שולחן החג שנקלע למתקפת "סַבּוּנִי כדבורים" • א. אברהם

מאת א. אברהם

לאחר הזמזום…

זה יקרה תמיד בסעודת חג, ובשלב הרגוע ביותר שלה. סוף מנה ראשונה לקראת מנה שניה. המסובים כבר נשענים אחורה כדי להקל על קני הנשימה, העיניים מתגלגלות למעלה בזחיחות אופיינית לזמן ולמעמד, הילדים טרם איבדו את סבלנותם סלה, לא מאוחר מדי ולא מוקדם מדי. רעש רקע מינורי של התחלת ניגון המתחרה עם קולות פטפוט מכיוון התשעה-קבין'טעס. חג. סעודת יום טוב.

ובשלב הזה בדיוק פורצת צווחה מהזאטוט הראשון שזיהה. תוך שבריר שניה מצטרפים שאר הילדים, והרגיעה מתאדה בעשן השאון והמהומה. לסלון פרצה בְּיַעַף מהיר דבורת דבש, וכל המרבה להבהל ולצווח הרי זה… אמא'לה! היא נגעה בי, איזה פחד, יא, אולי נעקצתי! לפילהרמוניה מצטרף כעת בכי היסטרי. מרוב בלבול כמה ילדודס מאמצים נוהל חדירת תיקן – ובטעות עולים על הכסא, אלא שהזמזום במרחק אפס מהאוזן מחזיר אותם לגובה הנכון, ומשם במנוסת בהלה לחדרם / החוצה / למטבח / השלם את החסר.

כאן מגיע תורם של המבוגרים לנסות להרגיע את המצב בפנים חיוורות ובקול רועד מבטחון. "היא לא עושה כלום", "אם לא תזוזו היא תלך", "אל תנפנפו במגבת כי זה יעצבן אותה", "מה המספר של הצלה", וכהנה משפטים שבאמת עוזרים לארגעת הגיזרה. כלומר, להותיר את האנדרלמוסיה על כנה מבלי לוותר על קוצו של יו"ד: כוסות וצלחות שפוכות, כסאות הפוכים, ילד שנתקל במנוסתו בשפיץ של הזהו ונפל על עצם-האיך-קוראים-לזה, אחיו הגדולים כבר נעולים בחדרם בעיצומו של טורניר שש-בש ורק צרעה תוציא אותם משם. היחידה שלא מאבדת עשתונות – היא הדבורה, הממשיכה לעוף ולהתקל בקירות, בראשים, ברהיטים, במהירות בה החללית 'בראשית' נחתה בהצלחה על הירח.

אין יותר בלאגן מזה. זה שיא הברדק. אם חשבנו שיש משפחות מוצלחות ואחרות, בקטע הזה – כולם שווין לטובעה. עצבי ברזל נמסים כדונג מול שיגור דבורה לשולחן.

ולא לשכוח את הקטע של פתיחת החלון, הנה היא יצאה, סגירה חפוזה, ואז שוב נשמע הזמזום…

זזזזזז…

• • •

אם ננתח את הנתונים, נראה בעצם, כי הסיום הכי פחות גרוע לסצנה כזו – היא כאשר הדבורה באמת עוקצת מישהו. אז זה פשוט נגמר. כל סיטואציה אחרת, אינה אלא סיום רשמי של הישיבה בצוותא. יותר חזק מ"שיר המעלות". כל נסיון להרכיב בחזרה את הפאזל שהתפרק, לשחזר את האווירה והאור "שלפני הזמזום", נידון לכשלון. לא צריך כמובן להכליל, יש כמובן אפשרות – אבל מחר. לא היום. החגיגה ננעלה, ואת רמת הריכוז של מי שהיו בשולחן, ניתן להשוות רק למסלול של דבורה שאיבדה את זה בדרך לצוּף. מעגליתזזיתי וחסר כיוון.

אם זכרונכם השתקם בשבועיים האחרונים, אולי תצליחו להעלות מנבכי התודעה, שעוד לפני השבעת-שמונת ימים מצות תאכלו ולא יראה לך מרק בלי סלק בכל גבולך – חגגנו את "יום מלכנו" י"א ניסן, והתחלנו לומר את הפרק החדש של הרבי – פרק קי"ח.

הפרק הזה, שכולו שירה וזמרה, הודאה שבח והלל – מכיל במקביל, אמירה מאוד משמעותית ואקטואלית לקוראיו בימינו. בפרק זה, דוד המלך מתאר את מלחמותיו לא מהזווית של החרב והחנית, להט הקרב ושנאת האוייבים. הפעם דוד המלך מתאר את "הבלאגן בראש". את המלחמה כמטרד:

כל גויים סְבָבוּנִי… סַבּוּנִי גם סְבָבוּנִי…

סַבּוּנִי כדבורים, דועכו כאש קוצים, בשם ה' כי אמילם.

תגידו אתם: היש דור המתאים לתיאור זה – יותר מדורנו פְּזוּר הקשב והריכוז, דור היסחי הדעת והבלבול, דור קצר סבלנות המנסה לדחוס ולחוות ביום אחד 3 טרה-בייט של תוכן. הלו, אתה שומע אותי? הלו? הלו? האאאאלו!

דור שלם שמתנהג כמו שולחן חג שנקלע למתקפת "סבוני כדבורים". הן כציבור והן כיחידים. ששגרתו היא שגרת חדר-חרום ותמידיו הם מרוץ-תמידי נגד השעון, השכחה וקהות החושים. דור המוסחניקים.

רק לחשוב שבפלנטה הזאת חיו לא מזמן אנשים שהיו מסוגלים, למשל, לשבת בביתם ולהאזין שעתיים ברצף למוסיקה קלאסית, בלי להשתעמם, בלי לחפש משהו אחר לעשות, ובלי אוזניות בגודל מפלצתי למען נתק קשר עם כל הסובב. מה, באמת? כן כן. הם גם קראו ברצף, למדו ברצף. ואנחנו? צריכים לרוץ לבדוק במילון מה זה בכלל הדבר הזה שנקרא "ברצף".

את אובדן הקשב הקליני, לו מועילים ריטלין וקונצרטה ומשלחת מלאכי מרשם, נשאיר למומחים בכך. אנו נתמקד באובדן הקשב של קאפיטל קי"ח – של מלחמת בית דוד.

• • •

עובדה. מציינים כ"ח שנה ל"עשו כל אשר ביכולתכם", ולאחריות אישית להבאת הגאולה, ולימוד וחיות בענייני גאולה ומשיח, ועד להיותם "עבודה יחידה" – ואיפה הראש שלנו?

הבה נספור כמה "דבורים" נכנסו לנו לשולחן מאז. כמה משימות קדושות צדדיות צצו לנו חדשים לבקרים העיקר לא בענייני משיח; כמה וויכוחים עקרים סבונו גם סבבונו במקום להתמקד בעשיה; כמה אירועים חדשותיים "חשובים" הצליחו שוב ושוב להסיח אותנו, לבלבל אותנו, לשגע אותנו. כמה כוחות ומשאבים ופְּנִיוּת-שכלית השקענו בכל המסביב – חוץ מ-הנקודה.

והרי הרבי יצר עבורנו נקודה כל כך עבה וגדולה, שיש בה מרחב לכל סוגי הטיפוסים האפשריים – לימוד עיוני והפצה, הסברה עיונית ושמחה, הוספה בקו התורה והוספה בקו הצדקה. באוקיינוס כזה על מה אפשר "לא להסכים" – הרי יש כל כך הרבה מה לעשות לכל הדעות. אז איך זה שאנחנו עדיין פונים אליו עורף ולא פנים, מתנהגים כמו אפליקציית מסרונים במקם לעסוק בחיות, בלהט – וברצף! – בענייני קירוב הגאולה והתגלות מלך המשיח.

ואם תמצי לומר – זה התנאי העיקרי. כאשר נושא משיח חם ובוער – הכל עובר, הכל מתקבל והכל מסתדר. אפשר ללמד הכל, להראות הכל. "בַּיי אוּנְז נִיטָא קֵיין סודות" כמאמר החכם. אף אחד עוד לא היה צריך להתנצל כשדיבר בחום ולהט חסידי על משיח, על משיח נאו, על הרבי מלך המשיח.

אבל, אם מוציאים חמגשית משיח להפשרה מהפריזר, אז באמת ככה זה "מתקבל". אכלתם פעם עוף קפוא ישר מהמקפיא? אז למה תחשבו שאחרים יירצו ללעוס אותו.

כשרקדתם על הספסלים בי"א ניסן האחרון, הייתם בכלל מבחינים בדבורה שמעופפת בין המקפצים? גם צי שלם של דבורים, ארבה וג'ירפות לא היה מצליח להרוס את החגיגה. כי כשמונחים בעניין עם כל ה"קאך" – לא כל צפצוף מהכיס מוציא מהריכוז. בכלל לא שומעים אותו. דועכו כאש קוצים.

והרבי רוצה שנרקוד על ספסלים – את ענייני משיח כל השנה. רוב הזמן כמובן בישיבה סביב השולחן ולא מעליו או מתחתיו, ללמוד ולפעול בסדר מסודר (ובטח לא "ללכת על הראש" של אף אחד) – אבל עם אותו להט ו"ברען", עם אותה התלהבות ושמחה על הזכות הגדולה להימנות על לגיון של מלך, עם אותה תנועת נפש של "אודך כי עניתני… נגילה ונשמחה בו"! – שהיא היא המכריתה וגודעת את כל מסיחי הדעת מעיקרם ושרשם; זה הריטלין שמעניק לנו דוד מלכא משיחא: "סבוני גם סבבוני? בשם ה' כי אמילם!".

•

ומי שהעלנו על הספסלים בי"א ניסן, הוא יעלנו ויביאנו לחצרות קודשו תיכף ומיד ממש, ויגאלנו מגלות היסח הדעת, וכולנו כאחד יחד, בדעה אחת ובלב אחד, נראה כי שם, ב-770 הצמוד ונראה לבית המקדש, נמצאים גם הספסלים המרופדים, גם הכסאות עם העניבות – ומעליהם, כל אשר בשם חסיד חב"ד יכונה, כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ומעל הכסא עם הקטיפה האדומה שוב ישמע הקול "פותחים בברכה…"