מחקר הלכתי: רקיקה בעלינו לשבח על פי מנהגי חב"ד‎‏

הנה ידוע ומפורסם בשער בת רבים אשר מנהגי והנהגות רבותינו נשיאנו, הם לנו לאורים ותומים ומינה לא תזוע, וכל הנהגה ומנהג הם תורה שלמה, אשר יסודם בהררי קודש, וכפי שכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע (ספר השיחות תש"ב עמ' לב) "אשר מנהגי ליובאוויטש מיוסדים לא רק על הלכה או על הידור מצווה, אלא גם על ענינים רוחניים הנוגעים בנפש, הם מעמידים את הלך הרוח הכללי של יהודי על בסיס של עבודה, שהוא ובני ביתו מוארים ברוח הטהרה שהמנהגים מביאים איתם" "והשמירה עליהם מוסיפה ביראת שמים, ובהיבטים מסויימים, חשובה אפילו יותר מאשר השמירה על גדרי ההלכה עצמה^" (ראה לרבי הריי"צ בספר השיחות תרצ"ו-חורף ת"ש עמוד 112 ) וזאת עד כדי מסירות נפש,) ספר המאמרים אדמו"ר הריי"צ תש"ט עמוד 171) מכיוון ש"עם מנהגים אלו יקבלו היהודים את משיח צדקנו".

ולכן כאשר יש לנו הוראה ומנהג שכותב הרבי והובא הוא בספר היום יום (ט' טבת) "נוהגין בנוסח "עלינו" לומר: "שהם משתחוים להבל ולריק" וגם בתפילת מוסף דר"ה נוהגים כן, ומדייקים שלא לומר "ומתפללים כו". ועוד הרבי מוסיף שם וזלה"ק: "הרקיקה היא אחר האמירה. טעם הרקיקה, כי מדיבור מתהווה רוק, ואין רוצים ליהנות מרוק זה". עכלה"ק. ודברים אלו כתבם אותם הרבי כלשונם וככתבם בספר המנהגים (עמוד 17 ) ומשם בארה. הנה לנו כחסידים פשוט הוא שזאת תורת העולה, תורת חיים, אשר שורשה ומקורה מספרי הקדמונים גאונים וקדושים אראלים ותרשישים אשר מימיהם אנו שותים וכדברי הרבי הריי"צ "והם מעמידים את הלך הרוח הכללי של יהודי על בסיס של עבודה, שהוא ובני ביתו מוארים ברוח הטהרה". ופשוט שעלינו לנהוג כן ועוד כאשר יסוד הדברים מבוססים ומיוסדים על אדני פז וכפי שנסביר בהמשך.

א. ולהקדים הנה מקור אמירתה של תפלת "עלינו" מצינו אותה בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' מג תשובות רב האי גאון) וז"ל: "יהושע תיקן עלינו לשבח ולאו הוא מתקנת רבנן אלא יהושע תקנו כשנכנסו ישראל לארץ שיאמרו זה התיקון להבדיל בין משפחות האדמה וגויי הארצות, ושכבר קבלו עליהם אלוה, ועל כך תקן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שמשתחוים מה שלא היו משתחוים בח"ל" עכ"ל.

והמעיין בפירושי סידור התפילה לרוקח (מלכיות עמ' תרנו) יראה שם שכתב בזה"ל: "עלינו לשבח לאדון הכל, כל איש הירא את דבר השם ישים אל לבו תבונת השכל, וישים לבו בבשרו, ויכוין מאד מאד כשיאמר עלינו לשבח, כי שיר השירים הוא, ויהושע איש האלה-ים יסדו כשנכנס לארץ הקדושה, וראה כי חוקות הגוים הבל הם ואלילים תהו בלא יוכלו להציל עובדיהם, התחיל לפרוש כפיו השמימה וכרע על ברכיו באימה, ואמר בקול רם בניגון המשמח הלב לכוין עלינו לשבח. ומפני ענוותו הגדולה אשר היה בו, כאשר למד ממשה עניו מכל האדם אשר יסד מ'זמור ש'יר ליום ה'שבת משה, אך "ליום" מפסיק פן יבינו מי עשאו, כך היה יהושע ענו, ויסד עלינו לשבח בשמו הושע למפרע, ע'לינו לשבח, ש'לא שם, ו'אנו כורעים, ה'וא אלהינו. ויסד קנ"ב תיבות מן עלינו עד לעולמי עד תמלוך בכבוד כמנין ב"ן נו"ן, וחסר ו' בנו"ן כי ב"ן נ"ן יסד התיבות, על שם למ"ם נ"ן למד רבו התורה, מ' יום הלוחות הראשונות ובמ' יום הלוחות האחרונות נ"ן ומסרם לנו"ן שנים, כך משרתו יהושע לא ימיש מתוך האהל, ומסר לו נ' שערי בינה חסר א', והיה עומד לפניו כמלאכי השרת שאין להם קפצים כמו ן', על כן יתכוין האדם בכל מאודו לשורר לבוראו בזה השיר מפואר ומהודר ומעוטר ומקודש ומרומם" עכ"ל.

וחזי הוית להגה"ק המקובל רבי משה בן מכיר מעיה"ק צפת ת"ו חברו של המהרי"ט אשר הביא בספרו סדר היום בלשון זה: "ויאמר עלינו לשבח וצריך לאומרו מעומד (עלינו בגי' ומעומד), וצריך לאומרו בכוונה גדולה, ויש בו כמה סודות ורמזים, וכוחו גדול, ויש מדקדקין שאומרים אותו בכל יום ז' פעמים בין ביום בין בלילה, ז"פ ביושר וז"פ למפרע, פעם ישר ופעם מפרע, שמתחילין (עוד אין מתחת הארץ ועל). ויהושע תיקן זה השבח הגדול כשכבש את יריחו ואמרו שבעה פעמים ישר והפוך ובו הפיל ז' חומות שהיו ליריחו, והוא מסוגל לכל דבר וענין מצרה וצוקה שלא תבוא ולא תהיה לומר אותו ישר והפוך" עכ"ל.

ב. והנה המקור הקדום ביותר שמוציאים על דבר אמירת תפילה של "עלינו" בסוף התפלה בכל יום, הוא בסידור רש"י (סימן תיט) שכתב שם: "אבל עתה נהגו לומר קדיש ולאחר כל התפילה אומר בלחש עלינו לשבח, ועל כן נקוה לך, ושוהין שעה אחת אחר התפילה, ונפטרין לבתיהם לשלום". וכן במחזור ויטרי (סימן קצג): "ויאמרו עלינו לשבח: על כן נקוה לך: ונפטרין לבתיהם לשלום".

ואנכי הרואה בתשב"ץ קטן (סימן רנג) ובו מלקט את מנהגי מהר"ם מרוטנברג, אשר רשם שם בזה"ל: "ובכל פעם לאחר שהתפלל שמונה עשרה ברכות של ערבית יושב מעט קודם שמתפלל עלינו לשבח. וכשהוא מתפלל עלינו לשבח ומגיע ל"וגורלנו ככל המונם" מפסיק מעט, ואז אומר "ואנו כורעים ומשתחוים" כדי שלא יהא נראה דקאי על הראשונים. ואינו אומר אבל אנו כורעים לפי שיהושע יסד עלינו לשבח והוא רמוז ביה למפרע "הוא" א-לוהינו "ואנו" כורעים "שלא" שם "עלינו" לשבח הרי רמוז בו הוש"ע. ואומר ומושב יקרו לפי שכך הוא בספר היכלות והאומר בענין אחר טועה, ואומר אין עוד לפי שכך הוא בפסוק". עכ"ל.

וכן בספר אורחות חיים (ח"א דין התחנות והמזמורים שאומרים אחר י"ח, אות ח): "ואחר כל התפלה מהתפלות כשיצא מבית הכנסת או אפילו התפלל ביחיד, אומר עלינו לשבח, וכתוב בפר"א שבח גדול יש בעלינו לשבח ע"כ צריך לאומרו מעומד. ותמצא עלינו עולה בגימ' כמו ומעו"מד וע"כ נהגו בהרבה מקומות לאמרו מעומד. וכן דרך נוטלי רשות מרבן וכ"כ במס' סופרים. וכתב הר"י ז"ל ושמעתי שיהושע תקנו בשעה שכבש הארץ וחתם בו שם קטנותו למפרע. ע' עלינו לשבח. ש' שלא שם חלקנו. ו' ואנו כורעים. ה' הוא אלהינו. והאומר אבל אנחנו טועה. אמת מלכנו כדאמרינן גבי ה' אלהיכם אמת. ככתוב וידעת היום. ואין לומר ככתוב בתורתך שכל הענין מדבר בנסתר והמקר' לנוכח. והאומר בתורתו יפה כיון". וכן בכלבו (סי' טז) וע"ש. וראה עוד באורחות חיים (ח"א פירוש משנת במה מדליקין): "ואחר יאמר א"ר אלעזר א"ר חנינא תלמידי חכמים וקדיש על ישראל עלינו לשבח ונפטרין מבית הכנסת והולכין לבתיהן לשלום".

והנה רבנו הטור (או"ח סימן קלג) פסק להלכה: "ואומר עלינו לשבח וכשיגיע "אל אל לא יושיע", יפסיק מעט קודם שיאמר "ואנו כורעים ומשתחוים" כדי שלא יהא נראה כאילו חוזר למעלה. ויש אומרים, "וכסא כבודו בשמים ממעל", ואין לומר כן, אלא "ומושב יקרו" וכן הוא הנוסח בספר היכלות, ונפטרין לבתיהן לשלום".

ופסק הרמ"א (שם סימן קלב ס"ב): "ואומרים אחר סיום התפלה עלינו לשבח, מעומד, ויזהר לאומרו בכוונה, וכשמגיע "אל אל לא יושיע", יפסיק מעט קודם שיאמר "ואנחנו כורעים". עכ"ל.

וכתב המג"א שם סק"א וז"ל: "עלינו כתוב בכתבים שיאמרו אחר כל תפלה מג' תפלות וכ"כ הכ"ה סי' רל"ד שכן נוהגין שם" עכ"ל.

ג. והנה על דבר מנהג היריקה בתפלת "עלינו לשבח" מצינו להגאון רבי יעקב הלוי בן משה מולין זצ"ל הנקרא המהרי"ל אשר נחשב 'אבי מנהגי אשכנז" אשר פסק בספרו ספר מהרי"ל  (ספר זה הוא אחד המקורות הבסיסיים ביותר של  הההלכה האשכנזית) (מנהגים, הלכות תפילה וכן הובא עוד שם בסדר מוסף של ר"ה עמוד רצז) "כשהיה אומר בעלינו לשבח להבל וריק היה מקיא – פעם אחת, כמו שנוהגין העולם, הכוונה של "מקיא" היינו היה יורק כפי היחס לע"ז וכן היה נהוג כאשר עוברים ליד כנסיות" עכ"ל.

אמנם הגאון ר' ישעיה הלוי הורוויץ זצ"ל בספרו עמק ברכה (עמ' קז) וכן הביאו בקיצור של"ה (עמ' קלג) חשש למנהג זה וכתב בזה"ל: "וקצת מן ההמונים נוהגין להקיא בעלינו, ואינן יודעים למה הם מקיאים, ורובא דרובא בזמן הזה שאינם מבינים כלל לשון הקודש, ומקיאין כשאומרים 'ואנחנו כורעים', וזה איסור גמור וגם הוא סכנה גדולה על כן מן הראוי שיש למחות בידיהם, אלא ילמדו שישתחוו כהלכתן כדאמרן".

וכן מצינו שהגאון בעל החוות יאיר הגאון רבי יאיר חיים בכרך זצ"ל בספרו מקור חיים (או"ח, ח"ב סי' צז ס"ב) חשש לזה וכתב: "ולא יפה עושין הרוקקים בעלינו לשבח ממוסף ראש השנה, וגם בכל השנה אני תמה על מנהגים כאלה, פן יבולע גדי בין שבעים אריות ולא סמכינן אניסא, אף כי שערי תירוצים לא ננעלו מי מכריחנו לאלה".

ובכן ראה בספר אוצר ישראל אשר מביא שם: "תפילת עלינו גרמה ליהודים צרות רבות כי קנאו בה הנוצרים קנאה גדולה ליש"ו, באמרם כי הפסוק כי הם משתחוים להבל וריק הכונה על יש"ו. והמשומד פסח פיטר בשנת 1399 העיד כי מילת 'וריק' בגימטריא יש"ו, ומאז החלו רדיפות בשביל תפילת עלינו. ובפרט חרה אפם על היהודים אשר ירקקו על הארץ בעת שאומרים כי הם משתחוים להבל וריק, אשר לדעת אייזנמענגער כוונו לבזות בזה את אמונת הנוצרים. ומפני זה נגזר על היהודים שלא לומר עלינו לשבח, ואח"כ גזרו על הפסוק כי הם משתחוים וכו'. והשל"ה ציוה שלא לרוק בעלינו כדי שלא ליתן פתחון פה למלשינים".

אמנם רבנו הט"ז הגאון רבי דוד הלוי סגל זצ"ל בפירושו על השו"ע (שו"ע יו"ד סימן קעט ס"ק ה) הצדיק את מנהג הרקיקה בתפילת עלינו, ופסק שאף שבשו"ע נפסק "שהלוחש על המכה או על החולה ורוקק, ואח"כ קורא פסוק מן התורה אין לו חלק לעולם הבא, הנה הטעם כיוון דמזכיר שם שמים על הרקיקה הווי ביזיון ח"ו. ומשום הכי אין להקשות ממה שנוהגין ברקיקה קודם 'ואנחנו כורעים', דשם הכל יודעין שהרקיקה היא לביזיון הגילולים של עובדי כוכבים והיא כבוד שמים שמזכיר אחר כך" עכ"ל.

והנה בשנת תרצ"ז בהיותו הרבי בעיר ויען, רשם הוא ברשימותיו (חוברת קפג) וזלה"ק: אצלינו אומרים ב"'עלינו" גם בתפלת דר"ה "שהם משתחוים להבל ולריק" ואח"כ רוקקים. פעם שאלתי את אדנ"ע ע"ד ענין הרקיקה ואמר לי דמהדיבור מהווה רוק ואין רוצים ליהנות מרוק זה, וישנו בשל"ה ענין זה. וכיון שאנו אומרים רק "שהם וכו' לריק" (ומדייקים שלא לומר "ומתפללים") לכן גם הרקיקה היא קטנה – הסיום (וכיון שאנו אומרים הוא דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א) עכלה"ק.

ובאמת כוונת לשונו הק' "לכן גם הרקיקה היא קטנה" היינו מפני שהרקיקה שרוקקים בעלינו היא על זה שנתהווה רוק בהזכרת הגילולים, ואין רוצים ליהנות מרוק זה, לכן אם האמירה היא קטנה מפני שמנהגנו שלא אומרים "ומתפללים כו'" הרי לא נתהווה כ"כ רוק, וסגי ברקיקה קטנה כדי שלא ליהנות מרוק המועט שנתהווה. ומשום הכי מאחר שהרקיקה היא קטנה ביותר, הרי אין לה מראה של רוק כי אם נראה כמו טיפ טיפה קטנה של מים שבפה. וממילא נמצא שאם הרוק הוא קטן ביותר אינו בגדר רוק כלל כדי שיהיה חל עליו החיוב לכבד בית הכנסת ולשפשפו וכן לא יהיה בגדר רוק כדי למאס את אחרים כשנמצא על גבי קרקע ובכך לא נחשוש למה שפסק רבנו הזקן בשולחנו הטהור (או"ח סימן צז ס' ב) "הרק בתפלתו כאלו רק בפני המלך, ולא ירוק על גבי קרקע ועוד הוספת פרטים שם בהלכות תפלה, על כך שלא יצא רוק בתפלה ובבית הכנסת. אמנם אחרי הסברו של הרבי ע"פ מנהגנו ביריקה בעלינו אין לה דין של רוק המובא בשו"ע לאסור אלא טיפה קטנה שלא רוצים להנות ממנה.

ועיננו ראו במנהגו של מלך בזמן התפלה, כאשר הרבי היה מכסה שפתיו בידיו לפני היריקה, ואח"כ משפשף היטב בנעלו את מקום היריקה ברצפת ביהכ"נ, וע"ז כמובן שלא חששו כלל בדברי השו"ע שהזכרנו.

וראיתי את מה שכתב באיזהו מקומן ידידי הגה"ח ר' יוסף גינזבורג שליט"א, רבה של עומר, "שיש למנהג זה עניין מיוחד בדורותינו, כאשר ת"ל סר הפחד מפני הגויים, אך דווקא משום נפילת המחיצות שע"פ המלכות, חשוב ביותר להדגיש את ההרחקה וביטול אמונותיהם.ולכאורה, לפי הניסוח והמנהג בפועל, כל הנהוג בזה אצלנו מבטא היטב את המאיסה באמונותיהם עד הקצה האחרון, שלכן: א. מקצרים בהזכרתן ביותר, ואומרים רק "להבל ולריק" ו"מדייקים שלא לומר "ומשתחווים". ב. גם במקור תפילת 'עלינו', שהוא נוסח תפילת מוסף דראש-השנה, אין אומרים כל הנוסח מטעם זה אף שבפועל למנהגנו אין רוקקין שם, אולי מפני בעיית הרקיקה באמצע שמונה עשרה. ג. כיוון שאומרים מעט, גם רוקקים מעט. ד. "אין רוצים ליהנות" אפילו מהרוק המתהווה מאמירה זו. ה. לכן גם הנהגת הרבי היתה: לא לירוק לתוך מטפחת וכדומה, אלא דווקא על גבי קרקע, אבל נהג להפנות פניו באותה שעה לצד הנגדי של ארון הקודש ולהסתיר פיו בידיו הק', ואח"כ לדרוך או אף לשפשף את הרוק, לא רק מפני כבוד ביהכ"נ, אלא כדי שלא להשאיר ממנו זכר".

וגם בקהלות החסידים ואנשי מעשה ואצל צדיקי עולם נהגו במנהג קדוש זה וכפי שמצינו בכמה מסידורי תפילה אשר רשמו שם הדרישה לירוק, וראה נא להגה"ק המקובל רבי יעקב קאפיל ליפשיץ זצ"ל ממעזריטש אשר היה תלמידו של הבעש"ט הק'  בסידורו "קול יעקב", ע"פ נוסח האר"י ז"ל סדר התפלה שארית האצילות על סדר תפלת "עלינו לשבח" כתב בזה"ל:"ואומרים שהם משתחוים "ורוקק לגנאי הקליפות להכניעם" אח"כ אנו משתחוים השתחוה גדולה להמשיך אור המקיף מרום המעלות לכל הד' עולמות". וידוע מה שכתב על סידור זה הגה"ק ר' אשר צבי מאוסטרהא זצ"ל שהוא סידור עם ביאורים וכוונות התפילה ודינים והנהגות על דרך הקבלה, אשר "מפי השמועה שמעתי שהסידור הזה ראה הנשר הגדול קדוש עליון מ"ו הבעש"ט וישר בעיניו". ידוע גם כן שהגה"ק רבי יעקב קאפיל זצ"ל חיבר גם את הספר "שער גן עדן", שגם את החיבור הנ"ל שיבח הבעש"ט מאד, כמבואר שם בשער הספר, וספריו הק' מובאים פעמים רבות אצל רבותנו נשיאנו.

וראה עוד בסידור "באר משה" בנוסח חסידי קוז'ניץ אשר מופיעה שם הערה בתפילת עלינו לשבח לאחר המילים "אל אל לא יושיע" – "רוקק ואומר: ימח שמם וזכרם". כך שלא רק הרקיקה הותרה אלא גם הוספת המילים בתוך עלינו. בהערות שבסוף הסידור כתוב "העיר כאן רבנו אדמו"ר רבי ירחמיאל משה מקוז'ניץ בכי"ק שכן היה מנהג המגיד הקדוש מקאזניץ זצוק"ל, בברכת "והאלילים כרות יכרתון"

וראה עוד בספר אורחות רבינו שהגאון הסטייפלר זצ"ל היה נוהג לרוק, ואף להוסיף את המילים ימח שמם כך שהם משתחוים אל אל לא יושיע ימח שמם וזכרם.

וכך נהג לעשות כ"ק אדמו"ר החלקת יהושע מביאלה הרה"צ רבי יחיאל יהושע רבינוביץ זצ"ל שהיה נוהג ברקיקה מועטת.

וכן מצינו מנהג קדוש זה אצל האמרי יוסף מספינקא הגה"ק רבי יוסף מאיר וייס זצוק"ל אשר היה תלמידם של המהר"ם א"ש ומהר"ש שמלקה, ומהשר שלום מבעלז והצמח צדיק מויזניץ התפרסם בדורו כמקובל גדול וכבקי בתורת הקבלה, עד שאמרו שהגה"ק ר' חיים מצאנז זי"ע היה מתייעץ עמו בשאלות בקבלה. והוא היה נוהג במנהג זה ובאמירת עלינו לשבח כשהיה מגיע "שהם משתחוים להבל ולריק ומתפללין אל אל לא יושיע" היה רוקק מעט אז, וכן הובא בספר מנהגי ספינקא (עמ' טו) במנהגו בזה ובמנהג בנו ממשיך דרכו החקל יצחק מספינקא הגה"ק רבי יצחק אייזיק וייס זצוק"ל.

אשר על כן מנהגנו מנהג קדוש וקדמון והוא מבוסס על אדני פז ונהגו בו גדולי ומאורי ישראל ואין עליו עוררין כלל וכפי שכתב ונהג הרבי בזה.