מכתב שהגיע לאגף הבוגרים בישיבה בצפת, לאחר הכנס וההתוועדות המרגשים באיזור נצרת עילית לפני כשבועיים מסכם יותר מכל את האירוע המיוחד. התגובות החמות לא מספיקות להגיע, בחרנו לצרף מכתב מרגש מאחד המשתתפים באירוע.
ישיבה של פעם – בחיים…
פעמים אין ספור ניתן לראות את תגובתו של הרבי למשמע הנוסטלגי "למדתי בתומכי-תמימים", תגובה המלווה בפליאה "למדתי"? – תמים נשאר תמים. דומה שאין ביטוי כה מוחשי להגדרה זו יותר מאשר למי שזכה למוד בישיבת חח"ל בצפת.
ביום חמישי האחרון, שוב הרגשתי את זה. מרוץ החיים ומהלכם העז לא הפריע לתחושה הנעימה למלא את ליבי, שהכל נשאר אותו הדבר. ברגע אחד הכל חוזר- השיעורים כלליים של הרב ווילשאנסקי, שיעורי התניא של הרב ארנשטיין וההתוועדויות של הרב מיידובניק, השמחה החסידית ואווירת השליחות השוררת בישיבה, ומשום מה נדמה לי שלא השתנה דבר.
רק לאחר שיצאתי הפנמתי את המסר העמוק, הישיבה לקחה על עצמה לשמש כמכינה לחיים חדורי התקשרות. לא בכדי דבר לא השתנה – הדרישות מתמים מן השורה נותרות אותן הדרישות, וביתר שאת לאחר צאתו מבין כתלי הישיבה.
עם צאתי הרהרתי בדברי אדמוה"ז בפרק לא בתניא על כך "שכל מגמתי" צריכה להשיב את הנשמה "אל בית אביה כנעוריה"… הרבי מדייק שאין זה לתפארת המליצה, אלא כוונתו לרמז על כך שהפסוק במקורו נסוב על בת כהן שחוזרת לאכול בתרומה… וכך ברגע אחד מתרוממים ומגלים איפה מקומנו האמיתי…
אחתום בנימה אישית ואציין, שמכל מוסדות החינוך בהן התחנכתי, מוסד קדוש זה הוא המקום היחיד אליו שבתי עשרות פעמים לאחר תום שנות הלימודים הרשמיים, ומודה אני לה' על הזכות הנפלאה שנפלה בחלקי שזו הישיבה שלי – ישיבה לכל החיים.
אחרי תשרי א"יה אגף הבוגרים יעדכן על התחנה הבאה, ניתן לפנות לשניאור בורקיס 0586705770