-
ג' תמוז הולך ומתקרב, ואי אפשר להגיע ליום הזה מבלי שתהיה הכנה ראויה קודם לכן, הכנה נפשית של חסיד המתכונן לקבל את פני רבו, הכנה שמגיע מעומק הלב והנשמה. השאלה היא איך עושים את זה? • הרב יצחק אקסלרוד ראש ישיבת תות"ל פתח תקוה, עונה על שורת שאלות נוקבות לקראת ג' תמוז • לקריאה
מנדי|כ״ז בסיון ה׳תש״פראיין: שניאור זלמן לוין, בית משיח
עשרים ושש שנים חלפו מאז אותו לילה (בוקר בארה"ק) של ג' תמוז תשנ"ד, בו נעלם מאתנו נשיא הדור ומנהיגו, ומאז לא ראינו ולא שמענו בעיני בשר, כמו עלה אל ההר להביא את הגאולה האלוקית.
ליובאוויטש עברה טלטלה לא פשוטה. היו כאלה שבתעצומות נפש הסתכלו על הניסיון כאתגר שהרבי מציב בפנינו, כדי להגיע לראש ההר, 'נס להתנוסס' ולגלות דווקא ביום זה את ה'אתחלתא דגאולה', והיו כאלה שהניסיון התיש את כוחם.
במשך השנים נוצרה התפצלות אידיאולוגית, כאשר יש שרואים את הקורה עכשיו, ויש המבקשים לראות גם את המכלול, שיחות הקודש מן העבר כמו גם ההבטחות לעתיד, וסבורים כי מה שקורה כעת, אינו אלא ניסיון רגעי, "רגע" שנמשך אמנם יותר מדי זמן ואכן "אין לזה הסבר".
כך או כך, יום כזה לא יכול להגיע מבלי שתהיה לו הכנה ראויה קודם לכן, הכנה נפשית של חסיד המתכונן לקבל את פני רבו. הכנה שמגיעה מעומק הלב והנשמה; הכנה שבה הוא מכוון את עצמו להתחבר ולהתקשר באילנא דחיי באופן האמיתי ביותר.
השאלה היא איך עושים את זה, בפרט לקראת ג' תמוז, שלמרות עשרים ושתיים השנים שחלפו, עדיין הוא מביא בכנפיו תחושות מעורבות שקשה להתפיס אותן בהגדרות יומיומיות.
בחרנו אפוא לפנות אל המשפיע הרה"ח הרב יצחק אקסלרוד, ראש ישיבת תומכי תמימים פתח תקוה; משפיע שתחת ידיו עברו מאות ואלפי תמימים במשך השנים, והוא שקד על עיצובם הרוחני והחסידי, עד שצמחו לאילנות נושאי פירות, וביקשנו ממנו לשוחח על מהותו של יום.
למה אין לנו תשוקה ללמוד ענייני גאולה ומשיח?
הרב אקסלרוד, מה ההכנה הנדרשת לקראת ג' תמוז? אנחנו נמצאים בתקופה שבה יש לא מעט אברכים שכבר בעצמם מחנכים את ילדיהם – אך לא הם ולא הם זכו לראות את הרבי בעיני בשר.
אלה שראו ואלה שלא ראו – אין ביניהם הבדל במידת ההתקשרות בגלל סיבה זו. רואים במוחש שיש כאלו שלא ראו את הרבי בעיניים בשריות מעולם, אך הם חיים את הרבי לא פחות מאלו שזכו להיות אצל הרבי, לקבל דולר ולהשתתף בהתוועדויות. ייתכן אף שהם מקושרים יותר מהם.
חייבים לדעת שהרבי איתנו. הרבי פשוט נמצא, וידיעה זו היא קונצנזוס בחב"ד. כולם יודעים היטב ומכוונים את עצמם לאותו עניין שהרבי חי והרבי נמצא וקיים, והוא מנהיג את עדת החסידים, וממילא הידיעה וההרגשה על נוכחותו של הרבי, גורמת להתרגשות וחיות רבה.
אני רוצה להתעכב על מה שהזכרת בשאלתך על חינוך הילדים להתקשרות לרבי: יותר ממה שהאבות מחנכים את ילדיהם להתקשרות, הרבי עצמו נמצא ומחנך את הילדים. כי הרבי נמצא וכולם מרגישים זאת, ועצם ההרגשה הזאת מחנכת את הילדים להתקשר ולאהוב את הרבי.
איך בכל זאת הדרך הנכונה להתכונן לג' תמוז?
הרבי דיבר על כך שצריך ללמוד עניני גאולה ומשיח, אך למרות זאת, אנחנו היינו עסוקים עשרים וחמש שנה (מאז תנש"א) במה שהתעסקנו ולא במה שהרבי ביקש.
יש ויכוח בחב"ד, והוא נוקב, מה צריך לעשות כדי לזרז את הגאולה מהר יותר. אולם אין ויכוח ומחלוקת שצריך פשוט לשבת וללמוד עניני גאולה ומשיח בנוסף לכל שאר הענינים שהרבי נתן לנו: חת"ת, רמב"ם, מבצעים וכו'. הענין העיקרי שאנחנו צריכים להתמקד בו, זה לימוד עניני גאולה ומשיח, זו הנקודה, בה"א הידיעה, של ההתקשרות.
הרבי מחכה שאנחנו נלמד, ונלמד באמת כדי שנחיה באמת את התקופה של ימות המשיח.
מי שמכיר בעולם הישיבות החב"דיות, בכל ערב (או צהריים) יש סדר של לימוד עניני גאולה ומשיח. מביאים קוקה קולה ומיני תרגימא טעימים כדי למשוך את לב הבחורים שיגיעו להשתתף. עובדה זו – עם זו שאני משבח אותה בהחלט – מעידה כי הנושא הזה עדיין צריך דירבון וזירוז מיוחד. לא צריך להביא מיני מתיקה לתלמידים כדי שילמדו חת"ת או כדי שייצאו למבצע תפילין, אבל בעניני גאולה ומשיח אנחנו עדיין זקוקים לפיתוי, וזה בהחלט דורש חשבון נפש.
בחורים בהחלט לומדים ושוקדים בלימוד נגלה וחסידות, וזה רוב סדר היום שצריך להיות בישיבות, אבל העניין המרכזי של ההתקשרות צריך להתבטא בלימוד עניני גאולה ומשיח, ולא כי אנחנו עושים פרסים או הגרלות על זה, אלא משום שכל אחד אמור להרגיש חוב קדוש וגם 'געשמאק' מיוחד ללמוד עניינים אלו.
איך באמת עושים שיהיה 'געשמאק' ומתיקות כדי ללמוד עניני גאולה ומשיח? הרי זה לא בא מעצמו?
עם לימוד השיחות של הרבי, בא התיאבון. הלימוד עצמו יכניס אותנו לאווירה המתאימה של עידן הגאולה.
יש בלבי תחושה כזאת, שכשהרבי יתגלה בע"ה בקרוב, וישאלו את הרבי מה כל הסיפור של ג' תמוז והשנים שלאחר מכן שהרבי נעלם מעינינו – הרבי יענה 'הרי דובר שילמדו עניני גאולה ומשיח. זה מה שציפיתי כל השנים. כמה באמת אנ"ש והתמימים למדו במשך כל התקופה הזאת מה שביקשתי? הרי דיברנו שילמדו!'
אך בפועל, אנחנו עושים הכול אבל לא חיים מספיק מה שהרבי ביקש.
היה פעם בחור ב–770 שהשתכר כהוגן, ומתוך שכרותו 'נפתח לבו' והוא צעק שהוא מוכן לעשות הכל עבור הרבי, אבל הכל. ניגש אליו אחד האנשים הפקחים שהיו שם, ושאל אם הוא מוכן להוסיף שעות בלימוד כפי בקשתו של הרבי, והשיכור לא היה מוכן להתחייב…
אנחנו מוכנים לשים דגל משיח על הירח, ולצעוק בקול גדול, ולערוך כינוסים (שהכל חשוב) אבל להתעמק בלימוד סוגיות בעניני גאולה ומשיח זה לא בסדר עדיפות עליונה. זה מראה שפה צריך להתמקד, כי הרבי עצמו הגדיר זאת כ"דרך הישרה" והפשוטה.
אז לפי דבריכם, מה שחסר זה רק העניין של לחיות את הלימוד?
אם ילמדו עניני גאולה ומשיח בחיות ובצורה מאסיבית, בלי שיצטרכו להתחנן אלינו – זה בהחלט ישנה את המציאות. כשם שאברך נורמלי לא הולך לישון בלי רמב"ם וחת"ת, כך הוא לא יילך לישון בלי ללמוד שיחה של הרבי או עניין בנושא של גאולה.
רוצה שהילד שלך יאהב את הרבי – תראה לו שאתה אוהב!
חלק מהחינוך להתקשרות, זה לחנך שיהיה רגש בכלל, ורגש של אהבה בפרט, לכל העניינים של הרבי. איך עושים זאת?
אין כפתור הפעלה כזה. יש אימרה ששמעתי בשם הרבי, שהחינוך של ילד לא מתחיל בגיל כזה או אחר, אלא עוד לפני לידתו.
חינוך ילד לאהוב את הרבי מתחיל כבר מיומו הראשון בעולם. זה מגיע דרך קריאת סיפורי צדיקים, סיפורי מסירות נפש וחסידים, סיפורי מופתים על הרבי. לשים את התמונה של הרבי מול נגד עיני התינוק.
בנוסף לכך, חשובה הדוגמה האישית של ההורים לילדיהם. ילדים רואים את האבא ורואים אם הוא מסור לעניינים של הרבי, אם הוא אוהב את הרבי – זה עובר אליהם. אם הוא רואה את אבא יושב בהתוועדויות, הולך למבצעים, לומד את התורה של הרבי מתוך אהבה – זה גם מה שהוא יפנים ויספוג. אבל אם הילד רואה שאבא עסוק ומונח בדברים אחרים, הוא רואה שהעונג של האבא מגיע מדברים שונים – אפילו מעניינים של 'קליפת נוגה' – אז הילד יבין שהדבר המתוק האמיתי הוא לאו דווקא נמצא בדברים השייכים לרבי, ואת זה הוא יפנים. ילדים קולטים מהר מאד מה עיקר ומה טפל.
כך או כך, אין כפתור פלא שגורם לילדים להתקשר לרבי, אלא עבודה קשה ומאומצת רבת אתגרים.
לא עברנו הכל כדי ליפול!
עשרים ושש שנה עברו מאז ג' תמוז תשנ"ד. תקופה לא פשוטה בכלל. איך ביום כזה מחזקים את האמונה בנבואה של הרבי בכל העניין של 'הנה הנה משיח בא'? זה לא מייאש?
לא, אין יאוש. אני לא חושב שיש יאוש בקרב אנ"ש חסידי חב"ד. אולי יש בלבול. וזה טבעי, והתרופה לבלבול זה שמשיח יגיע.
שמעתי משל יפה בשם ר' זעליג פלדמן. פעם הצאר ניקולאי ביקש לבחור את החיילים הכי נבחרים מתוך צבאו שמנה מיליוני חיילים. איך עושים זאת? הוא ערך סדרת תחרויות בקרב החיילים, וכך במשך הזמן נופו החיילים הטובים ביותר ביחידותיהם שהתקדמו אט אט לשלבים הבאים והקשים יותר. אל האימון האחרון הגיעו כמה עשרות חיילים בלבד, מובחרים שבמובחרים.
אחד הקצינים ניגש אליהם ואמר שבסוף תרגילי האימון הנוכחיים, אלה שיעברו אותו בשלום, יקבלו את הדרגה הנכספת.
כשהגיעו לשטח האימון, עמדו שם כל שורת המפקדים הבכירה של צבא הצאר. בשלב מסוים הם קיבלו פקודה לרוץ אל ראש הצוק במהירות רבה עד שיקבלו פקודה לעצור. כל עוד לא קיבלו פקודה, חייבים להמשיך לרוץ.
החייל הראשון התחיל לרוץ, והגיע עד כמעט ראש הצוק. הוא חיכה לשמוע פקודת 'עצור' אך זו לא הגיע. הוא הבין שמיד אחרי הצוק יש תהום. מכיוון שחס על חייו, עצר את עצמו וחזר למטה. כך היה גם עם החיילים הבאים, עד שהגיע תורו של החייל היהודי שרץ במהירות עד לראש הצוק, ומכיוון שלא נשמעה פקודת 'עצור', המשיך לרוץ ונפל היישר אל תוך רשת חזקה שהמתינה לו במורד (מבלי שידע עליה כמובן מראש).
לאחר מכן שאלוהו חבריו החיילים: "איך העזת להמשיך לרוץ בשיגעון דעת? הרי לא ידעת שמחכה לך שם רשת הגנה?" והוא השיב להם פשוט: "עשיתי חשבון מאוד פשוט – לא ייתכן שזה כמה שנים מעבירים אותנו קורסים באימונים ומשקיעים בנו הון רב ומאמצים אדירים, כדי לזרוק אותנו בסופו של דבר מהצוק. אני לא יודע למה אומרים לי לרוץ אל מאחורי הצוק, אבל אני סומך על המלך שהוא יודע מה שהוא עושה. בסוף התברר שאכן צדקתי".
זה המשל, והנמשל הוא: לא ייתכן שעם ישראל עבר את כל הגלות כדי שבסוף יגיע אל הקצה בתחושה ש'משהו לא כראוי', כאשר הכוונה היא על עשרים ושתיים השנים האחרונות. אין ספק שמחכה לנו בפתח גאולה רעננה ושמחה, ועלינו להמשיך לרוץ לכיוונה מתוך ידיעה וביטחון שמה שממתין לנו בסוף, זה הטוב האמיתי.
שמעתי פעם מר' זלמן גוראריה, זה היה אחרי שזכה לראות מופת מדהים מהרבי והוא היה בהתרגשות רבה. הרבי נתן לו הוראה בעניין ניתוח מסוים (איני זוכר אם הייתה זו הוראה לעשות ניתוח או להיפך) וזה היה מדובר בנושא של פיקוח נפש. הוא אמר שהוא יודע מה הרבי אומר לו ולא מעניין אותו מה אומרים הרופאים. הוא בטוח בדברי הרבי שכן הוא יודע שהרבי לא אדם כערכנו, ואם הרבי אומר – כך צריך להיות ולא אחרת. הרבי זה רבי.
אז אם כך כשהרבי מבטיח לאדם יחיד הבטחה, על אחת כמה וכמה כשהרבי מבטיח לעם שלם משהו הבטחה ברורה, שיש בכך הרבה יותר אחריות. עלינו אפוא לדעת שמכיוון שהרבי אמר שאנחנו בזמן הגאולה וצריך רק לפקוח את העיניים – אז אנחנו כבר בעיצומה של התקופה הזאת, גם אם איננו רואים את 'רשת ההצלה' מאחורי הצוק. כי ככה זה.
אי אפשר לעקור את קביעת הרבי על מהותו של ג' תמוז
במהלך השנים דיבר הרבי על מהותו של יום ג' תמוז, וקבע כי יום זה הוא "אתחלתא דגאולה". האם לאחר ג' תמוז עדיין אפשר להסתכל על ג' תמוז כ"אתחלתא דגאולה"? האם המהות של היום השתנתה?
חד משמעית: אף אחד לא יכול לבוא אחר דבר המלך ולעקור את דבר המלך ח"ו. אם הרבי קבע שמהותו של יום ג' תמוז הוא "אתחלתא דגאולה", הרי זו מהותו של היום.
זכורני שפעם ר' דוד נחשון התוועד בישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, בג' תמוז. במשך כל הלילה הוא צעק ובכה – מי יכול להעז לבטל יום טוב שהרבי אמר שהוא יום טוב.
אז נכון שאנחנו נמצאים עכשיו במצב של העלם והסתר, אבל עדיין זה לא צריך לשנות את התוכן שיצק הרבי ליום זה, ואם הרבי אמר שזה כך, אז זה כך, גם אם לא מבינים כיצד ואיך!
מסופר כי על רבי שמחה בונם מפשיסחא הייתה התנגדות גדולה נוכח הסחף הגדול של חסידים שנהרו אליו. ההתנגדות הגיעה עד גדולי האדמו"רים באותו הדור, ואחד מהם אמר, כי כשהוא עולה לשמים, הוא לא רואה אותו בין הצדיקים… כשסיפרו לרבי שמחה בונם על דבריו אלו, הוא היה יהודי חריף מאד, והשיב: 'המדרגה שלי זה 'צדיק שאינו גמור', ויש כאלה שלא מראים להם חצי עבודה'…
אנחנו אמנם נמצאים בתקופה של העלם והסתר, אבל לא צריכים להיות קטני אמונה, ולומר שאם לא רואים כעת את משמעות 'אתחלתא דגאולה' של היום הזה, סימן שזה לא נכון, חלילה. כשהרבי מלך המשיח יתגלה, נדע ונראה שכל התקופה הזאת לא הייתה אלא ניסיון, אבל באמת היינו כל השנים הללו עמוק בתוך הגאולה, כפי שהרבי אמר זאת בדברים מפורשים.
כאשר יוסף התנכר לאחיו כשהיה משנה למלך מצרים, הם לא הבינו מה הוא רוצה מהם. פעם הוא רוצה את שמעון ופעם את בנימין, ופעם הוא בכלל מתעניין יתר על המידה באבא שלהם. אולם לאחר מכן, כאשר התוודע לאחיו, פתאום התברר למפרע שהוא 'משלנו', והם עצמם היו כבר עמוק בתוך תהליך הגאולה.
זה מה שיהיה כאשר הרבי יתגלה בקרוב ממש, כולנו נדע שאנחנו עמוק בתוך הגאולה זה יותר מעשרים שנה.
אנחנו מדברים על כך שהרבי ממשיך להנהיג אותנו גם בתקופה הזו, וכי הוא נשיא הדור שעל פיו עושים כל דבר. האם אנחנו מתעלמים ממה שאירע בג' תמוז שמאז כבר לא רואים את הרבי ולא שומעים ממנו הוראות מפורשות?
לגבי סדר ההנהגה של הרבי בימינו, הרבי כבר דיבר על כך מפורשות בשנת תשמ"ח, שכשלא יהיה אפשר לשאול – הרי צריך להפנות שאלות בענייני הלכה לרבנים מורי הוראה, בעניני רפואה – לרופאים מבינים, ובעניני העולם – לשלושה ידידים מבינים. הרבי הורה בדיוק מה יש לעשות, וממילא, מי שעושה את הדברים הללו באופן שהרבי הורה, אז הרבי פועל ומעביר את התשובות הנכונות דרך האנשים הללו. הרבי נתן כוח דווקא בדרך הזו שהוא עצמו הורה.
הדבר אמור גם לגבי כתיבה והתקשרות לרבי דרך האגרות קודש. זו אכן דרך לא–רגילה ורצינית ביותר שזכינו לה, אבל היא לא יכולה להיות מכרעת לבדה. בכל עניין שקשור להלכה – צריך לשאול רב פוסק הלכה, בענינים של דרך והנהגה, להתייעץ עם ה'עשה לך רב' או עם המשפיע, ובענינים רפואים להתייעץ עם רופאים ידידים, ורק לאחר מכן לכתוב לרבי ולבקש את ברכתו הקדושה. הכתיבה באגרות קודש היא בנוסף לדרכים האמורות.
עלינו להפנים כי הדרך היחידה בחיים של חסיד, זה להתנהל על פי מה שהרבי אמר, ולא אחרת. מי שעושה כך, הרבי מסייע לו בהתאם. אך מי שעושה מה שבא לו, באמת יכול לשאול 'איך הרבי מנהיג אותנו אחרי ג' תמוז'?! אני יכול לומר שמי ששואל שאלה כזו, הוא מסוג האנשים שגם לפני ג' תמוז לא שאל את הרבי, או שאל אך כשקיבל תשובה שלא רצה בה, שאל שוב ושוב כדי לנסות "לשכנע" את הרבי שיענה לפי הבנתו שלו…
לסיום?
עוד מעט מתקרב יום ג' תמוז, וכמו שפתחנו ואמרנו, ההכנה הנכונה ביותר לקראתו, הוא להתמסר ללימוד עניני גאולה ומשיח, לחיות את התקופה הזאת על ידי לימוד הסוגיות, כפי שהרבי עצמו אמר שזו ה"סגולה" הטובה לחיות כפי שהרבי רוצה, ובעזרת ה', בזכות תוספת רצינות, בכמות ובאיכות, בנושא זה, נזכה לפקוח את העיניים ולראות את הרבי מוליכנו לקראת משיח צדקנו.
תגיות: ג' תמוז, הרב יצחק אקסלרוד, ראשי