הרב יהודה גינזבורג – שליח הרבי מה"מ בשכונת הכרמל הצרפתי, חיפה
הנושאים עליהם דיבר הרבי מגוונים מאוד – אקטואליה, קבלה, פרשת השבוע, היסטוריה יהודית, פלפולים תלמודיים ועוד – אבל דבר אחד ויחיד חזר על עצמו בכל פעם, מאות ואולי אלפי פעמים.
בסיום כל נאום ("התוועדות" בעגה חב"דית) אמר הרבי משפט קבוע "מי שלא ברך ברכה אחרונה, שלא יישכח לברך ברכה אחרונה".
שלא תטעו. מדובר באלפי חסידים שישבו צפופים כדי לשמוע דברי תורה. רובם ככולם לא טעמו מאומה מלבד אמירת 'לחיים' באמצע ההתוועדות. הם שמעו נושאים גבוהים ורוחניים, נשגבים ונעלים.
שעת סיום ההתוועדות הייתה תמיד מאוחרת מאוד, ובכל זאת – מוצא הרבי לנכון להזכיר משהו כל כך פשוט. לומר ברכה אחרונה… אפשר לראות גם את הרבי פותח את הסידור, מחפש את הברכה הקצרה בת מספר שורות בלבד, ואומר אותה – מתוך הסידור דווקא.
אחרי לילה ארוך מלא בנושאים רוחניים – זה מה שהוא אומר לסיכום? אחרי אלפי פעמים, שוב ושוב הוא חוזר על אותו המשפט?
*
בפרשתנו 'שמיני' אנו קוראים על מותם של שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהוא: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ".
לא מדובר בזרים שנכנסו בלי רשות. מדובר בשני בניו של אהרון הכהן, קדושים ונעלים, שהחליטו להכנס 'לפני ולפנים' אל קודש הקודשים ולהקטיר קטורת לבורא-העולם.
ובכל זאת, לא די בעונש הקשה ביותר שאפשר לתת להם ולאביהם הצדיק אהרון הכהן – אלא הוא מקבל גם אזהרה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ".
הסיפור הזה מסופר בפרשה שלנו וממשיך בעוד שבועיים בפרשת "אחרי מות", שאף נקראת על שמם.
מה קרה כאן?
בתורת החסידות ובפרט בתורתו של הרבי מוסבר פירושו של רבי חיים בן-עטר, שנקרא ה'אור החיים הקדוש' על הפסוק, פירוש שהוא מסר וגם הוראה נצחית:
שני בניו של אהרון נכנסו אל הקודש פנימה – זה היה מצויין. אך היתה חסרה כאן "תכנית היציאה". תורת הקבלה קוראת לזה 'רצוא בלי שוב'.
הם התעלו למדריגה כל כך נעלית עד כדי שנכנסו לקודש הקודשים, אבל זה היה גבוה מכדי להמשיך לחיות. הם שכחו כי התכלית איננה קודש הקודשים כי אם דווקא היציאה מהקודש, הירידה אל העולם המעשי, הגשמי והחומרי ועשיית המצוות כאן בעולם הזה, שזהו עיקר תפקידנו בעולם.
הם הסתלקו מהעולם כי הגיעו לרמה רוחנית גבוהה כל כך שבה אי אפשר להישאר כאן, כמו שאומרים המפרשים שהם "נשרפו חיים"; הם התעלו לרמה של 'כליון' ומתו מתוך התעלות.
וזהו המסר והאזהרה לאהרון ולכל בני ישראל "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", לכל התעלות נדרשת 'חזרה למציאות'. אחרי הרצון החזק צריכה להיות שיבה אל העולם הזה.
זהו המסר ממות שני בני אהרון – לנתב את ההתעלות לעשיה מציאותית בעולם הזה ולא להישאר ברצונות ורמות רוחניות שלא מביאות למעשה בפועל.
*
שעות של דברי תורה והתעלות, רעיונות רוחניים ודרגות גבוהות – אינם התכלית. העיקר הוא 'לקחת משהו' מכל דברי התורה האלו לחיי היום יום של מחר.
וזה מה שמבקש הרבי, פעם אחר פעם: אל תשכחו את המעשה הקטן, את הברכה האחרונה. כי ההתעלות תימדד במעשה הבא של כל אחד. מעשה קטן ששווה יותר מכל ההתעלות הגדולה.
*
אנחנו נמצאים ב"אסרו חג" של חג הפסח. עוד יום שניתן לנו כדי לסיים את החג בצורה טובה ונעימה. במיוחד השנה היינו יותר עם עצמנו ועם המשפחה, אבל אוטוטו חוזרים לשגרה בעזרת-השם וזה הזמן לנתב את ההתעלות של החג לעולם המעשה. את התובנות, את המחשבות, את הרצונות וההרגשה הרוחנית שהייתה לנו, אל התכל'ס.
עם כל הקשיים שיצר לנו נגיף הקורונה, הוא לימד אותנו המון. על עצמנו, על המשפחה, על העולם ועל התכלית שלשמה אנו כאן. על כך שאפשר לחגוג בלי בגדים חדשים, בלי 'שואו'. אפשר לחיות גם אם לא לחוצים כמו בשגרת היום-יום הרגיל.
אז הגיע הזמן לברכה האחרונה. לפני שנגמר החג והאופוריה של החופש, לקחת על עצמנו לפחות מעשה אחד טוב קטן.
החלטה טובה להגיד בוקר טוב לכל שכן שפוגשים בבוקר, מספר דקות ביום בהן אנו מתעניינים בשלום ילדינו ומה עשו היום, וכן, כמה דקות עם עצמנו לתפילה להתעלוּת והודיה לה', יעשו לנו רק טוב.
בהצלחה בעשיה בפועל,
ובברכת שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל!