אליהו הנביא בלבוש בוליביאני • מרתק

הרב יוסף יצחק קופצ'יק, בוליביה

בשני הפרקים הקודמים סיפרתי על הלידה בזמן העוצר הכבד על העיר לה-פאז בירת בוליביה, ועל הנסיונות הראשונים כדי שנוכל לקיים ברית לרך הנימול, נסיונות שלא עלו יפה.

*

הולכים הלאה עם הרעיונות הכי קיצוניים שאפשר. אם אי אפשר לעשות ברית בגבול, אולי אנחנו נגיע לאסונסיון בירת פרגוואי? הרי מטוס "כבר יש".

אני מטלפן לטייס. מקבל מסלול טיסה והצעת מחיר. בעיה חדשה מתנפצת לנו בפנים: בצד של פרגוואי לא מוכנים לוותר על בידוד של שבועיים. אפילו אם רק ננחת ולא נצא מהמטוס. בצד של בוליביה לא מוכנים גם הם לוותר על בידוד של שבועיים בחזור, ושניהם דורשים בידוד במלון ממשלתי. אין אפשרות להביא לשם אוכל כשר. אבא אמא ותינוק מבודדים לחודש במתקן ממשלתי ללא אוכל כשר, ללא הילדים האחרים, לא רלוונטי.

אולי נטיס את המוהל מפרגוואי לעיר בוליביאנית אחרת, שאינה ממוקמת בגובהי ההרים, ואליה המטוס שלו יכול להגיע? איך אנחנו נגיע לעיר הרחוקה הזו? גם אנחנו נקח לשם מטוס פרטי.

שוב הרב בלומנפלד מטלפן לשגריר, ואנחנו לנשיא הקהילה. עוד יום-יומיים חולפים. התוצאה: אין אישור לנחות בשום אופן בס. קרוץ. זו עיר של פחות ממליון תושבים וכבר יש שם 10,000 מקרי קורונה. בתי הרפואה שם קורסים. אנשים מתחילים למות בבתים. לא מוכנים לאשר לנחות ולהמריא משם.

לא אכתוב על הנסיונות מול ברזיל וארגנטינה. כבר התעייפתם…

אם אין ברירה ואי אפשר להביא מוהל לפה. אולי נגיע אנחנו למוהל – נצא מבוליביה. אבל איך? טיסת החילוץ הראשונה לא רצינו לצאת, משום שהיה זה עוד לפני פסח והיתה לנו אחריות על המצות ושאר ענייני הפסח לקהילה. אחר כך, כשהיתה טיסת חילוץ נוספת, לא היתה לנו ניירת לתינוק החדש, וכל המשרדים הממשלתיים סגורים.

למזלנו, אחרי שלושה חודשים של סגר, ממשלת בוליביה החליטה להקל קצת, ומשרדי הממשל נפתחו. יש סיכוי להוציא דרכון. אבל הדרך אינה קצרה ואינה קלה.

מיד ביום הראשון אנחנו מסתערים על המסלול הביורוקרטי הפתלתל.

יוצאים למשרד הראשון. המטרה: להנפיק תעודת לידה.

במדינה רגילה זה תהליך אוטומטי, המתקיים בין בתי הרפואה למשרדי הממשלה. פה, במדינת עולם שלישי. צריכים להביא לממשל את האישורים מבית הרפואה פלוס שני עדים, שאינם קשורים אלינו ולא אחד לשני (ממש כמו בחופה, להבדיל). תבינו עד כמה התהליך 'מתקדם', כשהגענו לרשום את הבן הקודם, בדיוק נגמרו להם הדפים בספר, בו הם רושמים (בכתב יד!) את פרטי הלידה. היינו צריכים לחזור אחרי שבועיים…

הפעם, בחסדי השם, התהליך הולך ממש בקלות ובמהירות. הם מוותרים על ה"עדים" בגלל תקופת הקורונה. ו… תוך שעה וחצי הפקידה מסיימת את עבודתה ומנפיקה לנו תעודת לידה.

שלב א' עבר בהצלחה.

לאן עכשיו? להוציא 'קרנט' – תעודת זהות מקומית. נוסעים יחד למשרד בדרום העיר. מקום השכונות העשירות, בתקווה ששם יהיה שירות יותר טוב ויעיל. כבר ממרחק אנחנו מבחינים בתור ארוך של אנשים. עשרות אולי מאות של אנשים. הצטברות של שלושה חודשים שבהם המשרד היה סגור.

כולם עם מסכות, חלקם עם סרבלים. עומדים במרווחים תחת השמש הקופחת ומחכים לתורם. למשרד עצמו נכנסים רק מספר מצומצם של אנשים בכל פעם.

"נו, מה ההבדל בין לחכות בפנים ללחכות בחוץ" אני חושב. קצב העבודה של הפקידים אותו קצב.

אחרי דקה עמידה בשמש, אני מתבדה. בגלל הגובה, העוצמה והקרינה של השמש היא נוראה. בצל קר, בשמש – נשרפים…

אני הולך לתחילת התור. מסביר לפקיד, שאנחנו עם תינוק בן שבועיים בסך הכל, וממש מסוכן כל רגע שהוא מחוץ לבית. הפקיד מבין ונותן רשות לאשתי חיה להכנס. אני – נשאר בחוץ.

במשרד קודם ויתרו על העדים. עכשיו מותרים על האב…

אחרי שעה אשתי יוצאת עם התינוק. אי אפשר להנפיק פה את התעודה. בגלל שאנחנו זרים צריך לנסוע למשרד שנמצא בצד השני של העיר.

שעה נסיעה. אויש! היום כבר לא נספיק. נמשיך מחר.

למחרת, נוסעים לצד השני של העיר. שוב תור ארוך.

בכניסה, הפקיד לא נותן לנו להכנס. אסור לילדים לצאת מהבית. אסור לנו להנפיק מסמכים לילדים. בכלל, קשה לנהל איתם שיחה. כולם חבושים במסיכות מיוחדות ואטומות, לבושים בסרבלים כתומים מכף רגל ועד ראש. הנעליים בכיסוי בד מיוחד. לרגע אנחנו מרגישים בכלא.

כל ההסברים והתחנונים לא עוזרים. הוא בשלו, אבל גם אנחנו בשלנו. אחרי כמה דקות של ויכוחים כשאנחנו לא מוכנים לזוז מהפתח.

לפתע, יוצא מנהל ממשרד סמוך. כשהוא שומע את הסיפור, הוא מורה לנו להכנס למשרד שלו. "אמנם, אני אחראי על תחום אחר, אבל תשבו פה וארים כמה טלפונים." הוא אומר.

הוא מרים טלפון למנהל הראשי של אגף תעודות הזהות: "יש פה זוג יהודים (מה הקשר יהודים? אבל כנראה קשור…) הם חייבים לעזוב את המדינה בהקדם. לא יכולים לצאת בלי דרכון. בשביל זה חייבים תעודת זהות. כן. כן. יש להם את כל המסמכים (הוא בכלל לא בדק…) אתה חייב לעזור להם!…"

וככה ממשיכה השיחה להתנהל. מהצד השני לא ממש מוכנים לעזור. אבל הוא מתעקש. בסיום השיחה הוא לוקח אותנו פנימה.

מסביר לפקידת הקבלה את הסיטואציה, משם ממשיך איתנו לפקיד, שאמור לטפל בנו. שניהם מסבירים לנו: "אם מישהוא ישאל אתכם, תגידו שלא הנפקנו לכם כלום. ביציאה, תצאו ממעלית אחורית ותחמקו מהמשרד. אם יידעו שהנפקנו לכם ניירת "יורידו לנו את הראש". זה ממש אסור בימים אלה."

ממש נס.

חשבנו שנצא עם תעודת זהות? אז חשבנו. מתברר, שהניירות שלנו, של ההורים, בבעיה, שלא ידענו עליה בכלל.

מה עושים עכשיו? "תבוא עוד שבוע. אולי יטפלו בזה. אולי לא. אתה יודע. מצב קורונה…" מסביר הפקיד.

חוזרים למנהל 'הידיד' שלנו. "ככה? בואו איתי. " לוקח אותנו למשרד אחר. שם לוקחים מאיתנו תמונות. טביעות אצבעות. ממלאים טפסים אלקטרוניים. אנחנו בכלל לא מבינים, מה קורה פה…

בשורה תחתונה: הוא מוסר לי את המספר האישי שלו.

"חבל שתבוא במיוחד, ותגלה שעדיין לא סידרו לכם את הניירות. תתקשר אליי ביום שני. אני מקוה שעד אז הכל יהיה בסדר. בעצם, אפשר לנסות אפילו ביום שישי."

הקב"ה שלח אלינו את אליהו הנביא בלבוש בוליביאני.

המשך יבוא.