אין תפילה אבודה

מנדי ערד, מגזין דרך המלך

כשקיבלתי לעריכה, את הכתבה 'מחשב מסלול מחדש' המופיעה במגזין זה, קיבלתי 'פלאשבק', לשנת ה'קבוצה' שלי.

בכתבה, רואיין חבר כיתה שלי מהתלמוד תורה, שירד מדרך התורה והמצוות. לעיתים די-רחוקות, היינו נפגשים במגדל העמק, עיירת מגורי הורינו. הוא היה רחוק, רחוק לגמרי.

בשנת ה'קבוצה' שלי, הוא הגיע לארצות הברית, כדי 'לעשות כסף'. יתכן מאד שהדברים הבאים שאכתוב, לא היו בדיוק נקודות המפנה הדומיננטיות בדרכו חזרה, אבל אותי הן תפסו ולתובנות שלקחתי לעצמי אז, כבחור צעיר, היה חלק בעיצוב דמותה של שנת ה'קבוצה' שלי.

*

אסי, שבזמן בו התגורר בתל-אביב עשה 'הכנסת אורחים', לחברים – היה בטוח שכאשר הוא יגיע אל אותם חברים, שנמצאו אז בניו יורק, הם בוודאי יכניסו אותו לבייסמנט שלהם, לפחות בינתיים, עד שהוא ימצא מקום ויסתדר. להפתעתו, קשת התירוצים הייתה מגוונת, אבל אף לא אחד מחבריו, פתח בפניו את הדלת…

בהשגחה פרטית מופלאה, הוא פגש בחור חב"די ממגדל העמק, שלמד אז ב-770. אותו בחור (הרב חיים גולדברג, כיום ר"מ בישיבת חב"ד במגדל העמק), לא זיהה את אסי, שהיה אז עם שיער ארוך, אבל אסי זיהה את חיים. זה האחרון, הזמין אותו בשמחה ל-770. כך יצא, שהתחנה הראשונה אליה הוא הגיע ב'ארץ הכסף', – הייתה 770! שם, הוא פגש חברים מהישיבה, שהזמינו אותו בשמחה להתארח בחדרם.

את אסי זה מאד תפס, הוא לא תפס – כיצד יתכן שאנשים שהכירו אותו מהקהילה או מהעבר הרחוק בישיבה, תהיה אכפתיות – יותר מה"חברים" שאיתם הוא עשה את כל השטויות שבעולם, ונדמה היה שהם חברים בלב-ונפש. סדק נוסף בחומת ההתנגדות שלו, נסדק. נים נוסף, הצטרף למארג החבל, שהרבי הושיט לו – כדי להחזיר אותו הביתה.

בעיצומה של שנת ה'קבוצה', בה ראינו את אסי עובד בשכונה, ומגיע מידי יום ל-770 ללמוד מעט, אסי אמר לנו, שהוא טס לארץ לבקר את ההורים, וכשהוא יחזור, הוא מתכונן לשבת וללמוד ב-770, כ'תמים' מן המניין. היה מאד קשה להאמין שבחור שלא חבש את ספסלי הישיבה שנים, או שמא אפשר לומר שכמעט מעולם לא חבש ספסל של אף ישיבה, יצליח לשבת וללמוד יום שלם. אבל כח הרצון שלו היה חזק, ועלה על כל דמיון.

תסלחו לי, ויסלח לי אסי, אבל בכל פעם שראיתי אותו רכון על הספרים בשקידה והתמדה נדירים – לבדו, אם עם החברותא הנצחי שלו, אבי קלי (כיום שליח וראש ישיבת חב"ד בנווה צדק, תל-אביב) – נזכרתי באסי הילד, זה שאוהב לקרא אבל לא אוהב ללמוד, זה שמעשיר לעצמו את הידע אבל לא מקשיב למורה, הילד השובב שעושה מה שהוא רוצה. ובכל פעם שרציתי לקום מהספר, אמרתי לעצמי, "אם הוא יכול – גם אני יכול…"

לכו תדעו, על כמה אנשים הוא השפיע בדרך חזרה…

*

קשה באמת להצביע על מה שגרם לאסי, וכמוהו לנערים חב"דיים אחרים, שעזבו הכל – ופתאום החליטו לשוב ולחזור אל הדרך ממנה הם ברחו, לעיתים עם כאב, לעיתים עם טענות, לעיתים עם צלקות. אבל לחזור, הביתה. אל מי שהם היו כל הזמן – באמת.

אבל דבר אחד וודאי, וברור לי מעל כל צל של ספק; התפילות, הדמעות, התחינות, ההחלטות טובות והמכתבים שנכתבים לרבי מלך המשיח – על ידי הורים כאובים, שמתחננים לה' שהבן שלהם-הבן שלו, יחזור אליהם-יחזור אליו – לא חוזרים ריקם.

אין תפילה אבודה!