לאחר 80 מדינות: החב"דניק הראשון שנחת על אדמת צפון קוריאה

ynet, טלי פרקש

הוא ביקר בלמעלה מ-80 מדינות, הדפיס את ספר התניא באוורסט ובאנטרקטיקה – והניח תפילין בג'ונגלים של דרום אמריקה. אבל המסע הזה, שנחשף פה לראשונה (גם עבור בני משפחתו), הוא שיא חדש אפילו עבור הצלם החרדי, מאיר אלפסי (33), "החב"דניק הנודד", כפי שמכנים אותו: מסע בחצר האחורית של קים ג'ונג-און – צפון קוריאה.

***

"תפסת אותי בין טיסות", הוא אומר – וזה משפט המפתח. "בדיוק חזרתי מטיול ארוך במזרח עם אשתי, בתאילנד ובפיליפינים", הוא יורה בצרור. "פסח עשינו בקוסובו, חשבו שאנחנו פליטים מסוריה; פתאום מגיעה משפחה עם הרבה ילדים ואוכל. אבל עשינו שם ליל סדר מדהים עם יהודים ומוסלמים שבפעם הראשונה למדו על פסח היהודי. היה ממש מרגש"

כשמדובר באלפסי גם נופש משפחתי לא יכול להיות טריוויאלי. עם ארבעה ילדים ועבודה בלתי פוסקת כצלם של סוכנות ידיעות וצלם חתונות במגזר החרדי, אלפסי טוען שהוא פשוט חייב לברוח מדי פעם, למה שהוא ספק-שליחות ספק-נופים חדשים.

אבל איך מכל המדינות המסוכנות בעולם בחרת להגיע למסוגרת מכולן?

"דווקא בגלל זה", הוא עונה בכנות. "כשהתחלתי לקרוא על צפון קוריאה ועל המנהיג המשוגע שהרג את המשפחה שלו, אמרתי לעצמי: דווקא פה אני צריך להיות. זה לא שלא הייתי במקומות רגישים. כשביקרתי בתוניס, דאע"ש חשבו שאני מוסלמי-אמריקני כי ככה הצגתי את עצמי, וניסו לגייס אותי. היום אפשר להגיע לכל מקום גם עם דרכון ישראלי, אם כי לא בטוח שאפשר לחזור".

"אף אחד לא הסכים לדבר איתי"

מפגש הפסגה של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, עם הרודן קים ג'ונג-און היה הטריגר לרעיון: "אמרתי שאני אהיה החב"דניק הראשון שם, ונעשה סוג של סיפתח. בהתחלה הצגתי את עצמי במסמכים כמורה, כי עיתונאים לא מורשים להיכנס. הם נחשבים לאויבים הכי גדולים. הגשתי את כל הטפסים והבאתי להם מספרי טלפון של בתי ספר, ואז מודיע לי איש הקשר שלא עברתי את הבדיקה, כי תמונות שלי התפרסמו באתר חדשות באנגלית בישראל. הם עלו על זה.

"בלית ברירה הודעתי שאני גם צלם. בסופו של דבר, הם הסכימו, אבל התעקשו שאחתום להם על מסמך שאם אני מוציא שם רע ל'רפובליקה הדמוקרטית של קוריאה' – כך הם קוראים לעצמם – אני אצטרך לשלם להם כסף. במכתב נאמר גם שאסור לי להכניס ציוד צילום ולא לפרסם שום תמונה במדיה החברתית.

"אני מגיע לסין, מקבל ויזה לצפון – ומשם עולה על מטוס רוסי רעוע לבירה פיונגיאנג. ברקע מושמעים שירי המהפכה. אני ועוד שלושה נוסעים – המערביים היחידים. שאר הנוסעים הם שחקני טניס שחוזרים הביתה עם סיכות 'המנהיג האהוב' על הדש – פריט חובה. אף אחד לא הסכים לדבר איתי; לא הם ולא המערביים".

בין שמים לארץ החלו מנקרים הספקות: "זה היה השלב שבו אתה מתחיל לשאול את עצמך למה נכנסת. כבר עשיתי חישובים שעדיף לי למות על המטוס ולא אי-שם בקוריאה הצפונית, בעינויים. ואז נחתנו בשדה תעופה הכי ריק שהייתי בו אי-פעם".

הניפו פטיש על התפילין

על אף האיסור המפורש הגיע אלפסי עם לא פחות משלוש מצלמות מקצועיות, כולל גו-פרו. תנ"ך וחומרי דת נכללים ברשימת החומרים האסורים, אך אלפסי הגיע כמובן עם סידור ותפילין. ואם המצלמות עברו בשתיקה, הסידור והתפילין כבר היו סיפור אחר, וכאילו לא די בכך – היו בארנק גם מספר כרטיסים של "מצוות בני נוח" שאלפסי, חב"דניק שכמותו, תכנן להפיץ במדינתו של הרודן הכי אכזר, כנראה, במאה ה-21.

"אמרתי לעצמי שאת הארנק הם בטוח לא יבדקו", הוא אומר בפשטות כשאני שואלת אותו על התעוזה. "מה אני יכול לעשות בצפון קוריאה כחב"דניק? כן, אני יודע שזה גזר דין מוות; שזה יותר גרוע מאותו סטודנט אמריקני אומלל שרק הוריד כרזה מהקיר, וחזר אחרי 15 שנה בקומה.

"אבל הם כמובן בדקו הכול; פרקו את כל הציוד שהבאתי. אחד מהם ניסה לפתוח את התפילין עם פטיש. אני מסמן שלא יעשה את זה. האיש מכניס את המדריכה שאמורה להיות מוצמדת אליי ושואל אותה: מה זה? אני מתחיל להסביר להם ששמים את זה על היד וזה קופסאות. לא מזכיר תפילה ולא דת. הם מתרצים ומשחררים את התפילין ומשיבים גם את הסידור לידיי".

ילדים מורעבים ואיפול מוחלט

מדובר ב"טיול מאורגן" לפרטי-פרטים: "שלושה אנשים סביבי בכל רגע. אין דקה לבד. בית המלון ריק. שלושת המערבים האחרים שנתקלתי בהם לא הסכימו לדבר איתי, אנשים פוחדים שם ובצדק. בסוף כולם נכנסים לפרנויה וגם אני".

ביום שלמחרת החליטו "מדריכי הטיול" לקחת את אלפסי לביקור בגבול עם הדרום, נסיעה של שלוש שעות. "הו הייתה ההזדמנות היחידה שיש אולי לראות את קוריאה הצפונית האמיתית, זו שגם אסור לצלם וזו שהם יעשו הכול כדי שלא תראה… היה לנו פנצ'ר בדרך. המלווים שלי נלחצו נורא כי זה חירב להם חלק מהביום של ההצגה הרגילה לתיירים. אתה רואה ילדים שאוספים חול; ילדים רזים ומורעבים עם בגדים קרועים. שדות שחורשים אותם עם שוורים.

"בשלב מסוים לקחו אותי שלושה חיילים הצידה. הייתי בלחץ אטומי שמפה אני כבר לא יוצא, כשנכנס לחדר מפקד ומתחיל לשאול אותי על טראמפ ועל הסיכויים לשלום עם הנשיא שלהם. את רואה שהם מתים לקבל כל שבב מידע. ואז אתה נכנס לסרטים שיהפכו אותך למרגל. לפני הטיסה השארתי טלפונים אצל עורכי דין ושגרירויות שאם אני לא מגיע תוך ארבעה ימים, שיתחילו לחפש אותי".

אלפסי מוסיף כי "יש אפשרות לעשות שיחות טלפון. הם כמובן מאזינים. הרמתי טלפון למשפחה אבל על הצג המספר הופיע כשיחה מצפון קוריאה. אחי שאל מיד אם אני שם. התחמקתי ועניתי שאני בסין וזו טעות".

"ההצגה הכי גדולה בעולם"

לדברי אלפסי, "אחרי שאתה נמצא איתם מבוקר ועד לילה אתה לומד הרבה על החיים שלהם. הם די דומים לחרדים בהרבה מובנים. גם הם מתחתנים, למשל, בשידוך. הבנות מתחתנות מגיל 24-28, ואילו הבנים מגיל 28-32. אין אפשרות להיות ביחד לפני החתונה, ומי שעושה את השידוך זה שדכניות או קרובי משפחה, כמו אצל החרדים. הראיתי להם תמונות של חתונות חרדיות. הם היו בהלם לראות איך נראות חתונות כאלו, והתפעלו מהשטריימל שעל ראש החתן מהבגדים של הכלה".

אלפסי לא הסתיר את העובדה שהוא מישראל, וזכה, לדבריו, לתגובות חיוביות מאוד: "בכל מקום שאמרתי את המילה 'ישראל' התקבלתי בזרועות פתוחות. הם מזדהים איתנו – מדינה קטנה עם גרעין, מוקפת אויבים. מבחינתם אנחנו והם זה אותו דבר. הזמנתי אותם לישראל, אמרתי להם אני אממן הכול. הם הרי לא יכולים, אז עונים לי שהם יותר מדי עסוקים.

"כל תמונה שלא הייתה לטעמם הם דרשו למחוק על-המקום. צפון קוריאה זו ההצגה הכי גדולה בעולם: המוזיאונים הכי יפים, האנשים שלבושים הכי יפה, בניינים מרשימים ברחובות הראשיים – אבל הכול תפאורה. כשעזבתי אתה רואה בעיניהם את דמעות על זה שאני הולך והם נשארים".

***

שנייה לפני שהמריא חזרה אל החופש, אלפסי לא יכול היה להתאפק. "רגע לפני העלייה למטוס הוצאתי את אחד הכרטיסים של 'שבע מצוות בני נוח', ואמרתי למדריך – הנה הכרטיס העסקי שלי. הנשיא שלהם עובר כל יום על 'לא תרצח' ו'לא תגנוב'. איתו אין על מה לדבר על שבע המצוות. הוא גם האלוהים שלהם הם משתחווים אליו ומתפללים אליו. אבל מי יודע, אולי זה יעזור להם".

והוא מסכם בחיוך: "אני יכול להגיד לך ש'קוקה קולה' אין עדיין בצפון קוריאה. יש להם איזה תחליף מייצור מקומי. אבל חב"ד כבר היה".

צילומים: מאיר אלפסי.