דרך המלך: מכתב האם לבנה שריגש אלפים

הבן יקיר לי,

כותבת אני לך, בני  אהובי, יקר לבבי והאמת שאיני יודעת מהי מטרת הכתיבה. דרך העט זורמות תחושות נעלמות שנסתרות גם ממני. האם זהו הרצון לשתף אותך? לחבור לך? לחשוף את הקשר הפנימי שבי ובך?

איני יודעת.

אני כן יודעת, שאהבתי אליך כה גדולה, שאף שידי האוחזת בעט משרטטת על הנייר ולא ברור לי מה תהיינה המילים הבאות, בכל זאת כותבת לך.

זוכרת אני אותך מתכונן לישיבה קטנה, בהתרגשות של ילד – נער. היית כל כך נלהב. ידעת טוב יותר מכולנו מה נכון לך והחלטת שאתה רוצה רק אותה ושום ישיבה אחרת לא השביעה את רצונך. התנגדנו. "תישאר ליד הבית", התחננו. אבל לא הועיל. רצית ישיבה טובה, כזו שהולמת את ההגדרה. באמת כמו טירון עשית מעל ומעבר למה שציפו ממך. התוועדויות, לימוד מעמיק, עבודת התפילה ורמב"ם, שלשה פרקים… דווקא. בפרוזדור נאמרו, לאור המנורה החיוורת.

לאחר שהמדריך השלים את מלאכת השכבת הבחורים ונעלם מאחורי הדלת, נשארת בעיקשות, נאבק בעפעפיך הכבדות לסיים את הפרק האחרון.

חזרת מהישיבה לשבת חופשה ואני דאגתי.

"זה לא יותר מדי?! לא מהר מדי?! רצינות תהומית קפצה עליך, כמו זקנה שהטרימה את זמנה.

שתקתי שתיקה, דאוגה, ועדיין קיוויתי שכל זה לטובה. אני כנראה טועה.

הגדלת לעשות, בני מחמדי. על כתפיך הצעירות, מלאות המרץ הטלת משימה נוספת, מעבר לחובות המורגלים (היכן הצלחת להשחיל אותה ביממה הצפופה שלך?), והצטיינת במבצע שהיה בישיבה.

אני מתבוננת בך בהגיעך היום הביתה, לגיחה קצרה, ואף שהשינוי גדול , מזהה אני בך את אותו תמים. החיוך הטוב כובש הלבבות משדר אותו יושר. אבל… זה שונה, כל כך שונה.

זה קרה לאט, אבל בטוח. העול היה עצום, מכביד על נער מלא מרץ. לא הצלחת להתמודד, להיות צמוד לכיסא ולדף הגמרא. מדי פעם הרמת ראשך, חיפשת את החלון ושם ראית את צמרות העצים ושאון המכוניות. שוב החזרת ראשך לאותיות המחכימות שכה אהבת. המלחמה, אוי כמה הייתה קשה. אוהב אתה את הגמרא, את החסידות, את הרבי שעד היום הוא שלך. אבל ה'חוץ' מזרים אליך התלהבות ואש זרה בדמך.

בזמן שאחרים, חבריך התמימים, היו ב"סדרים", חיפשת טלפון להשיח הקשיים,

"אמא לא יכול יותר. רע לי. מרגיש לא טוב".

שאלתי. חקרתי בעדינות ברמזים, להבין ממה נובעים הייסורים. לא ידעת להסביר. רק שרע לך. קטן היית ולא ידעת להגדיר שהנשמה החנוקה משדרת מצוקה. היום אתה ואני יודעים שאילו לשחק בכדור, לשחות בבריכה, לעשות מלאכת כפיים מרפה, היו מקובלים כנורמה בסדרי הישיבה, אולי, אולי ההמשך היה נמנע.

ואחרי הטלפונים באו המחשבות, הייסורים. הבן שלי כל כך רחוק ואיני יכולה להושיע. הוא כל כך סובל ובקושי אני יכולה להרגיע. לא יכולה להכין לו ארוחה מפנקת, לא יכולה להדק השמיכה סביבו בלילה קר ולנשק המצח במתק. לא יכולה לחבק. לא יכולה לחייך לו ולשדר 'יהיה בסדר בן. נמצא פתרון'. הוא רחוק ואנשים אחרים אחראים לביטחונו, לחוסנו הפיזי והנפשי והשק הזה, המרקיב הנודף, ליווה אותי ימים רבים והמשכתי לשדר לסובב 'עסקים כרגיל'.

אז אמרתי. דיברתי והסברתי, גם הסברים שאומרים רק לבוגרים.

"תפסיק לקחת על עצמך עול ומשא. תרפה. גם המשפיעים שלך לא יכולים לקיים "והגית בו יומם וליל" כל דקה. ולפעמים "ביטולה של תורה הוא קיומה" וגם הם יוצאים לאיזו שהיא מסעדה, וגם אני והם חושבים שזה בסדר, אבל לגמרי, לכתחילה. אז למה  משדרים לך אחרת ? ואתה כזה ישר ולא יודע עדיין לזגזג, בין מציאות ושלמות?!" ובהתוועדויות המשכת לשמוע על אתכפיא, עבודת התפילה, לימוד מעמיק ללא פשרה.

אבל הייתה בעיה 'קטנה'. רק אני אמרתי זאת. בישיבה דיברו אחרת. ומה שווה שיחה של אמא בחלוק ומטפחת?!

כמו בדיפוזית החיים המתרחשת בתאים, הוחלפו מטרות, סומנו דרכים חדשות. כפתור נפרם, מכנס הודק. השתנתה החזות, מכינה את המעבר למתרס החדש.

ובישיבה הגדולה העצים המחנק.

"אמא אני לא יכול יותר לעשות רק בגלל שמצפים ממני, רק בגלל מה שיגידו. קשה לי. לא יכול יותר לשבת כל היום. זה מה שצריך. זה מה שטוב ונכון. לגמרי אמתי, מאמין כל כולי, אבל לא יכול יותר, זה מעבר ליכולתי".

איזה ראש מצוין. איזו נשמה עדינה, וכך לעמקי הקליפות נשאבת אט אט אך בבטחה.

'כל אחד יכול לחבוש הספסל יום יום בלי קימה, בלי הרהור שבלב?' שואלת אני את עצמי בתמיהה גדולה. ולנו המבוגרים, אנחנו טיפה מרשים. פה הפסקה. שם מנוחה, ולפעמים גיחה קצרה שלנפש הבהמית נותנת נשימה. ומה איתם, חובשי הספסל, שמא גם הם צריכים קצת נשימה?! ולפעמים לא נשארת ברירה, רק הרחוב או המדרכה.

מה עושים? למי פונים?

דיבור עם המשפיע הזה, שיחה עם המגיד שעור ההוא. אבל נראה שהקרב אבוד, רפו הידיים והלב חדל להיאבק. ולאנשי הצוות יש כל כך הרבה עבודה. הם לא עובדים רק אצלך.

זה התחיל בכך שלמרץ שלך לא נמצא פתרון בישיבה והבור התרוקן ובשקט הזדחלו להם העקרבים.

ואז הגיע הצו לצבא. דווקא לא רצית כל כך. לא היית בטוח שזו הדרך. אבל הם כפו, הכריחו. ואנחנו לא ידענו מה יותר גרוע הרחוב או הכומתה?! וממילא לא היה הדבר נתון בידינו. נגזרה הגזירה.

וגם שם חיש נשאבת לתפקיד. במסירות, בהתלהבות. כדרכך, נתת את כל כולך. המרץ, הצורך בעשיה, מצאו דוקא שם פורקן. בתחילה, אפילו אנחנו נשמנו מעט לרווחה. אולי? אולי נמצא המתכון להצלחה?! אולי בכל זאת זה לא כל כך נורא? הוא כל כך שמח במסגרת החדשה.

אבוי איזה מחיר שלמה נשמתך הטהורה על האפיק החדש בו פסעה. הזקן קוצץ בתחילה. מעט, כמעט לא מורגש. מה לעשות, גם "לחופש" צריך להתרגל. וזו הייתה רק ההתחלה ומה יש להכביר, בדבר המצער?!

ומיד צפה השאלה: מי אשם?

אין יודע. אולי הישיבה לא השכילה לנתב מרץ נעורים לאפיק של קדושה?! אולי המשפיעים שראו את התהליך בראשיתו, רפו ידיהם הטרודות כל כך במלאכה הקדושה?! (שלחנו את ילדינו רחוק מהבית להשגחה…) ואולי אנחנו לא נזהרנו מספיק לבצר את חומות ביתנו בקדושה?! לא הושטנו יד תומכת, מכילה?! ועוד אולי… לא מספיק שידרנו את יופייה וחמימותה של יהדותנו הנפלאה?! ושמא צוק העיתים של התקופה אשם במעל הנורא?! אולי? אולי.

חס ושלום איני מאשימה, רק מפנה תשומת ליבנו לתופעה. אוהבת אני ומעריכה את המאמץ מלא המחשבה והרגישות שמשקיעים שם בין כותלי הישיבה. יודעת כמה מתחבטים בדילמות הקשות שמציבה התקופה. רק משתפת בחוויה הקשה, שאולי תועיל לישר הראש, לסמן כיון לחשיבה קצת שונה. צריך הרבה אומץ, יצירתיות ותושייה, ליצור שילוב בין המסגרת הקדומה, לסער התקופה. כנראה גם להם כמו לי אין את התשובה הנכונה. ליודע נסתרות המענה  האמתי, ואני אמא של… מתפללת להצלחתכם במשימה. חושבת שלנו כבר לא יועיל, אבל אולי לאחרים, אולי לנכדים?!

ואילו רק בך היה מדובר, לא הייתי מעיזה לכתוב זאת המגילה, כי "אין הצר שווה בנזק המלך". אך אבוי כמה חללים כמוך סמויים וגלויים נפלו ונופלים בין הכתלים?! וכמו במצרים סמוך לגאולה "אין כמעט בית אשר אין בו מת".

בני יקירי. רואה אני לפעמים את הצער שבלב, משתקף במבטך, הצימאון לקדושה. אמרת לי שעדין אתה לא רוצה להתחתן, "אני לא סגור עדין על מה שאני רוצה".

פעם ראשונה ששמחתי שאחד מילדי "לא סגור". לא בטוח, מהסס. ואף שזה לא נראה, אתה עדין נאבק, נלחם על נשמתך.

בורא עולם, תן לו כוח, לבני, לקבל את ההחלטה הנכונה ולעשות מה שבאמת נשמתו חפצה.

אוהבת אני אותך בן יקר. הרי כך בדיוק ויותר, בורא העולם אוהב ומחבק אותנו.

אב נכנס לרבי ממורמר וכאוב. "רבי, בני מתרחק…", אמר לו הרבי את מה שאמר. הבין החסיד שאולי רומזים לו שפגם בתפקידו כאב. השיב לרבי: "אולי אני הבעיה, כי אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ".

הסתכל הרבי במבט חודר ואוהב: "זה נכון כשהרוח מצויה, אך כאשר נושבת בעולם רוח מאוד חזקה, התפוח יכול ליפול רחוק מהעץ".

בני יקירי. רוחות סער מופרעות מנשבות בעולם ותפוחים רבים נופלים הרחק מהעצים הוותיקים והחזקים שגידלו אותם.

וכאן מתחילה להתבהר לי התמונה, מדוע מתרוצצת ידי על הנייר צורך יש בי להשמיע ולומר:

"שימו לב אל הנשמה".

אל תתפעלו כל כך מבלורית שוררת או גזרה צרה, מכרבולת מתנוססת  על קרקפת תמה. בפנים שוכנת נשמה טהורה, משתוקקת להבנה, ולפעמים מתוך יושר מסתבכת בדרכים.

יודעת אני בוודאות גמורה שתחזור ל'חוטרה' שלך. מקווה שבינתיים לא תכנס, בני מחמדי, לדלת שחס ושלום לא תוכל לצאת ממנה. מתפללת בכל הזדמנות שישמור עליך הקל הרחום ויעזור לך לעמוד בניסיונות, ויחד עם זאת עושה השתדלות רוחנית למענך. אין לי ספק שתראה נחת מעצמך ואנחנו ממך, והרבי בכל מקרה יחבק אותך.

אוהבת, מתגעגעת ומאמינה בכל ליבי, בך.  אמא