במוצאי השבת האחרון הסבתי סביב שולחן הסדר באולמי "פנינת הכרמל"
עם עוד עשרות יהודים חיפאים שחיפשו לחוות את ליל הסדר בצוותא.
הכל היה נהדר, הגענו כבר למנה העיקרית של הסעודה, ופתאום אני רואה מישהו נכנס,
לבוש בחולצה לבנה חגיגית, אבל מזיע מאוד – עם בקבוק מים ביד.
הוא נרשם לליל הסדר, אך מאחר שגר בשכונה רחוקה, יצא מהבית רק לאחר תפילת ערבית
והגיע אלינו לאחר שעה וחצי של הליכה.
לצערי רוב המשתתפים לא הבינו "היית מזמין מונית, למה הלכת ברגל?" הם שאלו אותו,
אבל הוא היה מאושר מכך שהצליח להגיע. הוא לא רצה לאכול, רצה לעשות את הסדר כהלכתו.
לאט לאט, פסקה אחרי פסקה הוא קרא לבד את ההגדה. כשהוא הגיע ל"שולחן עורך" רבים כבר היו בדרך הביתה,
אבל הוא התעקש לקרוא את לסיום ההגדה, ואז אמר לי בחיוך מאוזן לאוזן "זה פעם ראשונה שאמרתי את כל ברכת המזון".
לא, הוא לא הגיע משכונה של העשירון העליון,
הוא הגיע מאחת השכונות ה'עניות' יותר בחיפה, אבל הוא הרגיש בגן עדן בכך שהצליח לקרוא את ההגדה
*
תכל'ס, סתכלו מה קרה בדיוק לפני 3333 שנה.
עם ישראל רואה כיצד המצרים מקבלים מכה אחרי מכה. הקדוש-ברוך-הוא מבטיח שתהיה מכת בכורות, ועדיין – לא כולם מאמינים.
בפרשת "בשלח" אותה נקרא בשבת הקרובה (קריאה לכבוד חג שביעי של פסח) נאמר "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים".
יש כמה מפרשים מה הפירוש של "וחמושים".
יש המפרשים שמדובר על חמושים בכלי נשק, אבל יש פירושים שמספרים על כך שרוב בני ישראל לא יצאו ממצרים.
יש אומרים שרק 'חמישית' יצאו, זאת אומרת עשרים אחוז (אחד מחמש), יש האומרים שרק חמש אחוז יצאו (אחד מחמישים) ויש עוד דעה שרק אחד מחמש מאות יהודים יצאו!
מה קרה?
הם העדיפו לבכות על המצב הקשה במצרים, ולא להאמין ולהסתכל עם הפנים קדימה. ומי שלא האמין ביציאת מצרים – לא יצא משם!
גם אחרי זה, כאשר הם כבר יצאו ממצרים נאמר "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד".
הם מסתכלים אחורה, קולטים שהמצרים רודפים אחריהם, וחוזרים להתבכיין.
גם אחרי שכבר נקרע ים סוף ובני ישראל "הלכו בתוך הים ביבשה", הם ממשיכים לבכות "מה נשתה" ומשה צריך לדאוג להם למים מתוקים.
עם של בכיינים?
בשיחת אחרון של פסח תשכ"ה לפני חמשים ושש שנים, הביא הרבי מליובאוויטש מלך המשיח את המדרשים האלו ולמד מכך הוראה עבורנו:
התפקיד שלנו הוא להסתכל על הצד הטוב, לחפש את החיוך ואת הגאולה שבכל דבר.
גם אם אתה רק אחד מחמש מאות, תשתדל שעוד יהודי יראה את האור, יאמין בגאולה
וגם ייגאל, ועד שתגיע למצב שרוב רובם של היהודים ירצו וגם יצאו ממצרים!
*
חג שביעי של פסח מסמל את הגאולה העתידה. גם בגלל קריעת ים סוף שהיתה חלק מהגאולה העתידה, רק שלא זכינו ואנחנו עוד מחכים להתגלות המשיח.
גם ובעיקר בגלל "סעודת משיח" שתיקן הבעל שם טוב, לאכול ביום האחרון של פסח לפני סיום החג סעודה של ממש לכבוד אורו של משיח שמאיר בזמן זה.
רבי שלום דובער הרבי החמישי של חב"ד תיקן גם לשתות ארבע כוסות של יין בסעודה,
והרבי מלך המשיח חידש עוד יותר, שצריך לשתות את ארבעת הכוסות
מתוך אמונה וציפיה לגאולה – ומי שלא כיוון, שישתה שוב!
במשך כל שנות נשיאותו של הרבי, הוא מדגיש, מצפה ומבקש ללא הרף ש"נחיה חיים של גאולה". לא רק נתכונן לגאולה, לא רק נאמין בביאת המשיח,
אלא גם ובעיקר להתחיל "לחיות" במשקפיים של גאולה. מתחיל מלראות כל דבר בעין ימנית, עין חיובית, עין שמחה – וממשיך בלראות בכל דבר בעולם את הגאולה שבו.
לראות את הניסים שקורים בכל יום, את הטוב שיש לכל אחד מאיתנו, וגם אם צריך ללכת שעה וחצי ברגל בשביל לקרוא את ההגדה, להיות מאושרים מכך!
אז תכל'ס, נשאר עדיין כמה ימים לחוות את חג הפסח, לפסוח על כל הענינים הלא-רצויים, לצאת ממצרים, המיצרים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו,
ולהתחיל להסתכל במשקפייים הנכונות, לחיות חיים של טוב, של גאולה.
אם קשה לך, אפשר ללמוד או לראות שיעורים בתורת החסידות (אפשר למצוא בחיפוש קצר ברשת אין סוף שכאלו),
לרקוד ולשמוח על הטוב שה' עושה ועל הגאולה שתבוא בכל רגע,
ולהגיד תודה על כל דבר חיובי, כך תגלה כמה טוב יש לך בחיים.
זה גם ישפיע על החיים שלך ישירות, לחיים מלאים בטוב ובעשייה חיובית, וגם ישפיעו על הסביבה הקרובה והרחוקה שלך,
שגם הם יחיו חיים של גאולה,
ביחד נזכה עוד בחג הזה לראות בפועל ובגלוי את הגאולה האמיתית והשלימה, גם בלי משקפיים.