"אצלנו אדר כל השנה" • ראיון כפול

ראיין מנחם זיגלבוים, בית משיח

בשעות דמדומי ערב של יום ראשון השבוע, בשיאו של חודש אדר, כשר' עמי מיימון ור' ויקטור עטיה עמוסים במשימות להביא שמחה לעם ישראל, הצלחתי להושיב אותם יחד לשעה ומחצה של שיחה רצינית על שמחה, על חודש אדר ועל העבודה היומיומית שלהם. בין השאר דיברנו גם על – איך מלמדים אנשים להיות שמחים. אתגר לא פשוט.

זו הייתה שעה קסומה של חיוכים, הרבה חיוכים, לצד שיחה רצינית על האתגר שלהם להביא שמחה לאנשים. אצלם שמחה לא מתחברת רק לחודש אדר, אלא גם לחשוון, טבת ותמוז וכולי. בקיצור, כל השנה.

בשל פקקים נפגשנו באיחור–מה במשרדי רדיו "קול ברמה" בפאתי בני ברק. מי שמכיר את ר' ויקטור ואת ר' עמי, יודע שאי אפשר לשבת סתם ככה לשיחה. בדרך לשיחה שלנו, הם עוצרים בחדרו של מנכ"ל רדיו קול ברמה אריאל דרעי. ויקטור שולף שניים–שלושה קסמים ומותיר את המנכ"ל וכמה מאנשי הרדיו עם פה פעור. בשלוש דקות נפלו כל המחיצות. בו–במקום מבקש המנכ"ל להזמינו לאירוע חגיגי של הרדיו.

ימים של התחלה

שניהם מכירים את זה את זה עוד לפני כשלושים שנה, כששניהם חיו בהשגחה פרטית בבת ים, בצלו של שליח הרבי מה"מ הרב זמרוני ציק.

ההתחלה של ר' עמי הייתה בכתה א' בבית ספר חב"ד ביפו, שם פילס את דרכו. לאחר הלימודים השתתף בפעילות אחר–הצהריים שהיה עורך הרב שמטוב פריאנטה, שם גם הכיר את ר' ויקטור עטיה המדריך.

בהכוונתו של הרב זמרוני, נסע ללמוד בישיבה קטנה בקרית גת, ובגיל צעיר התחתן אחרי שקיבל את ברכתו של הרבי.

כבר בגיל צעיר אהב עמי להעלות חיוכים על פניהם של אנשים. הוא היה מפזר בדיחות, מחקה דמויות בצורה מושלמת וגורם לסובבים אותו להתגלגל מצחוק. "כל החבר'ה היו צמודים אלי, ותמיד ביקשו עוד בדיחה. זה העניק לי הרבה בטחון עצמי", הוא מספר.

ר' ויקטור עטיה גדל בבית מסורתי בבת ים בו היו עושים קידוש ולאחר מכן פותחים טלוויזיה. למד בבית הספר היסודי 'ראשונים', ואחרי זה בעירוני ז' ביפו. הוא היה ספורטאי מצטיין, מקובל בין החבר'ה, והחיים היו יפים. למרות זאת החל להרגיש חֶסֶר בנשמה "משהו היה חסר לי", הוא מודה.

יום אחד, כשהלך ברחובה של בת ים, חב"דניק אחד הניח לו תפילין ולאחר מכן הזמין אותו לקבלת שבת שהתקיימה בישיבת חב"ד בבת ים. כשהגיע, פגש שם את הרוגע ואת השמחה שכל כך חיפש, וזה מה שחיבר אותו לרבי. "מה שמשך אותי בעיקר זה ההתוועדויות והניגונים של חב"ד, הרגשתי שזה כמו מעלית לעולמות עליונים; ספירות שלא הכרתי".

ר' ויקטור החל להתקרב לאט לאט ליהדות. בשלב מסוים ר' זמרוני אמר לו שכל אדם צריך לעשות משהו כדי להיות 'מחובר' יותר, והוא הציע לו לעבוד עם ילדים ולתת להם מנה של יהדות. "אני ביישן באופיי, למרות זאת התחלתי לאסוף ילדים. הייתי מגיע ל'גן ההרפתקאות' הסמוך לבית הוריי, אספתי ילדים וסיפרתי להם סיפורי צדיקים, אמרנו פסוקים והם שמעו א ביסעלע יהדות", נזכר ר' ויקטור.

בהקשר לכך, בפי ר' ויקטור יש סיפור מעניין הקשור לכך: "לפני שנתיים–שלוש הגעתי לשוק מחנה יהודה בירושלים לקנות דגים לשבת. שני חיילים שהכירו אותי מהפעילות בחברון, ביקשו שאעשה להם כמה טריקים. אמרתי 'בסדר', והוצאתי בלון ארוך, ניפחתי אותו והתחלתי לבלוע אותו לאט לאט, כדרך המלהטטים. בין כך ובין כך התקהלו סביבי אנשים רבים וילדים. לאחר מכן כופפתי כפיות ועוד קסמים שאני רגיל לעשות בהופעות.

"כשסיימתי, ניגשו אלי שני חבר'ה, בריאים בגופם בלי עין הרע, חבושים במגבעות ועם חליפות. 'כבוד הרב, אתה מכיר אותנו?' התבוננתי בהם, ולא זכרתי. 'אנחנו האחים עידה', הציגו את עצמם. את מנת היהדות הראשונה שלהם קיבלו ממני בגן ההרפתקאות. נסחפנו בשיחה עמוסת זכרונות מלפני שלושים שנה. הם הוסיפו וסיפרו כי אביהם לא חש אז בטוב ואני המלצתי להם לכתוב לרבי, וברכת הרבי סייעה לאביהם להחלים. 'מאז התחזקנו באמונה ושנינו חזרנו בתשובה', סיפרו.

"לאחר מכן חשבתי לעצמי – 'הנה, אספת ילדים מהרחוב מתוך קבלת עול, לא חשבת על תוצאות כלשהן, ופתאום אחרי שלושים שנה מראים לך את פירות ההשפעה".

היום בו השתנו החיים

הראיון, כאמור, מתנהל באחת התקופות העמוסות ביותר של השניים. ר' עמי טרוד בימים אלה בהקלטות של תכניות שמחה להן מאות–אלפי מאזינים, הוא משמח בחתונות ומנחה ערבים שונים כמותם יש רבים בחודש זה.

ר' ויקטור חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, מופיע בפני קהלים מגוונים, מכל החוגים והגילאים. לצד הקסמים המרתקים שלו, הוא מספר את סיפור חייו שאליו נגיע בהמשך.

מלבד זאת, לשניים יש מכנה משותף נוסף: שניהם שכלו ילדים בגיל צעיר.

כ' במנחם תשס"ו. חיה–מושקא עטיה בת השמונה, בתו של ר' ויקטור, נשרפה למוות. חיה מושקא נלכדה בשריפה של סכך יבש שנערם. היא נכוותה בכל חלקי גופה ונחנקה מעשן. ניידת מד"א שהגיעה למקום, העניקה לה טיפול ראשוני, אך לא הצליחה לייצב את מצבה.

ר' ויקטור: "באותה שעה הייתי בניחום אבלים אצל משפחה שאיבדה את בנם באחד המבצעים. הודיעו לי שיש שריפה ליד הבית וביקשו שאגיע. כשהגעתי, קיבלתי את הבשורה המרה מכל".

תשע שנים לאחר מכן, א' באדר תשע"ה, שבוע בלבד לאחר הבר מצווה של יהודה שמואל מיימון, בנו של ר' עמי, הוא נפטר לבית עולמו באופן מפתיע.

ר' עמי: "יהודה שמואל נולד כילד רגיל לכל דבר. בגיל ארבע הבחנו במשהו מוזר בהתנהגות שלו. לפעמים היה מאבד איזון ונופל. רעייתי טלי ואני לקחנו אותו לבדיקות בהן גילו הרופאים שהילד חולה במחלה גנטית חשוכת מרפא, שמדרדרת את הגוף ואוכלת אותו מבפנים. מחלה נוראה שרק שישה בארץ ישראל חולים בה. הרופאים לא נתנו לילד זמן רב, אבל אנחנו נלחמנו למענו. הבנו שבאה לידינו זכות לגדל נשמה גדולה וטהורה. את כל הבית שלנו בנינו סביבו כדי שיהיה לו נוח וטוב. הייתי הולך אתו לאירועים רבים אליהם הגעתי במסגרת הופעותיי; לא התביישתי בו. הייתי נכנס עם הנסיך על העגלה שלו ברוב כבוד.

"כשהגיע למצוות, עשינו לו חגיגת בר מצווה גדולה ומפוארת באולם כמו כל בר מצווה רגילה, אליה הוזמנו מאות בני משפחה וידידים. כולם ברכו אותו מעומק לבם, והייתי בטוח שאת התכנית הבאה שלי ברדיו אפתח בבשורה – שהברכות כולן התגשמו ויהודה שמואל קם ומבריא. נס גלוי.

"אני זוכר שלקראת הבר מצווה פתחתי 'אגרות קודש'. הספר נפתח באיגרת שמוענה לאיש בשם 'יהודה שמואל', שם נדיר שלא ראיתי הרבה במכתבים אחרים. בסופה של האגרת מאחל הרבי 'רפואה שלמה' וכותב דברי עידוד לחולה. התעודדתי מכך מאד. המכתב הבא הוא ניחום אבלים, בו מנחם הרבי אבלים ומבקש 'בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים. כמובן שהתייחסתי למכתב הראשון.

"בלילה האחרון ישבתי מול יהודה שמואל. הצחקתי אותו והוא שמח כל כך. בבוקר התברר לנו שהוא איננו; לא קם משנתו. הוא השאיר אחריו את החליפה ואת התפילין החדשות. השליחות שלו בעולם הסתיימה. הוא תיקן את כל הטעון תיקון והביא לנו שמחה רבה לבית"…

איך מצליחים לגייס כוחות ולהמשיך הלאה, שלא לדבר על להמשיך לשמח אנשים?

ר' ויקטור: דווקא מתווך הכאב אתה יכול לתת לאנשים הרבה יותר. מתוך המקום הזה לומדים לייקר כל מה שזכינו לקבל מה', ושום דבר לא מובן מאליו.

ר' עמי: אחרי שקמנו מה'שבעה', פתחתי את השידור בסיפור החיים שלנו. סיפרתי כל מה שעברנו עם הילד, את כל שנות הסבל; את העובדה שבמשך שנים ניזון רק דרך צינור; סיפרתי על ההשגחה הצמודה שלנו עליו, ועל כך שלא ויתרנו כל השנים ותמיד המשכנו לחפש תרופה בכל מקום בעולם כדי לנסות להצילו. לאורך השנים ניצלנו כל נקודה כדי לראות את האור בקצה המנהרה. זה מה שיהודה שמואל לימד אותנו וזה המוטו שלנו בחיים – לא לוותר ולא להרים ידיים. אין דבר כזה בלתי אפשרי. אם צריך, אז הופכים את העולם כדי להשיג את היעד.

לגעת בכאב ולהפוך אותו לשמחה

לר' עמי תכנית רדיו פופולארית, 'חידודון' שמה, ברדיו "קול ברמה", כל יום בין שתיים לארבע בצהריים. בסקרים האחרונים התפרסם כי תכניתו היא המואזנת ביותר במסגרת ערוצי הרדיו שומרי המצוות. התכנית שלו מכילה חידונים, חידודים וצחוקים ומעניקה מדי יום לרבבות אנשים חיות וחיוך.

שמו של ר' עמי הפך להיות מוכר ומפורסם, ועם זאת, הוא תמיד זמין ונגיש, עונה טלפונים לכל דכפין. הוא מנצל את כוחו כדי לסייע לאנשים במצוקתם.

ר' ויקטור: אני מכיר חבר'ה, אנשים שהיו בין החיים למוות, ור' עמי הציל אותם עם הקשרים הענפים שלו. הוא בכלל מסייע לאנשים בצורה לא רגילה.

"היה יהודי בבת ים שהרופאים גילו גידול בראשו, והיה צריך ניתוח יקר של מאות אלפי שקלים. אביו נכנס ללחץ מה לעשות, ור' עמי נכנס לתמונה. הוא פתח מיקרופון בשידור, ואמר ברהיטות האופיינית לו 'אם הביאו אותי לעולם רק בשביל המטרה הזאת, כדי להציל את הבחור הזה – דייני'. בתוך כמה שעות נאסף כל הסכום", מספר ר' ויקטור.

ר' עמי מהנהן בראשו. "שכחתי מהמקרה הזה", הוא צוחק את הצחוק המדביק שלו. הוא מרצין מיד. "יש אנשים שרואים מכשול מסוים בחייהם, הם נכנסים ללחץ גדול. אצלי זה אחרת – אני לא רואה את הבעיה; אני רואה לנגד עיניי את הקב"ה שמנהל את העולם, ומה שחסר, זה רק תפילה".

זה לא כל כך פשוט כמו הקלילות שבה אתה מציג את הנוסחה…

"נכון, אבל הכח לזה מגיע מלימוד חסידות ומהתקשרות הרבי. זה המתכון.

"תראה, יש רגעים יפים בחיים – כמו למשל הסקר האחרון שהתפרסם רק לאחרונה בו עלה כי התכנית שלי 'חידודון' שוב פופולרית במקום הראשון. זה בהחלט מעורר בי שמחה. בנוסף לכך, מדי ערב אני יוצא לשמח אנשים, וגם זו מתנה גדולה מהקב"ה ומהרבי. ויחד עם זאת, כולנו עוברים קשיים, גם אצלי במשפחה. לעולם אינך יודע לאן הקושי יסחוב אותך.

"מלאכת הגידול של יהודה שמואל הייתה חוויה עצומה ואחרי פטירתו נוצר חלל גדול בחיינו. הכל נהיה קל אבל משעמם".

ועם כל זאת, אתה צריך לאסוף את עצמך, לאסוף כוחות ולצאת לשמח אנשים. מאיפה שואבים את הכוחות הללו?

ר' עמי: יש כלל ידוע בהלכה, שכלי שפולט לא בולע; מי שהוא משפיע לזולת, אינו מושפע. כך גם אדם שהולך לשמח יהודים, לא יכול להיות עצוב. אני מסתובב הרבה אצל אנשים מדוכאים בבתי רפואה, או אנשים עם קשיים אחרים, ואני רואה מקרים קשים מאד, ומכך אני לומד שצריך לקחת את החיים בפרופורציות הנכונות.

'הליצן העצוב' זה לא משהו שקיים באמת?

(צוחק צחוק מתגלגל) "זה רק בסיפורים, אנחנו חיים בחיים האמתיים".

"תראה, זה לא שאין רגעים של עצבות, של זכרונות. גם לי יש לפעמים דברים שלא מצליחים, אבל מה? מורידים דמעות, מנגבים וממשיכים הלאה".

ר' ויקטור: "אני רוצה להשלים את מה שעמי אמר כרגע: כשאדם משועמם, הוא יכול להיכנס לדיכאון מתוך המחשבות שמציפות אותו; אבל כשהחיים מלאים, אין זמן להיות עצוב. אדם, בפרט חסיד, צריך למלא את עצמו בלימוד חסידות או להיות במקום שבו הוא מעניק לזולת, כך שאין לך זמן להיות עצוב… בהחלט, גם לי יש לפעמים ירידות וקשיים; לפעמים נדרשת הקרבה שלא תמיד מצליחים להבין את פשרה – אבל התפקיד של יהודי, בפרט של חסיד, הוא להיות פנסאי שמאיר, מעניק ומשפיע".

ר' עמי: "הזכות שלנו היא להיות חסידים של הרבי, ואצל חסיד הכול עובד אחרת. קח לדוגמה אתמול בערב; בתוך כל העומס שלי כמנהל התכניות של הרדיו, בפרט כעת לקראת פורים, הנחיתי אתמול בערב את ה'דינר' של בית חב"ד בבת ים. לאחר מכן יצאתי להקליט תכנית לשמחת פורים; הייתה תזמורת, היו בדחנים ואנשים של הומור – אבל הכול עובר דרך צינור ההוראות של הרבי".

למשל?

"בשנה שעברה, בתכנית פורים, אמרתי בשידור: 'אתם שמחים כעת, אבל מה עם אלו שלא יכולים לשמוח? קחו מגילות ולכו תקראו לאנשים אחרים שאין להם יכולת לשמוח'. הרבה חבר'ה לא חב"דניקים נענו לאתגר והלכו לקרוא מגילה במקומות שונים לשם לא מגיעה השמחה, הם אף שלחו לי תמונות מהמקום. זה נטו מבצע פורים של הרבי. מעולם לא היה דבר כזה שהרבי נכנס לתוך הבתים הכי ליטאיים… גם בתכניות שלי אני מביא רעיונות משיחות של הרבי, ניגוני חב"ד, ענייני חסידות, התוועדויות ביומא דפגרא חב"דיים – והכל כדי לעשות נחת רוח לרבי".

ר' ויקטור: "לעצם שאלתך – אחד הדברים שעוזרים לי להיות שמח בכל מצב, זו הכרת התודה על מה שיש לך, כי תמיד יש חצי כוס מלאה. אני זוכר שפעם החלקתי וקיבלתי מכה בצלעות והרגשתי כאבים איומים עד שבקושי יכולתי לנשום. למחרת קמתי בבוקר ואין כאבים. הרגשתי פתאום כמה תודה צריך להוקיר על כך. אתה רואה אנשים שסובלים, ואני מסתכל על עצמי ואומר 'ברוך השם שאני בריא ושלם'. הכול בראש שלנו, ואיפה שאנחנו מכוונים את עצמנו, שם אנחנו נמצאים.

"האסון עם חיה מושקא ע"ה סייע לי מאד לגעת באנשים עד הנפש. אני אומר לעצמי שאני מצליח לגעת בלבבות של אנשים מתוך כאב שאני כשלעצמי לא רציתי לחוות. אם לא הייתי חווה זאת, לא הייתי יכול לגעת בלב של אנשים. אני זוכר שכשבאו לנחם, לא רציתי לדבר עם פסיכיאטר או עם פסיכולוג, אלא עם מישהו שחווה חוויה דומה, אבל לא מצאתי. הייתי בלילות בוכה מכאב. ואז הבנתי שזה מקור כוח שאותו צריך להעביר הלאה, ומאז אני משתף אנשים.

"יש פה כאב גדול, אבל יש גם דברים חיוביים. אני תמיד מגיש לזולת את חצי הכוס המלאה – את העובדה שיש לי עוד ילדים ברוך השם, ואת העובדה שזכיתי בחיה מושקא; אני מברך את ה' ביכולת שלי לתת, לעשות ולפעול, ואת העובדה שזכיתי בכלל להגיע לחב"ד, וכולי וכולי. אלו דברים שהם נכס לכל החיים. אם לא הייתי במסגרת של אמונה יהודית, זה יכול להיות היה אחרת. לא פעם מגיעים אלי אחרי הרצאות אנשים שעברו טרגדיה במשפחה, אנשים שקשה להם להאמין בנצחיות הנשמה, ואני רואה כאב עצום בעיניהם. מבחינתם הכול נגמר. כיהודי מאמין שיש מעבר לעולם הזה החומרי, זה מעניק רוגע מסויים.

"לא פעם אני מספר את הסיפור האישי בפני צעירים במכללות ברחבי הארץ, אתה רואה חבר'ה משכילים שהשאיפה שלהם זה מקצוע מכניס, בית יפה ומכונית. אני שואל אותם, 'ומה יהיה אחרי זה? האם אחרי שתשיגו הכול, לא תרצו משהו חדש?' כשאני רואה אותם כואבים מהסיפור שלי, אני שואל אותם: למה כואב לכם למרות שלא נגעתי בכם פיזית? זה אומר שיש משהו מעבר לממד הגוף – הנשמה. אם כן, הזדהו עמה, כדאי להשקיע בנשמה".

לגעת באנשים עד עצם הנפש

ר' עמי ור' ויקטור מפליגים בשיחה אודות העבודה שלהם, מספרים סיפורים ומשתפים בחוויות שונות מתוך נסיונם היום יומי. "זכינו לשמח אנשים וזכינו לאהוב אנשים" אומר ר' ויקטור, "ומה עוד שמתפרנסים מזה – זה לא מובן מאליו"…

ר' עמי: "אתה נותן טוב לאנשים ואתה מקבל את זה בחזרה".

ר' ויקטור: "בערב שבת האחרון חזרתי על רעיון משיחה של הרבי במדרשה בקרית ארבע. לאחר השיחה ניגש אלי בחור חמד וביקש לשוחח עמי בצד. הלה הציג את עצמו ואמר שלאביו היה קשר טוב עם הרבי, וגם סבא שלו עמד בקשר עם הרבי. הוא מוסיף לספר כי העריץ את סבו שהיה מאזין לו ומשוחח עמו תמיד, ומאז שנפטר, אין לו מנוח.

"נתתי לו תמיכה וכן עצות שונות איך לעבור את המשבר. לבסוף שאל אם הוא יכול לחבק אותי… אמרתי: 'בבקשה'. ואז ראיתי כמו אבן גדולה ירדה ממנו. הבעה של רוגע עלתה על פניו. אפשר היה לראות במוחש כיצד ההזדהות הרגשית שלי אתו, סייעה לו מאד לפרוק את הכאב האישי שלו".

בפי ר' ויקטור עוד סיפורים לרוב על מידת ההשפעה על אנשים. "לפני כמה שבועות הופעתי בבית ספר חרדי מסוים בירושלים. סיפרתי שם את הסיפור שלי לצד מופע קסם מלא תוכן. בהפסקה ניגשה אלי אחת המורות ואמרה לי: 'שמעתי אותך לפני ארבע שנים כשהופעת לפני סטודנטים במכללה בתל אביב. הסיפור שלך עם בתך כל כך נגע בי, עד שהחלטתי לחזור בתשובה. היום אני מחנכת כאן בבית הספר בירושלים'…

"כמו שר' עמי אמר, אנחנו נותנים אבל גם מקבלים בחזרה מהפידבקים שאנחנו מקבלים מהציבור. אני מרגיש שאני מקבל יותר מהם… אנשים שמחים, אנשים מתרגשים ונטענים ב"ה. זו מתנה מבורא עולם".

אין 'קסמים' בחיים

יותר ממה שהשניים מדברים להקלטה, מעניין יותר להקשיב לשיחה שלהם בינם לבין עצמם. שניהם ראו ופגשו אינספור אנשים ואוכלוסיות שונות ומגוונות. הם משתפים זה את זה בחוויות שעברו במסגרת עיסוק–השמחה שלהם.

"רק השבוע הופעתי בפני אסירים ששמחה היא לא הצד החזק שלהם", משתף ר' ויקטור את ידידו. "היית צריך לראות את הניצוץ שנדלק להם בעיניים".

לאחרונה הופיע ר' ויקטור בבית יתומים במוסקבה ובבית ספר בבודפסט שבהונגריה. בכל מקום הוא משתף בסיפורים מחיי השליחות שלו בקרית ארבע וחברון, לצד ה"טריקים" ("אני לא אוהב את המילה 'קסמים'") שהוא עושה. "בכל מקום בו אני מגיע, אני מתחיל עם זה. להטוטי הידיים מנתצים חומות ומביאים אנשים לחייך. זה תמיד מפלס דרך היישר אל תוך הלבבות. הקסמים סייעו לי רבות גם בגיוס כספים לבניין בדוגמת 770 שבניתי בקרית ארבע לעילוי נשמת חיה מושקא", הוא מגלה (טיפ נהדר לאוספי כספים).

השניים משתפים זה את זה ("תרשום תרשום, זה חשוב") בהקרבה של נשותיהם, שנשארות פעמים רבות ימים ארוכים לבדן, טורחות במטלות היום–יום, מגדלות את הילדים ומחזיקות את המשפחה. "לא פשוט להיות כל ערב מחוץ לבית", מסביר ר' עמי מיימון.

ר' ויקטור: "העבודה הזאת דורשת הרבה הקרבה גם מצד האישה שמטפלת בילדים ומארגנת את הענינים של בית חב"ד. בעיניי זה מעל ומעבר".

ר' עמי בצחוק מתגלגל: דע לך שמאחורי כל גבר מצליח, יש אישה טריפולטאית…

האם היו מקרים שהגעתם לאיזושהי הופעה, והייתם צריכים לשנות את התכנית או את התכנים ברגע האחרון?

ר' ויקטור: "אתמול הופעתי במקום כלשהו, והייתי צריך במפתיע לדחוס תכנית בת שעה–וחצי לחצי שעה… אני חייב תמיד להתאים את עצמי לקהל. אני למשל יכול לספר את הסיפור של חיה מושקא שלי, איך השמלה שלה בערה אבל היא סירבה להסיר אותה למרות שצעקו לה לעשות כך, כי 'לא אהיה צנועה'. יש מקומות שבהם אופיע בקיץ ואולי יהיו משתתפות עם לבוש לא הכי צנוע, אני לא אזכיר את הסיפור הזה כדי שלא לפגוע באנשים. צריך רגישות", מסביר אמן–הרגישות והנועם. "כשאתה מגיע למקום, חובה עליך לתכנן את הדברים כדי לדעת מה לומר ובעיקר מה לא לומר.

"יש גם מקרים שבהם אני מספר על הטרגדיה במשפחתי ואנשים פורצים בבכי ויוצאים החוצה באמצע ההרצאה. זכורני שבמקום אחד, קבוצה של נשים יצאה החוצה באמצע. התברר שאחת המשתתפות חוותה חוויה דומה, והחברות שעברו אתה את כל הטלטלה, לא היו מסוגלות להכיל את הסיפור שלי… זה לא פשוט".

ר' עמי: בכל מקום בו אני מגיע, בהופעות, חתונות או הרצאות – יש פלח אוכלוסיה שונה: חסידים, ליטאים, מבוגרים או צעירים. אני מסתכל על פני המשתתפים ובודק עם עצמי מה הדבר שיכול להדליק אצלם את הנקודה. אתמול למשל, הייתי במופע סטנד–אפ עם נכי צה"ל, שבאופן טבעי המצב–רוח שלהם לא אי–אי–אי. התחלתי לדבר איתם על הפגישה של הרבי עם מצויני צה"ל, ועל הכינוי שהרבי העניק להם. אחרי זה המשכתי עם סדרת בדיחות ומופע פנטומימה עד שהם הצליחו להוציא את השמחה מתוך לבם החוצה".

אנחנו נמצאים כעת בלב–לבו של חודש אדר בו מרבים בשמחה. פורים הוא מרכז השמחה של השנה. אתם בכל השנה עמוסים ב"ה בהופעות, בשמחות, תכניות עד–בלי–די. מה המשמעות אצלכם של 'מרבים בשמחה'?

ר' עמי: לשמח יהודים זה המקצוע שלנו, זה החיים שלנו וזו התורה שלנו כולה על רגל אחת: להיות בשמחה תמיד.

ר' ויקטור: חודש אדר הוא ראשי תיבות של א–דר; אלופו של עולם דר עמנו. אתה לומד חסידות, אתה יהודי בנו של הקב"ה, ואינך מנותק לבד בעולם. הידיעה וההתבוננות בזה עוזרים מאד לעבור את הרגעים הלא–קלים שיש בחיים. קושי יש לכולם, אבל ה' נמצא איתך בכל צעד ושעל.

בעיניי, אדר ולא אדר, זה תמיד להרבות בשמחה אצל אנשים. אני באופן אישי משתדל להיות תמיד בשמחה ולשדר אנרגיות חיוביות. מה שכן, בחודש אדר צריך לתת תפוקה רבה יותר, כי הבקשות שמגיעות מצד אנשים, זה הרבה מעבר לרגיל. בכל ימות השבוע אני נוסע ממקום למקום, לעתים לשתיים–שלוש הופעות ביום. גם בשבת אני עסוק עם הפעילות הקבועה שלי כשליח בקרית ארבע. הרבה פעמים יש בקשות להופיע גם במוצאי שבת. זה בהחלט לא קל.

"אני רוצה לחדד נקודה: המטרה שלי היא לא רק להצחיק. אנשים מחפשים תוכן, ובעיניי השמחה צריכה להיות בעלת תוכן עם תכלית, תוכן שקשור לנשמה, לתורה ועם מסר לחיים. לצד להטוטי הידיים אני משתדל להכניס פרופורציות לחיים. אני יודע שכל אדם עובר משהו בעולמו הפנימי, אבל יחד עם זאת, כדאי לזכור שלכל אחד גם יש הרבה דברים שהוא יכול לשמוח איתם.

ר' עמי: המוטו שלי הוא שהחיים לא בהכרח נהיים יותר קלים; כעת אתה בוחר איך להתמודד עם הידיעה הזאת ולאן אתה לוקח את זה, וזה המפתח לחיים של תודה, חיים של הודאה ושמחה.