים יקרים ואהובים, אשר באופנים שונים יישמו את הוראת הרבי להכין את העולם לקבל את פני משיח צדקנו. חרף כל העידודים העצמיים שאמרנו לעצמנו כמה אנחנו צודקים ואיזה שכר עצום מחכה לנו, והרי כל כך התייסרנו בגלות, כי בעוד אנו בגיוס תקציבים אוכלים כולו מרור ההוא מקבל את התקציב כולו מראהר. – ובכל זאת, החסיד השני הוא חסיד של הרבי בדיוק כמוך, ובמובנים מסויימים הרבה יותר ממך.

נצטרך להתרגל. לא פשוט.

ומדבריו של הסופר ר' יהושע דובראווסקי למדנו, שבליובאוויטש הביטוי "לאכול מרור" – "עסן מרור" – היה נאמר על בחור שעושה "אתכפיא" וסיגופים שונים בענייני אכילה ושינה. כפי שסיפר, המשפיע ר' שילם קורטין אמר לבחור אחד "מדוע הנך "אוכל מרור" וכולם יודעים מכך?! הנה, פרץ מוצ'קין גם הוא אוכל "מרור" ואיש אינו יודע מכך…" ("אלה תולדות פרץ" עמ' 49).

ואחר כל הדברים האמורים לעיל אולי פתרנו את חידת המרור – חריין! – הבוער בגרוננו, צורב את חיכנו ומתסיס את קיבתנו. ליל הסדר החב"די מתחיל בסילוק שביעות הרצון העצמית ל–ח–ל–ו–ט–י–ן. קבלת "תענוג העצמי" האלוקי אינו מקביל בשום אופן למושג "ליהנות מהחיים" על כל צורותיו, המגושמות והמעודנות. גם שמחה וטוב לבב אינם תחושת סיפוק סְלֶש נפיחות. ומאידך, אכילת מרור אין פירושה להיות אדם מריר, מתוסכל וסמרטוטי, חסר ערך עצמי; ההיפך הוא הנכון, כדי לחיות חיים אמיתיים ומאושרים צריך קודם "לקלקל את ההנאה" ממה שאחרים מכנים "לעשות חיים".

ובחב"ד הולכים בעניין הזה עד הסוף. ליל הסדר כולו, זמן חירותינו הנעלה והמרומם, עומד כולו על חודו של חריין. עשית סדר ציבורי מוצלח? קיבלת על עצמך השנה עוד הידורים בפסח? לא שכחת גם לקנות מתנה לאשת–חיל ולילדים? הרבצת נאום פצצה בכינוס תורה? אָה–אָה, למישהו כאן מתחילה להזדחל במעלה הוושט תחושת מלאות ושביעות עצמית – אז מהר לשלוף את החריין וללעוס היטב, בלי קיצורי דרך, בלי העמסת חרוסת.

אל תרחם על עצמך, הדמעות שזולגות עכשיו מעיניך הם לא סימן של עצבות חלילה, הם יכינו אותך לשתף פעולה גם עם החב"דניק השני שהגיע העירה, להסתכל בעין יפה גם על הסדר הציבורי ש"ההוא" עשה, ועל הכינוס תורה "שלו" ועל החסידישקייט שלו. אם הכזית הראשון לא הספיק, תוכל לעשות זאת פעם שניה – וקשה יותר, גם עם מצה – בכורך. ללעוס את המציאות והישות ותפיסת המקום, להיכוות קצת מהחופה של חברך – ואז לקבל אותו באהבה ואחווה ושלום וריעות.

ולא, זה בשום אופן לא יפריע לך להמשיך לעשות את מה שצריך לעשות בשליחות העיקרית של זמננו, לחיות משיח וללמוד משיח וכו' וכו'. זה רק יתחיל לעבוד "באופן היותר מועיל", ובעיקר, בלי לקטוף לשני את האף.

בחב"ד לא אומרים חסל סידור פסח, כי גם אחרי הפסח ישנם שיטות שונות להמשיך באכילת המרור המעצימה. אלא שבלילה הזה אנו אוכלים מרור, ובשאר הלילות אנו שותים את מה שאחרים קוראים לו "הטיפה המרה" וחסידים קוראים לו "משקה המשמח".

יישבו חסידים גם יחד, יתוועדו עד שהחריין יהיה "חוזר וניעור" כהלכות הפסח, ופתאום הכל מתחיל להיות מתוק, גם היושב לצדנו בספסל, גם זה שלמד איתנו בישיבה, כולם. ובאווירת "כולו מרור" נפלאה זו – פתאום נכנס ל"שולחן עורך" של סעודת שור הבר והלווייתן, ואין ספק שגם סעודה זו תהיה כרצון איש ואיש, ליוצאי צפון אפריקה כמנהגם ותיבולם, ולבני מדינתינו מלפנים יעשו מהלוייתן געפילטע–פיש, ובלי משים נלחש לפתע שאלה – אולי אפשר לקבל קצת חריין…