בעלי התפילה החב"דיים על הרגעים המרגשים בתפילה

מאת: מנדי דיקשטיין, בית משיח

ר' דוד קייטק: הרגע הדרמטי שבו אלפי מקבלים עול מלכות שמים

בחגי תשרי הקרובים אציין חמש שנים שבהם אני מכהן כחזן הראשי של בית כנסת חב"ד המרכזי במוסקבה, הנמצא בשכונת מרינה רושצה. בית כנסת זה הוא בעצם המרכזי בכל רוסיה וממנו יוצאת הפעילות לכל רחבי המדינה הגדולה תחת הכוונתו של הרב הראשי לרוסיה הרב בערל לאזאר שי'.

בשנים שלפני כן שימשתי כשליח ציבור בבתי כנסת בניו יורק ברזיל ולונדון.

ב"ה, הקב"ה חנן אותי בקול חזק וצלול, וזכיתי ללמוד ולהשתלם בנושא אצל גדולי החזנים ויודעי נוסח התפילה בדורנו כמו נוח שול, נפתלי הרשטיק וריימונד גולדשטיין, אצלם למדתי באופן פרטי במשך עשר שנים. ביחד עם זאת, אני מקפיד לשים דגש על היופי והניחוח המיוחד של נוסח התפילה ומסורת ניגוני חב"ד שיש בהם סגנון מיוחד מאוד. אגב, בשנים האחרונות אני מעביר את הידע שלי לדור הבא של בעלי תפילה צעירים דרך קבוצת ווטסאפ ושיעורים פרטיים.

במהלך השנים שבהן אני עומד לפני התיבה, צברתי חוויות מרגשות ומרתקות, אולם פסגת הקריירה שלי היא כאשר אני עומד בסיומו של היום הקדוש ביותר בשנה, במוסקבה בירת רוסיה, ובגמר תפילת 'נעילה' צועק "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים" בכל כוחי, כאשר מאחוריי אני שומע קהל של יותר מאלף אנשים, נשים וטף מייחדים שמו של הקב"ה בכל כוחם. בכל פעם אני מתרגש מחדש וחושב לעצמי על מהלך היסטוריית מסירות הנפש המיוחדת שהיתה – ועדיין ישנה – ליהודי רוסיה.

ביחד עם הרגש האישי שלי, אני זוכה לקבל משובים ולשמוע מהרבה אנשים שהתרגשו מהתפילות שלי עד דמעות. בכל פעם אני חש מחדש את האחריות העצומה שיש לשליח ציבור שקיבל מתנה מיוחדת מהקב"ה. כשמקבלים כזו מתנה, צריך לנצל את הזכות הגדולה ואת החוש לעורר את לבותיהם של בני ישראל לאביהם שבשמים.

פעם סיפר לי אחד התמימים, כי השמיע ב'מבצעים' הקלטה שלי על תפילת כל נדרי. יהודי שאינו שומר מצוות עבר במקום והתרגש; הוא אמר לבחור שהוא יהודי, ובזכות התפילה שזכר מילדותו וכעת התנגנה באוזניו, הוא הניח תפילין בפעם הראשונה בחייו.

ר' צביקה ברקוביץ: 'אני מאמין' על אדמת גרמניה

בימים הנוראים אני משמש כחזן בברלין בבית הכנסת 'בית ישראל' אצל השליח הרב יהודה טייכטל. השנה זו תהיה הפעם שלישית שאני זוכה להתפלל שם בימים הנוראים.

החיבור שלי לעולם החזנות החל ממש בהשגחה פרטית; לפני כשלוש שנים שרתי בקונצרט סיום שנה של בית הספר לחזנות בפתח תקווה. שרתי את השיר הידוע 'אמר ה' ליעקב' של המלחין המיתולוגי לחסידי גור הרב יעקב תלמוד ז"ל יחד עם התזמורת והמקהלה.

הסרטון עם קטע השירה הנ"ל הגיע בהשגחה פרטית למנהלי בית הכנסת של בית חב"ד בברלין, ומכיוון שאשתי שהתה שם בשליחות לפני החתונה, הם פנו דרכה ושאלו האם אני פנוי להיות בעל תפילה בחגי תשרי – מאז הכל היסטוריה.

במסגרת זו הייתי רוצה להכניס את קהל הקוראים מעט ל'מאחורי הקלעים' של תפילות החגים: תמיד יש את האנשים שמבקשים מהחזן להזדרז; ומאידך, יש את אלו שרוצים עוד קטע חזנות ועוד 'שטיקל' מיוחד בסוף כל קטע. צריך להשתדל מאוד ללכת בדרך האמצע כדי לרצות את כולם…

אני רוצה לספר על קטע בתפילה שאני ממש מתחבר אליו ובשום פנים לא אוותר עליו וגם לא אקצר בו, ואלו המילים המרגשות "אמת כי אתה הוא יוצרם" שלאחר פיוט "ונתנה תוקף". שלוש שנים שאני 'מדביק' למילים אלו של התפילה את הניגון הידוע של 'אני מאמין' אותו הלחין רבי עזריאל דוד פסטג. יהודי זה נרצח על ידי הנאצים ימ"ש, וכשאני שר זאת על אדמת גרמניה, בברלין גופא, זו חוויה שלא מותירה אותי אדיש..

בשנה שעברה, בקידוש שהתקיים לאחר התפילה, פגשתי בברלין יהודי קשה–יום, ישראלי לשעבר, שיש לו טענות על כל העולם. במהלך הקידוש ניגש אלי ואמר לי שהוא לא שמע יצירה כזו מעולם, והוא מאד התרגש. בזכות התפילה הוא הצליח לצאת לכמה שעות מהעצבות והדיכאון הכרוניים שאופפים אותו. ריגש אותי לדעת שהצלחתי לעשות משהו ליהודי אחד, וזה שווה הכל.

ר' מרדכי (מוטי) זיגלבוים: האב, הבן וההמשכיות

בשנה זו ימלאו עשרים וחמש שנים רצופות בהן אני זוכה לשמש כבעל תפילה בימים הנוראים בקהילות שונות בתפוצות ישראל. השנה זו תהיה השנה העשירית שאעבור לפני התיבה בקהילת חב"ד בוודקליף לייק שבניו ג’רזי.

לפני חצי יובל שנים התבקשתי על ידי שליח הרבי בריבר–דייל ברונקס, הרב לוי שם טוב, להתפלל אצלו, ושם הכול החל. מאז עברתי בקהילות שונות, ביניהן: גרייטנק שבלונג איילנד, לאס ווגאס שבנוודה, שלוש שנים בקהילתו של הרב ניסן מנגל בקראון הייטס, ושנה אחת – לרגל מצב בריאותי – בהדסה עין כרם בירושלים.

הקטע שמלהיב אותי בכל פעם מחדש, הוא "מלוך על על העולם כולו בכבודך … וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

ביום כיפור אני מתפעם שוב ושוב מהפיסקה "חמול על מעשיך, ותשמח במעשיך, ויאמרו לך חוסך בצדקך עמוסיך, תוקדש אדון על כל מעשיך כי מקדישיך כקדושתך קידשת, נאה לקדוש פאר מקדושים".

כשאני עובר לפני התיבה, לעולם לא אוכל לדעת באילו רגשות ובאלו נימים אני פורט אצל קהל המתפללים. שנה אחת, לאחר תפילת מוסף של יום כיפור, בזמן ההפסקה, בא אלי יהודי שיושב תמיד מאחור, וסיפר לי שהוא לא משתייך לקהילה במשך השנה; הוא בכלל הגיע לבית כנסת חב"ד מהטמפל הרפורמי לאחר שאחיו אמר לו שאצל האורתודוקסים יותר מעניין…

באותן השנים, בני הזמר יוני שי' היה עומד לצידי והיינו שרים ביחד קטעים מסויימים, וההרמוניות היו פשוט נפלאות. הן זכו לתגובות מחממות–לב של יהודים שהתקרבו בזכות זה לקב"ה. כעת פנה אלי אותו יהודי ואמר לי שהתפילה היתה יפה מאוד, והוא נהנה במיוחד מהפיוטים בהם בני שר ביחד איתי. הוא הדגיש שהוא אינו מתכוון רק לשירה ולקול הצלול, אלא עצם זה שבן עומד ליד אביו ביום כיפור ומתפלל איתו – כך לדבריו – זה הדבר שריגש אותו יותר מכל. 'זה נתן לי מחשבות עלי ועל חיי, איפה הבן שלי? למה הוא לא איתי ביום כיפור? למה הוא לא בבית כנסת בכלל ביום הזה?', כך הרהר לעצמו. בעיצומו של היום הקדוש, הוא החל לחשב חשבון נפש מעמיק מתוך הבנה שנוכח סדר החיים הנוכחי שלו, לא בטוח שתהיה לו המשכיות יהודית בחיי משפחתו, ואת זה הוא ביקש לשנות.

ר' צבי גרינהיים: האב השכול שינה את החלטתו

אני משמש כחזן בבית הכנסת המרכזי בעיר פאלם ביץ, פלורידה מזה חמש שנים. הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד מתנה, והמתנה שאני קיבלתי זה קול. כידוע, הרבי אומר שמתנות צריכים לפתח, וזה מה שנותן לי את הכוח להתפתח בחזנות, ובשירה בכלל.

באופן כללי, כל קטע שיכול לקרב יהודים לקב"ה נוגע בי במיוחד ומרגש אותי. אולם המקום בו אני חש ממש 'קרבת אלוקים' הוא בתפילת 'כל נדרי' באותה מנגינה מקודשת עתיקת יומין בה מאות שנים יהודים מקדמים את פני היום הקדוש ביותר בשנה.

בבית הכנסת בו אני עומד לפני התיבה בחגי תשרי, ישנו יהודי מבוגר, בעל מעמד מכובד שאינו שומר תורה ומצוות לעת עתה. שנה אחת, לאחר תפילת ליל ראש השנה, ניגש אלי ובירך אותי בשנה טובה, ואז אמר לי את המשפט שהרגשתי שבשבילו היה שווה להגיע כל הדרך לפלורידה: "בדרך כלל אינני בא לבית הכנסת אלא בליל ראש השנה. אבל בזכות התפילה הנעימה שהתפללת היום, אבוא גם מחר ואביא גם את בניי איתי".

למחרת הוא אכן הגיע להתפלל עם ילדיו שגדלו בבית מנותק מחיי יהדות; מאז הוא בקשר רציף עם השליח המקומי ופוקד את בית הכנסת לעיתים קרובות.

לא רק בחגים אני זוכה לקרב לבבות לקב"ה, גם במהלך השנה מזדמן לי להופיע באירועים מרגשים, רבים מהם מתקיימים בבית הכנסת הגדול בתל–אביב. אחד האירועים הללו היה הכנסת ספר תורה לזכרם של נרצחים בפיגוע. באותו מעמד שמעתי משפט שנחרט עמוק בנשמתי, ומלווה אותי בכל פעם שאני ניגש לשאת תפילה לקב"ה; היה זה כאשר בסיום הטקס ניגש אלי אב שכול ואמר לי: "לא חשבתי שאתחבר אי–פעם לתפילות ולבית כנסת, אולם אחרי ששמעתי אותך, אני רוצה לבוא שוב להתפלל"… הרגשתי שבמשפט זה אני מקבל מסר מהקב"ה דרך אותו אב שכול, על הזכות והאחריות הגדולה שיש לי כאשר אני פותח את פי בדברי תפילה ושבח לקב"ה.

ר' בערל צוקר: שליח ציבור גם ב'מבצעים'

בהיותי בחור צעיר בישיבת 'תומכי תמימים' בקריית גת, התבקשתי על ידי אחת הקהילות המקומיות בקריית גת לשמש כשליח ציבור לימים הנוראים. אבי שי' אשר עובר לפני התיבה זה שנים רבות, לימד אותי בילדותי את נוסח התפילה. בנוסף, בתקופת לימודיי בישיבה שרתי מדי פעם בשמחות אנ"ש בהסכמת הנהלת הישיבה.

כאשר התבקשתי לראשונה לשמש כש"ץ, זה הגיע כדבר טבעי ומתבקש, ובמשך השנים הבנתי שזאת היא השליחות שלי. מאז עברו כחצי יובל שנים שבהן אני עוסק ב"ה בשליחות הזאת, ובשנים האחרונות אני עובר לפני התיבה בבית חב"ד במרכז טורונטו אצל השליח הרב לוי גאנזבורג.

בנוסף לעבודתי כבעל תפילה העובר לפני התיבה בימים הנוראים, הרי במשך השנה אני גם עוסק בשירה באירועים, ומטבע הדברים, כשמגיע חודש אלול, אני מתחיל לשיר שירים הקשורים לימים הנוראים; אלה מביאים את הקהל להתעוררות מיוחדת ולהרגשת ימי הדין הממשמשים ובאים.

בימים הנוראים עצמם, ההתעוררות מהתפילה משפיעה בראש ובראשונה עלי, כבעל תפילה. כשאני מתפלל בתפילת מוסף את הקטע 'הנני העני ממעש' אני חש שאני מתקרב אל הקב"ה, שכן זה קטע שבו החזן מבקש על עצמו שה' יצליח דרכו להיות שליח הציבור נאות, הגון וראוי.

מידי ראש השנה לאחר סיום התפילה, אני יוצא יחד עם השליח למבצע שופר בבית הרפואה המקומי. אנחנו 'סוחבים' איתנו את חברי המקהלה, שהם קבוצה של בחורים ליטאיים מבני ברק שבאים כל שנה במיוחד מהארץ, והם כמובן מצטרפים אלינו בשמחה והולכים שעות ארוכות ברחובות טורונטו כדי לזכות יהודים במצוות שופר. אנו פושטים על בית הרפואה ועוברים לפי רשימה לכל חדר בו ישנם יהודים.

שנה שעברה לאחר שעברנו בחדרים רבים, שכל מאושפז שהיה בהם הוא סיפור מרגש בפני עצמו, הגענו לחדר שבו שכב על ערש דווי יהודי זקן, ניצול שואה שגר בעבר הרחוק בארץ ישראל ושימש בזמנו כקצין בכיר בצה"ל. הוא היה מחובר למכשירים והיה נתון בהכרה חלקית. כשראה את פנינו, התרגש מאד והחל למלמל בשארית כוחותיו כמה קיווה שיבואו לתקוע בשבילו, והנה עכשיו באנו… הוא לא היה מסוגל להפסיק לבכות מרוב התרגשות בעת התקיעות, והאווירה בחדר היתה עוצמתית במיוחד. גם הבחורים הליטאים חשו לפתע באותם רגעים, את גודל פועלם של שלוחי הרבי ברחבי תבל, והרגישו זכות מיוחדת ליטול חלק בהפצת המעיינות.

ר' מרדכי ברקוביץ: בחיל וברעדה מול עיניו של הרבי

כאשר הרה"ח ר' מרדכי ברקוביץ קיבל את שיחת הטלפון בבוקרו של ערב יום הכיפורים תשמ"ה, הוא לא תיאר לעצמו איזה תפקיד רב–משמעות הוא עתיד לקבל. מעבר לקו היה הגבאי של 770, ר' משה פנחס כץ. הוא עדכן אותו, כי ר' מרדכי דב טלישבסקי – שמזה שנים רבות עובר לפני התיבה בתפילת 'כל נדרי', אינו חש בטוב, ויש צורך להחליף אותו.

למרות שר' מרדכי כיהן כבעל–תפילה בימים הנוראים בבתי–כנסת שונים, מזה עשרים שנה, הוא לא ראה עצמו ראוי לעמוד לפני התיבה במניין של הרבי מלך המשיח ב'בית חיינו'. אבל מי שהכיר את ר' משה פנחס כץ, ידע שכאשר הוא מבקש, אי–אפשר לסרב…

ר' מרדכי, שבכל מאודו רצה להאמין שמדובר בתפקיד חד–פעמי, התקשר לר' מרדכי טלישבסקי, והבהיר כי אינו מתכוון לקחת ממנו את ה'חזקה', אלא ניגש רק כ'שלוחו של אדם כמותו', ובשנה הבאה, יחזיר לו את התפקיד. הרב טלישבסקי החל לבכות, ובהתרגשות רבה איחל לר' מרדכי הצלחה בתפקידו האחראי.

בערבו של היום הקדוש, עת נטו צללי ערב, נעמד ר' מרדכי ליד עמוד החזן עטור בקיטל לבן. הרבי עמד מימינו, על בימת התפילה, ולידו עמד הרה"ח ר' שמריהו גורארי', לו הייתה 'חזקה' רבת–שנים להוציא את ספרי התורה מארון הקודש, ולהגיש לרבי את ספר התורה הראשון. בהתרגשות רבה המתין למעמד נורא ההוד של הוצאת שלושת ספרי התורה, המסמל את תחילת "כל נדרי".
לפתע נשמעו קריאות 'הצלה' מכל העברים. ר' שמריהו גורארי' לקה בלבו וקרס תחתיו מול ארון הקודש. במשך כארבעים וחמש דקות ניסו אנשי ההצלה לבצע בו פעולות החייאה, כאשר כל אותה העת עומד הרבי על בימת התפילה ועוקב בעיניו הקדושות על המתרחש.

רק לאחר שאנשי ההצלה הוציאוהו אל בניין הכולל הסמוך וקבעו את פטירתו, ירד הרבי מבימת התפילה אל ארון הקודש, לקח בידו את ספר התורה הקטן, ונתן בכך את האות להתחלת 'כל נדרי'…

כשר' מרדכי נזכר היום באותם רגעים, הוא בטוח שרק בנס הצליח להפיק מפיו את תיבות התפילה: "לאחר ארבעים וחמש דקות בהן עמדתי בין מבטו הנוקב והכואב של הרבי, לבין אנשי ההצלה המנסים להחיות את ר' שמריהו גורארי' – הצוואר שלי היה תפוס לגמרי, כאילו יצקו לתוכו בטון. בנסים ונפלאות הצלחתי לסיים את תפילת 'כל נדרי', שהייתה למעשה 'כל נדרי' הארוך ביותר בחיי", הוא אומר.

לקראת השנה הבאה, ביקשוהו הגבאים לגשת לעמוד גם לתפילת 'מוסף' ביום השני של ראש השנה, במקום ר' מרדכי טלישבסקי, שטרם שב לאיתנו. לאחר שציבור המתפללים נהנה מאוד מנעימות תפילתו, הנשמעת במתיקות מיוחדת ומעוררת את הלבבות – ביקשוהו הגבאים לעבור לפני התיבה גם בליל ראש השנה.

ציבור המתפללים אולי התרגל כבר לשמוע את קולו הנעים ומעורר הלבבות, אבל ר' מרדכי עצמו, מיאן להתרגל לתפקיד החדש. "בכל שנה מחדש, עם התקרב חודש החגים, תקף אותי פחד פנימי חזק מגודל האחריות להיות החזן במנין של הרבי. במיוחד יראתי מהרגעים של 'כל נדרי', כאשר הרבי עומד לימיני עם ספר התורה. כל שנה מחדש, ביקשתי מהגבאים שיניחו לי, וימצאו מישהו אחר", אומר ר' מרדכי.

לאחר שחצה את גיל השבעים, שוב חשב ר' מרדכי לפרוש, אבל כאשר המחשבה הזאת עולה בדעתו, הוא נזכר בליל ההצלה שלו ממחנה ההשמדה ברגן–בלזן: "אין לי ספק, שכל אחד שניצל, יש לו תפקיד מיוחד. כשאני חושב על כך, מדוע הקב"ה בחר להציל אותי, התחושה שלי היא, שהקב"ה הועיד לי את התפקיד רב האחריות הזה, לעמוד לפני התיבה במניין של הרבי".

בשנים האחרונות, לאחר שיצא לפנסיה, עבר ר' מוטל להתגורר בפלורידה, שם הוא עוסק בהפצת מעיינות התורה והחסידות בשליחות הרבי. בכל שבוע הוא מוסר מספר שיעורים בתניא, בחומש ובגמרא, בבית הכנסת 'יאנג ישראל' הסמוך לביתו.