-
הוא היה נער חיפאי שכמעט הגיע אל 'ברזלי הרחוב'. בצבא נתן את כל חייו ביחידת המסתערבים הסודית, שם עבר גלגולים והרפתקאות מסמרי שיער • געגועים בלתי מוסברים גרמו לו להגיע לישיבה ברמת אביב. היום הוא אחראי פיתוח במכון ללימוד סמיכה • סיפור חייו המרתק של הרב זוהר יהושע • לקריאה
צילום: ערן דרור לבנוןחב"ד אינפו|י״ב באלול ה׳תשע״ומאת נתן אברהם, בית משיח
צהרי יום ראשון. השמש התל–אביבית קופחת, אך בתוך היכל הישיבה ברמת אביב שוררת חמימות מסוג אחר, להט של קדושה. בית המדרש הומה בלומדים. חברותות של בחורים צעירים ואברכים לצד כאלה שלפי חזותם נראה כי זה מקרוב באו. אלו ואלו יושבים בין כתלי הישיבה ועמלים בשקידה על לימוד התורה.
באחת הפינות פגשנו את הרב זוהר יהושע, בוגר הישיבה, אברך משי, שלומד עם החברותא הקבועה הלכות 'בשר וחלב'. מי שיביט בחזותו החיצונית ובלהט לימודו, לא יפלל שאך לפני שש שנים בלבד היה רחוק כמטחווי קשת מעולמה של יהדות, ובטח מעולמה של לימוד התורה. זוהר שעבר דבר או שניים בחייו, הוא כיום אחראי פיתוח במכון להלכה 'למען ילמדו', כאשר בד בבד הוא עמל על הקמת ישוב חב"די נוסף בצפון ארץ ישראל.
מחופש ביחידת המסתערבים הסודית
זוהר נולד וגדל בשכונת 'נווה שאנן' בחיפה להורים שהיגרו אליה מטבריה. "הוריי צאצאים למשפחה צברית שורשית הנטועה בארץ ישראל זה שבע דורות. החינוך בבית היה לא–דתי. פה שם היו אלמנטים ששמרנו מבלי להבין, כמו שני כיורים, אי אכילת 'דבר אחר', אך לא הרבה יותר מכך.
"משפחתי היא משפחה של דייגים מדורי דורות, ולעתים תכופות, בייחוד בחודשי הקיץ, היינו מתארחים לזמנים ארוכים אצל דודים במושב 'בית חנניה', שם חיינו בשדות חקלאיים, לצד פרות, תרנגולות, אווזים וסוסים".
כשסיים זוהר את לימודיו בבית הספר היסודי, נשלח ללמוד בבית ספר מקצועי במגמת ריתוך ומכניקה. כשסיים את לימודיו בהצלחה, קיוו הוריו שבנם ילך כעת לשירות צבא, מה שלא היה מובן מאליו. "רבים מחבריי לא התגייסו כלל בשל תיקים פלילים שהיו להם, ומי שכבר כן התגייס, עשה שירות מקוצר ולא משמעותי. כמעט גם אני נהגתי כך, אך כשהגעתי לבסיס הגיוס, פגשתי שם צעירים ששואפים גבוה, ונדבקתי בלהט שלהם. החלטתי ללכת ליחידה הכי קרבית".
בפני זוהר עמד מכשול קשה. בילדותו אובחן עם בעיה רפואית חמורה בדם – מה שהקשה עליו להתפתח ולצמוח עד גיל מסוים. הייתה לו גם בעיית קרישה בדם. הרופאים הצבאיים ביקשו לפתור אותו משירות צבאי, אך זוהר התעקש. הוא הצליח להשיג דיאגנוזה חדשה מרופא בכיר ל'מחלות דם' בבית הרפואה תל השומר, אותה הביא לרופאים הצבאיים. הפרופיל עלה והוא סווג ליחידה מיוחדת.
בחלוף שנה של טירונות מפרכת, עבר בהצלחה את 'קורס טרור' והצטרף לאחת מיחידות המסתערבים שהוקמו ופעלו כנגד הטרור הערבי בשטחי יהודה ושומרון באינתיפאדה הראשונה.
"משפחתי לא ידעה על מעשיי בצבא. עד סיום השירות חשבו שאני 'מדריך טירונים'. בפועל מוקמנו באחת ממחנות הפליטים בגזרת רמאללה. הכרנו שם כל בית וסמטה ופעלנו בחופשיות כמעט מדי יום, כשמטרתנו לשתק פעולת טרור.
"השירות היה כל–כך קשה, שאת השירות התחלנו ארבעים ואחד חיילים, ולאחר תקופה קצרה של הכשרות והתאמות, נשרו מרבית הלוחמים. אלו עברו ליחידות אחרות ונותרנו רק ארבעה עשר חיילים".
כשזוהר מספר על אותה תקופה, הוא בורר את מילותיו. ניכר שלמרות השנים הארוכות שחלפו מאז, האירועים עדיין מבעבעים בזיכרונו וישנן עדיין פעולות שחל עליהן חיסיון צבאי. "באופן כללי, מדי לילה היינו פועלים בלב השכונות הערביות, במחנות הפליטים וברחובות הצפופים ו'מטפלים' באנשים רעים בטרם יצאו לאזורים היהודיים כדי לבצע את זממם. במהלך הבוקר והצהריים היינו מקבלים מרכזי השב"כ מידע אודות המבוקשים בצירוף תצלומי אוויר ושאר מידעים רלוונטיים, ובלילה היינו מבצעים פעולות. לעיתים, במקרים של 'פצצות מתקתקות' היינו נכנסים מוסווים באור יום ופועלים בתוך ה'קסבות' הצפופות.
הלב לא דופק במהלך פעולות כאלו?
"הפחד הכי גדול שלנו לא היה מהערבים אלא מהמתיישבים או מלוחמי צה"ל אחרים שהיינו יכולים להיתקל בהם ולא יהיו מעודכנים שאנו מסתערבים.
"אספר לך על מקרה אחד שחרוט בראשי. באחד הערבים היה עלינו להגיע לחתונה באחד הכפרים ולעצור נושאי נשק חם מבין האורחים. הגענו כמובן לאולם האירועים מוסווים היטב, אך לצערנו הגענו מוקדם מדי, והחתונה טרם החלה. במקרה כזה מתקפלים מהמקום במהירות כדי לא להישרף ושבים במועד מאוחר יותר.
"מפקד אותה פעולה הגיע מ'גולני' רק כמה ימים קודם לכן, וסווג אלינו ליחידה. זו הייתה הפעולה הראשונה שלו והוא החליט משום מה שכולנו נחזור לאחד הבסיסים באזור. רק שהאיש שכח לעדכן את חיילי הבסיס על בואנו. הגענו לבסיס עם רכב מסוג פג'ו עם גלגל ספר תלוי על הגג (דגם מכונית שהייתה מקובלת מאד אצל הערבים), ואנחנו עם חזות ערבית לחלוטין עם כאפיות ושפמים.
"כשהגענו לבסיס, נעמדנו עם רכבנו מול עמדת השמירה. לימדו אותנו להיות חדים וערניים, ובזווית עיני אני מבחין בשומר רץ לעברנו עם הרובה, דורך את הנשק ועומד לירות. באינסטינקט מהיר יצאתי וצעקתי לו בעברית לנצור את הנשק.
"מזלנו היה שלאותו חייל היה מעצור בנשק שמנע ממנו לירות וכך בדרך נס ניצלו חיינו. כמובן שבאותו הלילה כבר לא חזרנו לחתונה והנושא תוחקר עד תום. אפיזודה זו זכורה לי גם מפני שחיי ניצלו וגם מפני שהייתה זו אחת הפעולות היחידות שקיבלנו ולא ביצענו"…
בפיו של זוהר סיפור נוסף של כמעט–אסון שרק בדרך נס יצאו ממנו הוא וחבריו בחיים. "באחד הימים עמדנו לצאת לעוד פעילות מורכבת של מעצר מבוקשים. היה עלינו לעבור דרך מחסום צהל"י הסמוך ליישוב עופרה. כדי שהחיילים במחסום יכירו אותנו ולא ידרשו יותר מדי, הגענו עם בגדי ההסוואה והרכבים לאותו בסיס והוצגנו על ידי המפקדים בפני לוחמי הבסיס. בחלוף כמה שעות ניתן האות לפעול, ועברנו עם המכונית המוסוות במחסום מבלי חשש שיעקבו אותנו.
"הרעיון לעמוד במחסום יחד עם המכוניות הערביות נועד כדי להתערות בתוכם ולא לעורר חשש, אך בפועל, כשהגענו למחסום, החיילים עצרו אותנו לבדיקה. בתחילה היינו בטוחים שהם מיד יזהו אותנו ויורו לנו להמשיך הלאה, אך מרגע לרגע נראה שהחיילים במחסום מחמירים את הבדיקה. בשלב מסוים החייל אף הורה לנו בפנים חמורות סבר לצאת החוצה. אני ועוד שני לוחמים שהיינו עם אקדחים זעירים מוצפנים, יצאנו ונעמדנו מולו. סביבנו עמדו ערבים רבים ומשום כך לא יכולנו להזדהות. הקצין שלנו שישב במושב ליד הנהג, לא יכול היה לצאת החוצה שכן אחז במיני תת–מקלע עוזי שהוסתר בשקית תפוחי אדמה שהחזיק, ואם היה יוצא, השקית הייתה נופלת והתת–מקלע היה נחשף וגם הוא עצמו…
"הקצין התעכב אפוא ברכב, ואנו ציפינו בקוצר רוח שההצגה תסתיים ויורו לנו לחזור לרכב כדי שנוכל להמשיך בפעולה כמתוכנן. אך לא כך קרה. מפקד המחסום כעס על חברינו ברכב שמתמהמה מלצאת. הוא נלחץ מכך ודרך לעברו את נשקו, וכך גם עשו חייליו שתפסו עמדות מסביב. בשלב זה כבר הבנו שהם לא מזהים אותנו, ולפני שמישהו יפגע הרמתי ידיים וצעקתי לעבר החיילים במחסום: "אנחנו חיילים, שרפתם עכשיו מבצע מסוערב". מאוחר יותר התקיים תחקיר מדוקדק שבו נודע לנו כי לאחר שסיימנו להציג את עצמנו בפני חיילי המחסום, הללו סיימו את משמרתם והוחלפו בחיילים אחרים, רק שבעת החילוף לא דאגו לעדכן אותם על המעבר הצפוי שלנו בעוד כמה שעות".
במהלך שירותו הצבאי, השתתף זוהר עם חבריו במאות פעולות מסוכנות מעבר לקווי האויב, שכל מטרתם הייתה לשבש פעולות טרור בתוך שטחי ישראל. חייהם של יהודים רבים ניצלו הודות לתעוזתו ולתעוזת חבריו, אך לא כל מה שניתן לספר בארבע עיניים, אפשר לכתוב. "החלק הכי מסוכן בפעולה הוא להגיע ליעד. כאשר הלוחמים כבר תופסים עמדות וסוגרים על היעד, זה החלק הקל", מכניס אותנו זוהר במעט לשיטות העבודה של המסתערבים. "כמעט ואין סיכוי למחבל להימלט או לפגוע בכוח".
לאחר הפצרות רבות מצדנו, נאות לשתף אותנו בפעולה אחת מיני רבות, בה נטל חלק.
"באחד הימים קיבלנו מידע שילד ערבי רכוב על אופניים חטף נשק ממאבטח של 'חברת החשמל' סמוך לאזור התעשייה בעטרות. שלא כמו היום שהשטחים מוצפים בכלי נשק, אז הייתה הבנה שכל כלי ירייה שנמצא אצל האויב, עלול לשמש לפגיעה ביהודים. כבר באותו ערב הביא שירות הביטחון מידע מדויק היכן נמצא הנשק. מדובר היה בבית בו התגוררו שמונה אחים אגרסיביים מאוד, שאחד מאחיהם ישב בכלא על פעולת טרור. לא פשוט.
"התוכנית הייתה להביא משתף פעולה שייגש לדלת הבית ויבקש למסור לאחד האחים שאצלו היה הנשק, כי יש לו מסר מאחיו הנמצא בכלא. כשנדע שאותו בן אכן בבית, נעצור אותו. תוכנית לחוד וביצוע לחוד. הגענו לאזור ותפסנו עמדות סביב הבית. משתף הפעולה שניגש לדלת, קיבל רגליים קרות ברגע האחרון, הגיב בצורה לא אמינה ונחשד. לוחם נוסף של היחידה, דרוזי מהצפון, שעמד במצב הכן, פרץ לבית ואנחנו אחריו. התוכנית המקורית הסתבכה, האח ניסה לנצל את הכאוס ולהימלט, אך נכשל. בסיכומו של דבר הבחור נעצר והנשק הוחרם".
אני שומע את הסיפורים ושואל שוב, לא מפחיד?
"הצבא יודע מה הוא עושה", עונה זוהר בחיוך, "כשמגייסים בחור בן שמונה עשרה ומאמנים אותו היטב, אין בלבו פחד. האדרנלין אצלו זורם והוא מצפה לבצע פעולות אליהן התאמן. למיטב ידיעתי, אין מסתערבים בשורות המילואים, וזאת בדיוק הסיבה; כשיש לאדם משפחה, עבודה ואחריות, הפחד צץ אצלו. אני עדיין זוכר את השקט המקפיא בצעידה הרגלית אל היעד, את נביחות הכלבים ואת הדריכות העצומה שאפשר למשש בידיים".
הבתים שלי בניו זילנד ובאוסטרליה
בסיום שירותו הצבאי, עמד זוהר תוהה ומבולבל מבלי לדעת לאן לפנות ומה לעשות. משפחתו לחצה שיעבוד כנהג באגד. למרות שזה לא עניין אותו, עשה כעצת אביו והחל לנהוג אוטובוס, אך לאחר שש שנים, קיבל חופשה של שנה בתשלום ויצא לטייל בתאילנד. "חבריי מהצבא היו שולחים גלויות מטיולים שעשו ברחבי העולם, ואני הרגשתי כלוא בארץ ישראל. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, נטלתי תרמיל ויצאתי לראות עולם".
התחנה הראשונה הייתה תאילנד ואחריה נפאל. במשך כמה חודשים טייל בכפרים ובהרים, נהנה מהנופים הקסומים. בניגוד למטיילים צעירים אחרים שחסכו כל שקל עבור הטיול, זוהר קיבל משכורת יפה מדי חודש ויכול היה להתאכסן במלונות טובים ולסעוד את לבו במסעדות שף.
כשחש שמיצה את תאילנד, עלה על טיסה לניו–זילנד שם טייל זמן רב כשהוא חוצה את המדינה באמצעות טרמפים בלבד. אחריה המשיך לאוסטרליה השכנה.
"תחילה לא התחברתי לאוסטרליה והתכוונתי לשוב על עקבותיי, אלא שאז פגשתי ידיד משכבר הימים שהציע לי ללון בביתו שבשכונת 'בונדי ביץ' בחינם, ולסייע לו בהשכרת בתים למטיילים ישראלים. נעניתי להצעה והתחברנו מאוד. כשראה כי טוב, הכניס אותי כשותף לעסק. בסוף אותה שנה שבתי ארצה, התפטרתי מאגד וחזרתי לאוסטרליה".
תקופה ארוכה ראה ברכה בעיסוקיו באוסטרליה, ולאחריה נאלץ לטוס לניו–זילנד כדי להשיג אישורי שהייה. הפרוצדורה נמשכה יותר מהרגיל, והוא החליט לא להמתין עד בוש בביתו שבאיי 'וואיקי' בניו–זילנד, ובינתיים נכנס לעבוד בתחום הבנייה. תחילה עבד כשכיר בחנות לחומרי בניין, ולאחר–מכן נרשם ללימודי בניה באוניברסיטה מקומית. בשלב מסוים זוהר בנה לעצמו בית על צלע הר מול נוף עוצר נשימה.
"בשנה האחרונה של הלימודים, כדי לקבל תעודה, היה עלי לבנות בפועל, והחלטתי לבנות את ביתי. המהנדס שראה את הבית, התלהב וצירף אותי לחברה בבעלותו והתחלתי לקבל משכורת שמנה.
"מדובר היה בבניית בתים באזורים טופוגרפיים סבוכים וביערות. היה עלינו לעבוד החל משלב כריתת העצים ועד השלמת בניית הבית. שבעה מבני קבע בניתי תחת אותו מהנדס, ואז יד ההשגחה קישרה אותי עם איש עסקים ישראלי מתחום הבנייה שהיה נשוי ליהודיה מקומית. הוא הציע לי לעזוב את העיר, לעבור ל'ווילן טאון' מקום מגוריו, ולנהל עבורו את הקונסטרוקציה בכמה פרויקטים שהחזיק. הצעתו קסמה לי, מכרתי את ביתי, עברתי דירה וניגשתי לעבודה".
עד אז, מספר זוהר, יהדותו לא אמרה לו דבר. הוא כלל לא חשב על מהות חייו וכל מאווייו היו לקצור עוד ועוד הצלחות ולהרוויח סכומי כסף נאים. "אפילו את פירורי המסורת על ברכיהם חונכתי בבית, השלתי מעצמי.
"בוקר אחד זה הכה בי, ממש כמו ברק שפוגע בך. אין סיבה סבירה. הרי היה לי שפע גשמי, בית יפה, נוף ים ועצים מוריקים שנשקפו מחלונות ביתי. חייתי בחלום של אנשים רבים. לכאורה הייתי צריך להיות האיש הכי מאושר עלי אדמות. אך לא. בכל פעם שהשגתי משהו, זה כבר לא הלהיב אותי ורציתי להשיג משהו יפה ומהודר יותר.
"בוקר אחד פשוט נשברתי. נשענתי על אדן החלון, השקפתי אל נקודה עלומה באופק ופשוט דברתי עם בורא עולם. מתי כבר אגיע אל המנוחה והנחלה? שאלתי אותו. מה אתה רוצה ממני? מדוע למרות שיש לי הכול, עדיין בוערת בי בערה פנימית שגורמת לי לחוסר סיפוק?
"לאחר כמה שעות של התבוננות, החלטתי בהחלטה לא רציונלית לחלוטין לעזוב הכול ולחזור לארץ ישראל. זה לא קרה בפועל, כי ברחתי, אך לאוסטרליה. היו שם הרבה ישראלים צעירים וחשבתי שהחברה המשותפת איתם תעשה לי טוב. אך זה לא עזר. תחושת הריקנות רק הלכה והעמיקה. זו תחושה שלא ניתן לעולם להסביר אותה לאדם שלא חווה זאת על בשרו. היום אני יודע שהייתה זו הארה ממעלה.
"כששיתפתי את חבריי בתחושותיי, הם היו בטוחים שנטרפה דעתי. אך כלום לא עזר. ביום בהיר אחד, קיפלתי את מסכת חיי באוסטרליה, נפרדתי מהחברים ושבתי לארץ ישראל. גיסי עסק באותה תקופה בהתקנת פרקטים, והתחלתי לעבוד אצלו. בד בבד התחלתי לחדש קשרים עם חברים מהעבר".
חיפושים ומציאה
המחשבות על מהות החיים וערכי החיים העסיקו את מיודענו יותר ויותר. במסגרת חידוש הקשר עם חבריו מימים עברו הצטרף לצוות הפקה של פסטיבלים מיסטיים. הוא התחיל בתפקידים 'קטנים' אך עם הזמן הפך לאחראי סדנאות. "בראשית הדרך התחברתי לאווירה ולתכנים, אך מהר מאוד הבנתי שמדובר בשקר ואין זה אלא 'רוחניות בגרוש'. האנשים שם דיברו גבוהה גבוהה על ערכים ואהבה, אך כשזה הגיע לרמה הפרקטית, התנהגו כמו אחרוני האינטרסנטים".
החיים זרמו בעוד תחושת החיפוש הלכה והעמיקה. ביום בהיר אחד התבונן זוהר על חייו, והבין שאת האמת אותה חיפש, עדיין לא מצא. חיי רווחה לא משקיטים אצלו את הרעב הפנימי, לא הסדנאות המיסטיות ואף לא שיעורי הקבלה, שאמנם מדברים על אידאלים גבוהים, אך הללו נשארים רק בעולם הדיבור והרוח מבלי שבאו לידי ביטוי בחיי היום יום.
ואז הגיע השינוי, וממקום כלל לא צפוי.
"יום אחד התקשר אלי יהודי שהזדהה בשם חנן בביוף. היה זה בחור ישראלי שהכיר באוסטרליה. לשנינו היו תחומי שיחה משותפים. שתים עשרה שנה חלפו מאז נפגשנו לאחרונה. סיפרתי לו על מעשיי בארץ ישראל ועל לימודי הקבלה, ושמעתי שהוא מסתייג. לא הבנתי מדוע. בסיום השיחה חנן הזמין אותי אליו לשבת, ועניתי תשובה לא–מחייבת.
"חלפו שלושה חודשים, והוא התקשר שוב; הפעם לא התעניין בשלומי, אלא מיד הזמין אותי בלבביות להתארח אצלו בשבת. הסכמתי והגעתי לרמת אביב. כשפגשתי אותו, הייתי בהלם. פגשתי מולי אדם חרדי עם זקן. אך כשהקרח נמס בבית משפחת בביוף במהלך השבת, ראיתי כי טוב. לראשונה בחיי הבטתי על שולחן שבת אמיתי, רגוע ושלוו, כבוד בין בני זוג. ראיתי מולי אנשים עדינים שמאושרים בחייהם, והמציאות הזו קסמה לי עד מאוד.
"למרות ההתפעלות וההתלהבות היצר הרע עבד אצלי שעות נוספות, ולא מיהרתי להחליף זהות. אך חנן היה עקשן והזמין אותי לעוד שבת ועוד שבת, ואני לא יכולתי לסרב. במוצאי שבת אחד ישבתי בביתי ועשיתי חושבים עם עצמי. 'הרי זה מה שחיפשת כל חייך. עברת הכול בחיים, מה מונע ממך לקפוץ למים ולבדוק את היהדות? האם תגובת הסביבה מונעת ממך להגיע אל האושר והסיפוק האמיתי?' מחשבות אלו מלאו את מוחי, ולבסוף הביאו אותי לנקוט פעולה ולעשות מעשה.
"החלטתי שאין לי מושג כיצד יתפתחו הדברים, אך אני הולך לבדוק באמת מהי היהדות. קניתי בגדים תואמים ובעזרתו של ידידי חנן בביוף, נכנסתי ללמוד בישיבה ברמת אביב. עשיתי כל מה שביקשו ממני: מקווה, תפילין, לימוד, גם אם לא הבנתי את הסיבה לכל דבר.
ואז הגיעו המחשבות על העבודה, מה יהיה עליה?! באותם ימים ניהל יהושע חברה להתקנת פרקטים, ובראשו החלו להתרוצץ מחשבות מה יעשה עם עבודתו?! "היצר הרע ביקש להשיבני אחור. גם שותפי לעסק לחץ שאחזור. לאחר מחשבות רבות החלטתי שלא להיכנע. ויתרתי על חלקי ויצאתי לדרך חדשה. נכנסתי כולי לתוך סדרי הישיבה. ההתחלה הייתה אמנם קשה, לא הכול הבנתי, עולם המושגים הישיבתי היה רחוק ממני. חנן מצדו סיפק לי ספרי קריאה חסידיים כמו 'האיש שלא נכנע' ו'ספר הזכרונות' ועוד, באמצעותם קיבלתי את הלחלוחית החסידית, כאשר מרבני הישיבה קיבלתי את הכלים".
ישוב חב"די חדש ברמת הגולן
לימים הקים יהושע את ביתו עם בעלת תשובה מהמדרשה ברמת אביב. יחד הקימו בית חסידי לתפארת ולהם שני בנים.
האהבה ללימוד התורה התעצמה אצל זוהר, ובימים אלו הוא מנהל הפיתוח של המכון התורני להלכה – 'למען ילמדו' יחד עם ידידו, מייסד המכון, הרב ישראל מעל מנתניה. "זו תוכנית מצוינת של לימודי הסמכה בצורה מוחשית. הרב מעל עשה כאן עבודה נהדרת שהיא לא פחות ממהפכה בתחום. "בליווי מצגות ברורות וממחישות המלוות את החומר הנלמד, יכול כל בחור להבין וללמוד את נושאי הסמיכה לרבנות, ואפילו ליהנות. איננו מתיימרים להחליף את השיטה הישנה של הלימוד, אבל המצגות מהוות הוספה דרמטית ומסייעות ללומד. התוכנית קיבלה את ברכתם של רבני חב"ד, ויש לנו כבר שלוש כיתות שלומדות לפי התוכנית. זכיתי לעמוד בראש הארגון החשוב הזה, וביום השני הקרוב יתקיים טקס ההשקה של הכתה החדשה ומשרדי המכון עם כל ה'מי ומי'" (כתבה נרחבת על המכון, התפרסמה בגיליון 1008).
אבל זוהר לא נח על זרי דפנה. כמי שעבר דבר או שניים בחייו, הוא איננו חושש מאתגרים. בד בבד עם העבודה במכון, החליט שהגיע העת לייסד ישוב חב"די נוסף בארץ ישראל. "כפר חב"ד רווי בתושבים, והשכרה של דירה שם עולה הון רב. חשבנו לשכפל את ההצלחה של הכפר ולהקים ישוב נוסף.
"בהשגחה פרטית, משרד השיכון פרסם תכנית של חלוקת נחלות והפשרת שטחים לבנייה עבור יהודים בגליל וברמת הגולן. למדינה יש אינטרס לייהד את האזורים הללו, ונראה שהתפרצנו לדלת פתוחה.
"כבר שנתיים שאנחנו במשא ומתן, שטרם הבשיל, לייסד ישוב חב"ד ברמת הגולן. אנחנו מבקשים לקבל מה שכל אזרח יכול לקבל באופן של הרחבה, כדי שנוכל גם לייצר מקומות פרנסה לאברכים. היישוב הזה יהיה בע"ה מגדלור לכל הסביבה, גם מבחינת חקלאות, גם מבחינת תיירות, גם מבחינה רוחנית וחסידית, וגם מבחינת יישוב בארץ ישראל. נרצה גם להקצות מקום עבור נוער שמחפש לממש את עצמו על ידי שילוב של לימוד תורה עם לימוד מקצועות טכניים, ובכך לגרום להם להכרה ולמימוש עצמי במסגרת הקהילה.
"התוכנית הראשונית התפרסמה בזמנו ב'בית משיח' וזכתה להתעניינות רבה. משפחות רבות נרשמו. העיכוב בהבשלת התוכנית נעוץ בעקשנות שלנו לקבל שטחים גדולים לבנייה שתעלה לנו בסופו של יום במחירים סבירים ואף מוזלים. הציעו לנו בנגב ובערבה, אך סירבנו; רצוננו שחסידים יגורו בארץ נחלי מים ויוכלו לעסוק בעבודת אדמה".
קיבלתם את ברכותיו של הרבי למהלך?
"בלי תשובות ברורות מהרבי, לא היינו יוצאים להרפתקה הזו, ומדובר בפרויקט עם אופק רחב. ביום שהחלטתי ללכת על התוכנית, כתבתי על כך לרבי והתשובה שקיבלתי, הייתה בכרך ח"י עמוד שעד:
מאשר הנני קבלת מכתביו מט' אייר והקודמיו, ויהי רצון שמתאים למכתבו תצליחנה הפעולות בעניני הכפר כולו ובמילא הצלחה בעניניהם הפרטים של [כל] אחד מתושבי הכפר אשר שם צוה ה' את הברכה, ובפרט שנמצאים אנו בשנה שעלי' נאמר שבת היא לה', שכמו שבשבת הרי שביתה היא מכל דברים המבלבלים וכמו שכתוב וקראת לשבת ענג, ומעין זה ועל דרך זה הוא במשך כל השנה באתערותא דלעילא, ובסדר הכתוב, כי תבואו ושבתה הארץ שבת לה' (עוד קודם לשש שנים תזרע שדך וגו') וכמבואר הענינים בלקו"ת פרשת בהר ד"ה ושבתה, במאמרי אדמו"ר מוהר"ש בשנת תרכ"ז, ובהמשך רס"ו ועוד, שמשם גם פשוט שפעולות שש שנים תזרע וגו' כאו"א מתאים למעמדו ומצבו מוסיפה עוד בשבת לה' שיבוא לדרגא שבת שבתון יעוין שם העלי' בזה.
"התשובה מדברת בעד עצמה; לא יכולתי לבקש תשובה ברורה יותר. התוכנית היא לייסד יישוב חב"די חקלאי, והרבי עונה במפורש ומוסיף ברכות על יסוד הכפר. מאוחר יותר זכיתי לקבל מכתב נוסף שהיווה עבורי את 'המכה בפטיש' להמשיך עד למימוש התוכנית. התשובה התקבלה בכרך ג' עמוד שיב:
הגיעוני שני מכתבים מהרמ"ל שי' ממעקנאס, ומודיע על האפשריות הגדולות שם לפעולות ממשיות תיכף ומיד. ובאשר חושב כי כבוד מעלתו הוא כבר בברוקלין אינו כותב אליו בכל הענינים האלה לפאריז, וסומך שכבוד מעלתו יראה המכתבים ששולח אלינו. שלחתי היום לכ"מ תלגרמה בנוסח המצורף פה.
ולכן שוב הנני להדגיש בקשתי, אשר כבוד תורתו ישתדל להיות נוכח בהנחת אבן הפנה לעבודתנו באפריקה, אשר יש לקוות שבעזרת השם יתברך תצליח במאד, ובכל ענינים כאלו הרי נוגע מאד מאד דער ערשטער שטעל שיהי' מתאים להכוונה. ובנתיים נא להמציא להנ"ל איזה מזומנים.
במכתב השני, בעמוד שיג, הרבי מלך המשיח מתייחס במפורש לגבירים שעומדים מן הצד ולא מסייעים. ואכן באותו היום אחד הגבירים ברמת אביב ביקש להניא אותי מהתוכנית:
היום נתקבלו מכתביו מא' וה' סיון. מדזוי נתקבל שבע, וניתן לזוגתו תי' השייך לאייר.
בנוגע להענינים – בטח קיבל בנתיים מכתבי מג' וה' סיון, ומהם יראה טעמי לביקורו במאראקא עתה (כיון שזהו ההתחלה, שהרמ"ל שי' כנראה נבוך הוא איך להעמיד העבודה וקשה לייעץ ממרחק, שיצחק שלום יבקר שם עתה. והראשון עיקר). וגם לההתדברות כאן על דבר פרטי העבודה – אינו דומה אם יתברר מקודם על אתה האפשריות שיש בזה, ולאיזה עזר יש לקוות מהדרים שם. (בנוגע למחנכים וגם לאמצעים, כי יש שם עשירים גדולים, אלא שעומדים הם מן הצד בענינים כאלו).
לסיום, באיזה שלבים נמצאת התוכנית בימים אלו?
מינינו כבר שבעה חברי עמותה ובראשה היו"ר ר' אברהם בכלר, ואנחנו תרים אחר שטח מתאים. התוכניות כבר מוכנות על הדף ואנחנו עסוקים בפגישות עם הגורמים הרלוונטיים, ומעודדים על ידי שליח הרבי ברמת אביב הרב יוסי גינזבורג שמסייע לנו ואף השתתף בכמה מהפגישות. הוא אף הציע את הרב מענדל'ה פרידמן כרב עתידי של המקום. אמנם הפרויקט עדיין לא קרם עור וגידים בשל עקשנותנו לזכות בטוב ביותר, ואנחנו בטוחים שלא ירחק היום ולחב"ד יהיה מקום ישוב נוסף שיוכלו להתפאר בו.
סיפור יפה