אסיר ציון המפורסם בראיון מיוחד לבית משיח

ראיין נתן אברהם, צילום: רומן ינשובסקי

היה זה בחודש כסלו אשתקד כאשר הרב יוסף מנדלביץ' מירושלים, מאסירי ציון המפורסמים בעולם, חווה חוויה מרטיטה ומרוממת כאחת. היה זה כשהוזמן לביקור אצל שלוחי הרבי בעיר סנט פטרבורג ברוסיה. הפעם הקודמת שרגליו דרכו בשדה התעופה בעיר, הייתה לפני שלושים וחמש שנים, אז נעצר ונכלא בבית הכלא הסובייטי בעיר לאחר שהוא וחבריו ביקשו לחטוף מטוס ולברוח איתו מחוץ לגבולות רוסיה. "תכניתנו הייתה לכנס 'מסיבת עיתונאים' מיד לאחר הנחיתה במהלכה נגולל בפני העולם את רדיפת הדת היהודית המתקיימת ברוסיה".

ביקורו בשנה שעברה בפטרבורג, היה שונה, הפעם התהלך בגב זקוף מבלי לחשוש או לפחד מעינם הפקוחה של אנשי הק.ג.ב.. כשהוא נזכר בזה, הוא מתרגש: מי היה מאמין שאי פעם ברוסיה מעמדם וקרנם של היהודים יהיה כה מרומם? הוא אומר בקול נרגש.

לרוע מזלם, תכנית החטיפה שתוכננה בקפידה, נחשפה על ידי אנשי הק.ג.ב. וחברי הקבוצה נתפסו והואשמו בבגידה. מנדלביץ' נידון ל–15 שנות מאסר, מתוכם היה כלוא 11 שנים, ובהם שלוש שנים בתנאים מחמירים.

סיפורו המרתק מאז היה ילד ועד לתקופת מאסרו והשחרור, התפרסם בשני ספרים שהוציא לאור. "מבצע חתונה" – סיפור חייו, מאסרו ושחרורו, והספר "מקצה השמיים" – שמירת המצוות בכלא הסובייטי. מה שלא הודגש בספרים אלו, זו הזווית החב"דית בסיפור שחרורו, והניסים שחווה בברכת הרבי. "עם נחיתתי בווינה הרבי כבר זכר לשגר לי שם שליח ובידיו זוג תפילין", הוא נזכר, "אך רק בשנה שעברה הבנתי לראשונה מהרב יצחק קוגן שזה היה רק קצה הקרחון".

ניצוצות החיבור היהודים הראשונים

הרב יוסף מנדלביץ' נולד בשנת תש"ז בריגה שבלטביה, בבית שלא שמרו בו תורה ומצוות. מי שהעצים אצלו את הזהות היהודית, היו דווקא חבריו הגויים בכיתה. "הוריי שלחו אותי ללמוד ב'שקולע'. יום אחד המורה החליטה לשאול כל ילד לאיזה עם הוא משתייך. היו אצלנו בכיתה ערבוביה של עמים, קזאחים, אוקראינים, רוסים ועוד. היא עברה ילד אחר ילד והתענינה לגבי משפחתו. אני ישבתי מצונף בכיסא וחששתי שתגיע אלי.

"אימא ואבא כבר הספיקו להדריך אותי שאין כל צורך לנפנף בהיותי בן לעם היהודי. ידעתי היטב שברגע שאומר שאני יהודי, אאבד חברים, והם יצחקו וילגלגו עלי. ברגעים הספורים שהיו לי לחשוב, עלתה במוחי מחשבה לומר 'איני יודע'. כשהמורה הגיעה אלי, קמתי לומר את השקר הקטן שלי, אלא שאז פתאום נזכרתי באבי, משה, שחזותו הייתה כשל יהודי, דיבר אידיש וכמעט ולא ידע רוסית. איך אוכל להתכחש אליו? מפי יצאה האמת: אני בן לעם היהודי. לא ידעתי את המשמעות של יהודי, אך זו היא האמת.

"כפי שתיארתי לעצמי, מבטי הילדים כולם הופנו אלי. קמה מהומה. ילדים שעד לפני רגעים ספורים הייתי חבר טוב שלהם, החלו לצעוק כלפיי, לקלל ולכנות אותי בשמות גנאי. פרצתי בבכי ונסתי הביתה, אך כבר למחרת חזרתי לכיתה. כמנהגם של ילדים קטנים, העניין נשכח מהר, אולם עבורי היה זה שיעור ראשון ומעצב בפיתוח הזהות היהודית שלי. כבר אז עלו במוחי מחשבות כמו, מדוע שונאים אותנו? במה אנחנו שונים מכל עם אחר?"

החוויה השנייה שעוררה אצל מנדלביץ' מחשבות אודות זהותו היהודית, התרחשה כשהיה בכיתה ה'. יחד עם אמו ושתי אחיותיו הלך להשתתף במסיבת השנה החדשה של הגויים. על ראש השנה היהודי לא היה לו שמץ של מושג. "אני זוכר את הבובה שחילקה מתנות לכולם. נהנינו מאוד וחזרנו הביתה שמחים ומאושרים. מיד בכניסה הביתה הבחנו כי הבית מלא בשוטרים. אבא עמד בצד הסלון כשאזיקים על ידיו, ואימא היסטרית ומבוהלת. "איפה כספכם מוחבא?" שאלו השוטרים פעם אחר פעם ולא הבנתי מה הם רוצים. הלוואי והיה לנו.

"לאחר שהפכו את כל הבית וכמובן לא מצאו פרוטה, לקחו את אבא לתחנת המשטרה. מאוחר יותר הבנתי שזו הייתה השיטה של הממשלה הרוסית להרגיע את ההמון המוסת. במקום לפתח את המסחר ולהביא רווחה כלכלית לתושבים, נהגו ברודנות.

"כשאבא נלקח למאסר, הייתי מבוהל מאד. התגוררנו אז בעיר בת חצי מיליון תושבים; לא הייתה בה קהילה יהודית מסודרת, מטה לחמנו נשבר ולא היה מי שיסייע. לאחר כמה חודשים נקבע מועד למשפט, אני, אחיותיי ואימא עמדנו בקור המקפיא תחת מטר פתיתי שלג מחוץ לאולם בית המשפט ממתינים להכרעת הדין. לתוך האולם לא הורשינו להיכנס.

"כשעמדתי בחוץ מצאתי את עצמי נושא תפילה. ביקשתי שאבא ישתחרר ובתמורה הבטחתי להיות ילד טוב, לעזור לזולת וללמוד יפה. הפניתי את בקשתי כלפי מעלה, על–אף שלא שמעתי אז על קיומו של הבורא. בדיעבד אין לי כל דרך להבין מאיפה נבטה אצלי התפילה, הרי חונכתי על ברכי האתאיזם. זו כנראה ההוכחה שיהודי הוא שונה מגוי; ליהודי יש נשמה וגם כשהוא לא מחונך על החיבור לקב"ה, זה טבוע בעצם נשמתו.

"לצערי, תפילתי לא נענתה מיד. על אבי נגזרו חמש שנות הגליה במחנה עבודה בסיביר. אימא הייתה שבורה מאוד, בלי פרנסה ובלי אבא. לימים היא נפלה למשכב ונפטרה. בחלוף שנה החליטו הרשויות לקיים לאבי משפט חוזר. מי שמכיר את הרשויות ברוסיה באותם ימים, מבין עד כמה מדובר בנס. השופט שמע את טיעוני העונש והערעור, ולהפתעתנו זיכה אותו מכל אשמה ושיחררו".

געגועים ליהדות

כשאביו של הרב יוסף מנדלביץ' שב מהגלות, החלו הבנים לשמוע ממנו לראשונה על ארץ ישראל. "אבא סיפר לנו שיש ארץ ובה פרדסים רבים של תפוזים, ושם לא רודפים יהודים. מדוע? כי שם כולם יהודים! הערגה שאבא דיבר על ארץ ישראל הדביקה אותנו הילדים, והיינו משחקים ברכבת הנוסעת לארץ ישראל, מסדרים שורה של כסאות כעין קרונות של רכבת, אומרים שלום לרוסיה ומגיעים לארץ המובטחת".

כשיוסף הגיע לגיל שש עשרה, החל לסייע בפרנסת הבית, ויצא לעבודה בעבודה קשה במפעל עצים. אולם כדי להשלים את לימודיו בדרך אל התואר, נרשם ללימודים בבית ספר ערב. "לתדהמתי התברר לי שמרבית הילדים בכיתה הם יהודים, ואף המחנך עצמו יהודי. כל אחד מהם עבד בעבודות מזדמנות, והיינו נפגשים בערב ללימודים. בכיתה זו לא חששתי להגיד לאיזה עם אני משתייך.

"בחלוף חודשיים, אחד התלמידים רשם עם גיר על הלוח שלמחרת אין לימודים מפאת ראש השנה. התפלאתי. עד אז הכרתי רק את ראש השנה האזרחי. שאלתי את אותו תלמיד והסתבר לי שיהודים חוגגים ראש השנה, אך בתאריך שונה. החברים הציעו לי להצטרף אליהם למחרת לביקור בבית הכנסת.

"היה זה בית תפילה אחד שנותר כאוד מוצל מאש. הגרמנים ימ"ש ביכרו שלא להעלות אותו באש מפני שהיה ממוקם בסמוך למנזרים. הם חששו שהאש תפגע גם בהם. נעתרתי בשמחה להצעתם, ולמחרת צעדתי לבית הכנסת. בפנים ישבו כל היהודים המבוגרים והתפללו, ואילו אנחנו הצעירים התכנסנו בקבוצות בחצר בית הכנסת. כשהתפילה הסתיימה וכולם חזרו הביתה, שיתפתי את חבריי בחוויה הנחמדה שהייתה לי ושאלתי מתי מתאספים בפעם הבאה? הללו ענו בעוד עשרה ימים, ביום הכיפורים. הייתי אז בור מוחלט במועדי ישראל. כמובן שגם ביום הזה הגעתי.

"הפעם הבאה שביקרתי בבית הכנסת, היה בחג סוכות ובחגים נוספים. החברות עם יהודים נוספים חשפה בפניי מידע רב שלא ידעתי אודותיו על עמי ועל דרך התורה שהשלטון הקומוניסטי ניסה בכול כוחו לקעקע. במשך הזמן התחלתי להיכנס לתוך בית הכנסת. פתחתי ספרים ועלעלתי בדפים. השפה הייתה זרה לי לחלוטין, והבנתי שאם ברצוני להבין את הנכתב, עלי ללמוד עברית.

"לאחר כמה חודשים הודיע אחד התלמידים בכיתה, שביום ראשון הקרוב, יום חופשי מלימודים. הוא מציע שנתאסף בבית העלמין היהודי בעיר כדי לשפצו. חלק מהתלמידים מיאנו להצעה בטענה שעדיף ללכת לבלות, אך זה קסם לי.

"כשסיפרתי לאבי על כך, הוא נבהל והתחנן שלא אלך. הוא טען בפני שאני מסבך את עצמי, ובטח יעמדו שם סוכנים חשאים שיכניסו אותי לרשימה השחורה והם ידאגו שלא אתקבל לאוניברסיטה. לעומת אבי שכבר סבל מנחת זרועם של הק.ג.ב., אני לא חששתי מהם והלכתי. אני זוכר את הביקור כרגע מכונן שהעיר את נשמתי".

בשנת תשכ"ו החליט מנדלביץ' לשתף גם יהודים אחרים בתגלית שהתגלתה לו על דרך אבותיו. הוא יסד ארגון יהודי מחתרתי שעסק בלימוד עברית ויהדות. שנה לאחר–מכן החל לערוך ביטאון מחתרתי בשם 'העיתון'. במהלך טקס זיכרון שקיים עם חבריו לחללי השואה בגיא ההריגה 'רומבולי' בשנת תשכ"ז, קיבל החלטה לחזור בתשובה. "מי שהשפיע עלי מאוד היה מנדל גורדין. הוא הראה לי את הדרך בדוגמה אישית. עדיין הייתי רחוק מאוד מלהיות יהודי דתי במלוא מובן המילה, אך ביני לבין עצמי כבר החלטתי לבחור בדרך התורה".

מאז לא פסק מללמוד, וכל מה שלמד, לימד לאחרים.

באחד הימים החליט, למורת רוחם של חבריו ובני משפחתו, לפנות למשרדי 'אוביר' ולבקש אשרת יציאה לארץ ישראל. "הייתה לי תשוקה עזה לעלות לארץ ישראל. כשהנחתי את הבקשה בפני הפקיד, הוא דחה אותי בלגלוג: 'מה אתה חושב, שניתן לך לעלות לארץ ישראל ושם תתגייס לצבא ותלחם כנגד האינטרסים של אמא רוסיה במזרח התיכון? לך תעבוד ותפסיק לבלבל את המוח'. זה היה לקראת חג הפסח, ונדהמתי מההקבלה בין המילים שלו למילים של פרעה למשה רבינו…

"במקום ליפול ברוחי, הוספתי לשקוע בלימוד תורה. לא הכול ידעתי, והיום בדיעבד אני יודע שאת הרוב גם לא ידעתי, אך הייתה בי תשוקה ללמוד ולהתקרב לה'".

המבצע הנועז שפוצץ על ידי הבולשת

בשלב מסויים גילו מנדלביץ' וחבריו שגם בערים נוספות ברחבי רוסיה מתאספות במחתרת חבורות של יהודים ולומדים עברית ותורת ישראל. "החל להיווצר קשר בינינו. את העיתון שהוצאנו הפצנו בקרב כל חבורות הצעירים, והקשר הפך להיות הדוק.

"פעם, כשנפגשתי עם חברי קבוצה אחרת, שאל אותי אחד מהם האם בכוונתי לעלות לארץ ישראל? השבתי לו בחיוב. כאן סיפר לי הלה על יהודי שהחל לאחרונה להצטרף אליהם ללימוד תורה במחתרת, ובשלב מסויים הוכיח אותם על–כך שהם עסוקים בדיבורים ולא במעשים. הוא סיפר שהיה סגן מפקד טייסת בצבא רוסיה, והציע לחטוף אווירון. הוא הרי יודע להטיס את כל סוגי המטוסים, ולאחר שנשתלט על הטייס, המטוס יהיה שלנו. התוכנית הייתה לנווט לכיוון צפון רוסיה ולנחות בשבדיה, שם נכנס מסיבת עיתונאים ונספר לעולם כולו על מסכת הייסורים שעוברים היהודים תחת מסך הברזל. לקחנו בחשבון שאנחנו מוסרים את הנפש, ומאוד יכול להיות שהטייס או צוות ההגנה האווירית יפגע בנו ונאבד את חיינו, אך לא חששנו. דבקנו במטרה. דנו בתוכנית מכל הכיוונים וקראנו לה בשם 'מבצע חתונה' – השם המקורי נגזר מהתירוץ לטיסה: חתונה משפחתית גדולה.

"יום אחד הודיע לנו הטייס בפוטנציה, כי נודע לו על מטוס תיירים זעיר, בו שנים עשר מקומות, שאמור להמריא משדה התעופה בפטרסבורג ליעד תיירותי באמצע יער עבות. מכיוון שהאחראי הודיע לנו שלכל טייס יש אקדח מתחת למושב, הצטיידנו גם באקדח למקרה שהטייס לא ישמע להוראתנו. התחפשנו לתיירים והגענו כל אחד בפני עצמו למקום ההתאספות. לא רצינו לעורר חשד אצל שוטרי הגבולות. התאריך היה י"א בסיוון. כשצעדתי לכיוון הטרמינל, חבריי שלחו אלי מבטים נזעמים שלא הבנתי פשרם.

"לקח זמן עד שהבנתי שהם מסמנים על 'הכומתה' שחבשתי לראשי. אז כבר שבתי בתשובה והתהלכתי בכיסוי ראש. הללו חששו שהדבר יעורר חשד. מי שעורר אותי ממחשבותיי הייתה מערכת הכריזה שהודיעה שעלינו לעלות על הטיסה. אנחנו מביטים סביבנו ונדהמים, הטייס אדון ליפשיץ לא נמצא ובמקרה כזה אין מי שיטיס את המטוס. איך נעלה בלעדיו? האם הוא התחרט ברגע האחרון? פתאום ראינו אותו בכניסה לטרמינל עם אשתו ושתי בנותיו. סימנתי לחבריי בזווית עיני שמא לא שמע את הכריזה, והתנדבתי בלב הולם לקרוא לו.

"להפתעתי ראיתי אותו יושב בכניסה לטרמינל עם רעייתו ושתי בנותיו ואוכל סנדוויץ'. 'מדוע אתה מתעכב?' לחשתי לו, והוא הגיב בשאלה: 'מדוע הטיסה הוקדמה בחצי שעה? זה לא נראה לך מוזר?' לא חשבתי על כך. לבסוף התרצה והצטרף אלי אל הכניסה למטוס. רק נכנסנו, והרגשתי חבטה עזה בפנים. נפלתי. כשהבטתי סביבי, הבחנתי בעשרות חיילי משמר הגבול וצנחנים כאשר כל שאר חבריי אזוקים ועומדים בצד. באדון ליפשיץ ירו ירייה. לא אשכח את צרחותיהן של אשתו ובנותיו. נלקחנו לחקירה והבנו שהק.ג.ב. כבר ידע על כל התוכנית".

תחילה נחקרה הקבוצה בחדר המשטרה בשדה התעופה ולאחר מכן במטה המשטרה החשאית בעיר. למרות שהניסיון נכשל, היה זה מאורע משמעותי בתולדות העלייה מברית המועצות. משפטם משך תשומת לב בינלאומית אדירה לנושא הפרת זכויות האדם בברית המועצות, מה שגרם בהמשך לפתיחת השערים בגל העלייה הגדול של שנות השבעים. משפט חברי הקבוצה התפרסם בשם 'משפטי לנינגרד'. חברי הקבוצה הואשמו בבגידה – אישום שדינו מוות. דינם הומתק לבסוף, ומנדלביץ' נידון ל–15 שנות מאסר. לאחר לחץ בינלאומי, מאסרו הופחת ל–12 שנים בהרי אוראל.

המתנה של הרבי ברגע הנכון

אחת עשרה שנים חלפו, ובחורף תשמ"א נלקח מנדלביץ' לפתע למרכז הק.ג.ב. במוסקבה, שם הודיעו לו כי איננו ראוי עוד לשאת אזרחות רוסית וכי הוא מגורש מהמדינה.

את מה שהתרחש קודם אותו גירוש מפתיע, שמע מנדלביץ' לפני שנים אחדות מהרב יצחק קוגן שליח הרבי במוסקבה. באותה תקופה שלח הרבי שליח מיוחד לרוסיה כדי להביא ספרי קודש ולעקוב אחר שחיטתו של הרב קוגן. השליח המיוחד התפעל ממסירות נפשו הרבה של הרב קוגן שבמקום להתפרנס ממקצועו כמהנדס גרעין, הוא דואג שיהודים יאכלו כשר על ידי עבודתו כשוחט. הוא לא הסתפק בזה לבד אלא לימד עוד תלמידים את אומנות הזביחה.

השליח של הרבי התרשם מאד מהרב קוגן והציע לו לבקש ברכה מהרבי. הרב קוגן ויתר על עצמו וביקש ממנו שיבקש מהרבי ברכה עבור יוסף מנדלביץ' הנמק בבית הכלא.

"באותם ימים שבתתי רעב במשך חמישים ושמונה יום מפני שלקחו ממני את הסידור והחומש, ומצבי הגופני התדרדר מאד", נזכר מנדלביץ'. בקשתו של הרב קוגן הייתה שהרבי יברכני שאצא מעמק הבכא לארץ ישראל.

"כמה ימים אחר כך, הגיע לתא הבידוד שלי, מספר שלושים ושש, מפקד הכלא והוכיח אותי על כך שאני ממשיך להילחם במהפכה. בפועל, למרות כעסו הגדול, החליט להשיב לי את הספרים שלקחו לי והפסקתי את שביתת הרעב. כששבתי לתא בו שהיתי קודם הבידוד, הוכו האסירים הנכרים בתדהמה. 'אתה עדיין חי?' התפעמו. באמת לא הבנתי מה קרה ששלטונות הכלא נשברו, אך כששמעתי שנים מאוחר יותר שהרבי בירכני, הבנתי גם הבנתי. מיד אחר כך, בחנוכה, נשלחתי לעבודת סבלות במפעל מתכת.

"הייתי צנום ושברירי אך זה לא עניין אף אחד. חודש בלבד לאחר מכן, בפורים קטן, נלקחתי לפתע למשרדו של מפקד הכלא. היה זה 11 שנים מאז נאסרתי ונותרו לי עוד ארבע שנים. לתדהמתי הוא הודיע לי שמעבירים אותי למוסקבה למפקדת הק.ג.ב. המרכזית 'פורטבה'. לא ידעתי מדוע ולמה, אך כשהגעתי לשם, התייצבתי בפני מפקד המתקן ש'הצטער לבשר לי' על ההחלטה לגרש אותי מברית המועצות בשל התנהגותי האנטי סובייטית…

"זה היה כמעט מיידי. לפני צאתי לשדה התעופה הלבישו אותי בחליפה צרפתית מהודרת, ואף זכיתי לליווי משטרתי בדרך לשדה התעופה, שם העלו אותי על טיסה לווינה בירת אוסטריה. בווינה כבר המתינה לי גלריה של מכובדים ואנשי שררה, ביניהם כאלה שהבנתי שפעלו לשחרורי. ראש המלווים היה שגריר ארץ ישראל דאז באוסטריה שקיבל את פניי בלבביות רבה. אני זוכר ששאלתו הראשונה אלי הייתה: איזו בקשה יש לך מאתנו, ואני מבטיח למלא אותה.

"בשנים שישבתי בכלא, לא היו לי תפילין ולכן לא הנחתי אותן. כשראיתי שהשמש עדיין לא שקעה ונותר זמן לתפילה, ביקשתי מהשגריר זוג תפילין. השגריר היה מופתע; הוא לא דמיין שזו תהיה בקשתי. הוא הפנה את דבר בקשתי לכמה מאנשי הפמליה, אך לאיש מהם לא היה תפילין. הדיפלומטים עמדו שם נבוכים ולא ידעו מה לעשות. והנה פתאום מגיע לכיווני הרב ישראל זינגר, נציגו של מנכ"ל ארגון 'הקונגרס היהודי העולמי', והגיש לי תפילין. הוא הוסיף ואמר שזו מתנה מהרבי מליובאוויטש עבורי. התרגשתי מאוד. הוא סיפר לי כי קודם שעלה על הטיסה מניו–יורק לווינה כדי לפגוש אותי, נכנס לרבי וסיפר לו על נסיעתו וביקש ברכה. הרבי ביקשו שייקח עמו זוג תפילין חדשות עבורי. התפעלתי מאוד מרוח קודשו של הרבי, מהיכן ידע שזו תהיה בקשתי? אך עובדת היותי מותש ועייף, הכהתה את עוצמת ההתפעלות.

"רק כעת, כשנמצאים במרחק של זמן, אני תופס את עוצמת ההתרחשויות. יושב לו יהודי בניו–יורק במרחק כשמונת אלפים קילומטרים, ויודע היטב מה יוסף מנדלביץ' יבקש מיד עם נחיתתו.

"במסיבה שהתקיימה בשנה שעברה לרגל הגיעו של הרב קוגן לגיל שבעים, השתתפתי גם אני וסיפרתי את החלק הזה שהיה ידוע לי. ואז הרב קוגן קם ואמר, כי הרבי לא רק דאג לי לתפילין, אלא גם ברכני על פי בקשתו שאצא מהכלא, ואכן כך היה. זמן קצר לאחר שביקש מהרבי לברך אותי, אירעו הנסים כולם".

לסיפור הזה יש המשך לא פחות מופלא, לדידו של הרב מנדלביץ':

את התפילין שקיבל מהרבי, העניק לאחיינו ששירת בתפקיד מסווג בצבא והשתתף בפעילויות מסוכנות כדי שישמרו עליו. האיש אכן הניח בהם מדי יום וניצל לא פעם בנסי ניסים.

התחיה היהודית היא נס עצום

מילים חמות רבות יש לו כלפי שלוחי הרבי במדינות חבר העמים. "אין נס גדול יותר מלהסתובב ברחבי ברית המועצות לשעבר ולפגוש יהדות פורחת ויהודים גאים ביהדותם. בעבר, היהדות כמעט ונמחקה ברוסיה, וכיום אפשר לראות את רשת הכוללים הענפה פורחת שם, לפגוש יהודים שעברו את שנות הקומוניסטים יושבים ולומדים תורה בשמחה, זהו פלא גדול. אני רואה בזה התממשות של דברי אדמו"ר הזקן בתניא, שליהודי יש נשמה והוא אינו יכול ואינו רוצה להתנתק מאלוקות, לא משנה כמה בחיצוניות הוא יהיה רחוק.

"בביקורי באודסה הבנתי עד כמה המהפכה במדינות חבר העמים היא עצומה. לאחר שדיברתי בפני הקהל וסיפרתי את סיפורי, יהודים מכול הגילאים ניגשו לבקש ברכה. הרגשתי שהם מתחברים לדברים מעומק נפשם. אדם שניגש לבקש ברכה, זה מראה שיש לו כבר הבנה ויראת שמים".

הרב מנדלביץ' חותם את הראיון בנימה נרגשת, ומספר כי מאז שנודע לו כמה הרבי היה מעורב בשחרורו, הוא מפרסם זאת בכל מקום שאליו מגיע. "בראשית שנת תשנ"ב זכיתי להגיע ל–770 ולפגוש את הרבי. עמדתי בכניסה לבית המדרש והמתנתי שהרבי יצא לאחר תפילת שחרית. כשהרבי עבר, ניגשתי אליו והזדהיתי בשמי. הרבי שמח לראות אותי ואמר לי משפט שמאז אני עושה מאמץ ליישמו. הרבי הורה לי לספר ולפרסם את מה שעברתי ולהוות דוגמא וסמל עבור יהודים אחרים. מאז אני פועל בשליחות הרבי, ובכל מקום בו מזמינים אותי, אני מגולל את סיפור חיי, המאסר והשחרור".