למה הוא אטום? • טור חינוכי

הרב אליהו לוי

סיפר לי אבא אחד:

כשהתחילו ימי הקורונה והודיעו על השבתת הלימודים, החלטנו שלא נפספס את ההזדמנות. ישבנו יחד כל המשפחה, והחלטנו פה אחד על מספר צעדים שיעזרו לנו לעבור ימים אלו כימי גיבוש משפחתי ולא להיפך ח"ו. החלטנו על לימוד יומי בו ישתתפו כל בני הבית, החלטנו שנתפלל כל המשפחה יחדיו (לפני מנייני המרפסות), החלטנו שנשקיע גם בעשייה משותפת (נקיון לפסח). החלטנו והחלטנו. כולם. כמעט. 

רק הבן הגדול החליט שהוא מחוץ לתמונה. ישיבות משפחתיות לא שייכות אליו, לימוד משותף אינו ברמה שלו, תפילה משותפת שייכת לילדים קטנים, נקיונות לפסח אחרים יעשו. מה הוא? בחדר. מסוגר. כמה ניסנו? כמה שיגענו אותו?. תחלה במילים יפות ומעודדות, אחר כך גם בגערות ובסוף ממש בתחנונים. לא הועיל כלום. סגור ומסוגר, לא מתעניין ולא שומע. 

"למה?" שואל אותי האב כשדמעות בעיניו. "למה הוא אטום?"

כששואלים אותי כאלו שאלות, תמיד עולה לי אותה ההתלבטות. להיות ישיר? להגיד בדיוק מה שאני חושב אפילו שזה עלול לדקור? אולי לרחם על האבא החביב ורק לעודדו במילים נחמדות. בסופו של דבר אני יודע שאסור לי להתחמק, חייב לומר את האמת.

"הוא אטום כי אטמת אותו". עניתי לו נחרצות. 

האבא קצת נבהל, מהמבט בעיניו היה ניכר שהתשובה ממש הפתיעה אותו. 

"אני אטמתי אותו? אני רק מנסה לפתוח אותו!"

החלטתי להשקיע. הצעתי לו שנלמד יחד קטע מביאורי הזהר של אדמו"ר האמצעי בפרשת בשלח.

"עד לא אשתקע אוירא דכיא ולא נהיר נהורין, אבנין נקיבין הוו סתימאן".

מה?! שאל האבא, לא הבנתי כלום. 

"סבלנות". עניתי. "קודם נתרגם את המילים" המשכתי בשלי. "עד שלא שקע האויר הטהור ולא האיר אורותיו, האבנים הנקובות היו סתומות". 

"איזה אויר טהור לא שקע, ומהם האבנים הנקובות?" שאל האבא.

למדנו יחד את המאמר. האבא לבסוף הבין מצויין. "האבנים הנקובות הם הלב של הבן שלך. הלב האטום שלכתחילה היה פתוח ואמור להיות פתוח, אלא שאתה סתמת אותו. ומדוע? כי לא חווית אותו, לא ירדת למקום שלו, לא ניסית לכתחילה לחוש באמת את רצונותיו ורגשותיו של בנך". דברים נוקבים, לא נעימים לשמיעה. עכשיו האבא לא התנגד. הקשיב בעניין אמיתי.

"לכתחילה היה ברור לך שאתה צריך להוביל את המשפחה למקום עליון, להפוך את ימי הקורונה לימים של התגבשות ועליה משפחתית. אתה כמו אויר זך ועליון, שלא יורד ללב האבן של בנך. היית בעולם משלך, וניגשת אל בנך מתוך נסיון לכפות עליו את אותם רעיונות נשגבים שאתה נתון בהם. זה הרחיק אותו, גרם לו לחוש שאתה לא איתו, לא מבין אותו ולא קשוב אליו. מנסה להכניס אותו לשבלונות שלך. אז הוא נאטם". אמרתי ברורות.

"אז למה שאר הילדים שיתפו פעולה?" הקשה האבא.

"כנראה יש לך קשר טוב יותר לכתחילה עם שאר הילדים, הם לכתחילה יותר פתוחים אליך. איתו זה כנראה סיפור עתיק יותר, כנראה הוא כבר במלחמה איתך זמן ארוך יותר". האבא שתק. הרגיש את אמיתת הדברים. 

"עכשיו הזמן לתקן" המשכתי. "אדמו"ר האמצעי סולל כאן דרך ברורה. הדרך לפתוח את האטימות של בנך, היא להטות אליו חסד. להגביר את מדת החסד על הדין. לשדר לו אהבה רבה שאינה תלויה בדבר. להקשיב לו, לחוש את ליבו, לרדת למקום בו הוא נמצא. כשהוא ירגיש שאתה איתו, כשהוא יחוש אהבה שאינה תלויה בדבר, לבו יפתח, אוטם הלב יתחיל בהדרגה לסור". 

"כמה זמן זה יקח?" המשיך להקשות.

"זה שאלה של התמדה". עניתי. "ברור שבהתחלה התגובות שלו יהיו קשות. הוא כבר רגיל הרי שאתה לא באמת מקשיב לו, הוא איבד אמון. תצטרך לספוג בהתחלה דחיות אך לא להיבהל. להמשיך ולשדר לו את המסר הברור שאתה אכן מתכוון לשינוי של אמת. הוא יחוש יותר את מה שאתה באמת מרגיש, מאשר את מה שתגיד לו. לכן חשוב שהשינוי יהיה אמיתי ופנימי".

כשסיימנו, ראיתי דמעות בעיני האבא. דמעות של חרטה? אולי גם. בעיקר דמעות של תקוה.