תפקידו של ר"מ הוא להאהיב על תלמידיו את הגמרא

ישראל לפידות, בית משיח

אור הזרקורים אף פעם לא התמקד בהם, וקרוב לוודאי שקוראים רבים אינם מודעים דיים לתפקידם המכריע. מדובר בקבוצת עילית של אברכים מוכשרים ותלמידי חכמים, שבידם מופקד כוח השפעה אדיר על התלמידים בעולם הישיבות החב"דיות: הלוא הם הר"מים ומגידי שיעורים שבמשך רוב שעות היממה, משפיעים לא מעט על נפשותיהם הרכות של הנערים הצעירים, שדרך לימוד הגמרא מבססים להם עמוד-שדרה חזק ויציב בתקופת גיל בה הם מגבשים את זהותם העצמית להמשך החיים.

לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ז, בחרנו לשוחח עם שני ר"מים וותיקים, האריות שבחבורה, הרב אריה לייב כהן, ר"מ בישיבת תומכי תמימים נתניה, והרב אריה קדם, ר"מ בישיבת תומכי תמימים לוד, שניאותו להשיב ל'בית משיח' על שורה של שאלות נוקבות בראיון המרתק שלפניכם.

מעבר לכך ששמם הראשון הוא אריה ושניהם חתנים של הרב חיים אשכנזי ע"ה, שניהם מגידי-שיעורים מצוינים, רהוטים, נינוחים, שנונים, בעלי חוש הסברה שגם סוגיה תלמודית סבוכה תוגש על-ידם בפשטות נפלאה…

הם גם ניחנו ביכולת ייחודית להשתעשע ולהתבדח, חוש בו עושים הם שימוש, כעצת ראש ישיבת פומבדיתא, האמורא רבה (מסכת שבת, דף ל' עמוד ב'): "מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא", לפני שפתח לחכמים את שיעורו, היה אומר דבר מבדח ומשמח, ושמחו החכמים, ולבסוף ישב באימה ופתח בלימוד שמעתא.

אותה אווירה רגועה וחביבה ששניהם משרים, מלווה אותנו לאורך כל הראיון שהתנהל על מי-מנוחות, על אף שלעיתים עמד גם על סוגיות שיכלו בן-רגע להתנפץ ללבה רותחת…

***

שניכם מלמדים בישיבה קטנה, ומקבלים את פניהם של הבחורים הצעירים שנכנסים לישיבה. באיזה רמת לימוד אתם מקבלים אותם ואיך מתמודדים עם הפער הגדול בין הרמה בכיתת התלמוד-תורה לישיבה?

הרב קדם: הרמה איננה אחידה. תלמידים 'בשלים' יותר, הם אלו שיודעים לקרוא גמרא וגם רש"י בפיסוק ובהטעמה נכונה, עם שליטה סבירה בארמית. כמו כן, הם כבר מורגלים לא לדלג על אף 'תוספות' (למעט מקרים חריגים במיוחד), ומכירים את המבנים העקרוניים של מהלכי ה'תוספות'. אך ישנם תלמידים בשלים פחות. זה משתנה בין תלמודי התורה וגם תלוי בכישרון ובתרגול האישי של התלמיד.

הרב כהן: מטבע הדברים, בשל עבודתי עם תלמידי שיעור ב', אני נתקל פחות בהבדלי הרמות בין התלמוד תורה לישיבה. אבל ברצוני להדגיש נקודה שיש לשים לב אליה, והיא ההבדל העקרוני בין סגנון הלימוד בתלמוד תורה לזה הנהוג בישיבה.

ההבדל המשמעותי ביותר הוא: יכולת הלמידה העצמאית – שעל הבחור לפתח בכניסתו לישיבה. הבחור התרגל עד עתה לצורת לימוד הבנויה על הקשבה למלמד וכדו', ועתה עליו לקחת אחריות על הלימוד בעצמו. תהליך לקיחת האחריות אינו שווה אצל כל הבחורים: אצל בחור אחד הוא יכול להמשך חודש, אצל אחר חודשיים, ואצל אחר שנה. לדעתי הדגשת נושא האחריות ללמידה בפני הבחור – יכולה להועיל לו להתמקד בנושא ולהתקדם.

במה זה שונה להיות ר"מ בנגלה עם תלמידים הגדלים בעידן בו ריכוז מתמשך ועיון מעמיק בדף גמרא, לעיתים הופך לאתגר של ממש?

הרב קדם: זה אכן שונה. החשיפה הדורית לגירויי מידע נוצצים, יצרה לצערנו מצב של רדידות ושטחיות. מעבר למאבק הקשה ששורר היום בין הקדושה לבין ההפך ממנה, השתרשה לה בימינו נטייה רווחת להשיג מקסימום מידע באפס מאמץ מחשבתי. משום כך, לימוד הגמרא, במיוחד זה העיוני, שמחייב חשיבה מאומצת עוד יותר – נתקל בקושי רב, וצריך להיאבק מאבק לא פשוט על העניין שמגלים בו. תפקידו של הר"מ הוא למקם את לימוד הגמרא במדרג הראוי לו. להאהיב על תלמידיו את הגמרא, עד כדי שתהיינה להם ממנה עיניים בורקות מהנאה.

לכן, מעבר לצורך להיות רהוט וברור, שזה כושר שנדרש מכל מי שנמצא בתפקיד הוראה כלשהו, ומעבר לקדושה של לימוד הגמרא כתורת ה' – מוטל על הר"מ להיות אטרקטיבי במיוחד במגוון ההמחשות וההפעלות במהלך השיעור. כך הוא ייצור אצל התלמידים את הגירוי האינטלקטואלי שיחבר אותם כראוי ללוגיקה המרתקת של הגמרא.

ובפירוט יותר: מכיוון שהגמרא עוסקת בעיקר בהתרחשויות שהיו נפוצות בזמן שהיא נכתבה, חייב הר"מ למצוא מקבילות בנות ימינו, קרובות עד כמה שניתן לעולמם של התלמידים, כדי לגרום להם לגלות בדברים עניין וממילא לרצות יותר לרדת לחקרם. בד בבד, ראוי שלא תמיד הר"מ יסביר ו'ילעס' את התהליכים התלמודיים או אלה שנגזרים מהם ויגיש אותם 'טחונים' אל התלמידים. עליו לתת להם לקרוא בעצמם, להביא אותם למצוא את הדילמות שמתעוררות תוך כדי לימוד וגם לבקש את חוות דעתם, ובכך להפוך את התלמידים מלומדים סבילים ללומדים פעילים.

חשוב מאוד להדגיש, שלאורך כל הדרך חייבת לבצבץ מכל הגה של הר"מ חרדת קודש כלפי כל מילה של התנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים, כדי שהשיעור לא יהפוך חלילה לחקר תלמודי אוניברסיטאי. במילים אחרות: עיניו של הר"מ חייבות להבריק מהנאה של קדושה לאורך הלימוד, כי זה מקרין בעוצמה על התלמידים.

אחרי כל זאת, עדיין רב ועצום כוחם ההרסני של הגירויים השליליים, ולכן חייבים להנמיך ככל הניתן את החשיפה של התלמידים לאותם גירויים, כדי להקל על הנפש להתחבר טוב יותר אל הגירויים החיוביים. אבל החלק הזה, ברמה המעשית שלו, שייך יותר להורים מאשר לר"מים.

הרב כהן: כפי שהזכיר הרב קדם, האתגר החינוכי אכן גדול יותר כיום. החיים היום מתנהלים כך שכולם מחפשים ריגושים מידיים ומהירים, ומבקשים לחוש הצלחה באופן מיידי. אך חשוב לשים לב לכך שבעקבות זה, גם הסכנה שבנפילה ליאוש – גדולה יותר. כל תחושה של חוסר הצלחה יכולה להוביל לתסכול ולנפילה בעקבותיה. לכן עלינו – המחנכים, להיות דרוכים בשני המישורים: גם החיובי – לשבח על שאלה טובה או תשובה נכונה, או אפילו על הגעה בזמן לסדר, וגם השלילי – "לרפד" חוסר הצלחה, ולחזק את ההרגשה שבהמשך תהיה הצלחה גדולה יותר.

מה מקומו של הקשר האישי בין הר"מ לתלמיד?

הרב כהן: דומני שהקשר משמש מעין 'מפתח' ללבו של התלמיד. על מנת ליצור מצב בו התלמיד פתוח לקבל, יש ליצור מצב שבו הרגשתו כלפי הר"מ לא תהיה כמי שעומד מולו – מצדו השני של המתרס, אלא הרגשה שכולנו באותו הצד ויש לנו מטרות משותפות. כאשר הר"מ משדר התעניינות בתלמיד – לאו דווקא בנושא הנלמד, אלא אפילו: איך אתה מרגיש היום? מה אכלת? וכדומה… פעמים רבות הקרח נשבר. אני יכול למנות מקרים רבים שבהם שאלה סתמית או אמירת אגב תוך כדי מפגש במסדרון, כמו: כל הכבוד על הדיוק בזמנים! – גרמה לחיבור וקשר שנמשך לעיתים במשך שנים רבות.

הרב קדם: לדעתי, התשובה לשאלה צריכה להתייחס הן לתפקיד הר"מ כמורה והן לתפקידו כמחנך. ככלל, נתפס הר"מ כמורה יותר מאשר מחנך. בתבנית המקובלת בישיבות שלנו, שמורה משבצת המחנך יותר למשפיע. אולם ר"מ טוב חייב להיות גם מחנך.

ובכן: כמורה, צריך הר"מ לזהות את נקודות החוזק ואת נקודות החולשה ביכולות הלמידה של תלמידיו: מידע, פרשנות, הבנה, זיכרון, הפשטה, 'אריגת' נתונים, ועוד. באמצעות הקשר האישי הוא יכול גם להעצים את הנקודות החזקות וגם להקנות יכולות מחזקות לנקודות החלשות.

כמחנך, חשוב שהר"מ יתעניין בשלומו של תלמיד, כיצד הוא מסתגל לחברה החדשה, לתנאי הפנימייה. אלו נתונים שיש להם השפעה מכרעת על יכולת הלמידה של התלמידים. על הר"מ לגרום לתלמידים להרגיש נוח לפנות אליו בכל קושי שמתעורר אצלם, ולגלות אכפתיות אמתית ורצון כנה לעזור להם. גם כאשר מדובר בבעיות שהוא לא ממש יכול לפתור, עצם כריית האוזניים באמפתיה מקלה על התלמידים ומנמיכה (ולעתים גם מעלימה!) את המשוכות שנמתחות לאורך מסלול הלימודים שלהם.

זאת, מעבר לכך שכאשר מצליח הר"מ להאהיב את עצמו על התלמידים – הוא מזניק פי כמה וכמה יותר את החשק שלהם ללמוד מפיו תורה.

כהורים לתלמידים בישיבות: האם לדעתכם הקשר של ההורה צריך להיות בעיקר עם הראש-ישיבה / המשגיח / המדריך, או שרצוי גם עם הר"מ?

הרב כהן: המציאות מוכיחה שככל שההתעניינות של ההורים גדולה יותר – כך גם הדירבון של הצוות להתעסק בענייניו של התלמיד – גדול יותר, כך שאין להגביל את הקשר.

הרב קדם: כפי שהזכיר הרב כהן, כל קשר עם כל אחד מצוות הישיבה, איש איש בתחומו, הוא מבורך. באשר לר"מ, חשוב שהורה ישמע מפיו על מצבו הלימודי של הבן. ראשית, מכיוון שהר"מ לא מלאך ולא מצליח תמיד להתמקד בכל התלמידים במידה שווה – כל טלפון מההורים מקדם את הבן שלהם יותר אל מרכז תשומת הלב של הר"מ…

בנוסף לכך, כשהבן ראוי למחמאה – כדאי שההורים ידעו על כך ואכן יחמיאו לו. והמחמאות אינן רק על תוצאות שמשתקפות במבחנים, שעליהן ההורים יכולים להיוודע מהבן גם בלי הר"מ. המחמאות מגיעות גם על מאמץ לימודי או על נכונות לעזור לזולת בלימודים, והנתונים הללו לאו דווקא שיגיעו לאוזניהם ללא שיחת טלפון. כמובן, שכאשר הבן מתקשה – חשוב שיקבלו מהר"מ אבחנה כיצד אפשר לעזור לבנם, ובאלו אופנים לעודד אותו.

כיצד באה לידי ביטוי ההשקפה החסידית בבואנו ללמוד סוגיה תלמודית?

הרב כהן: שמעתי פעם מהגה"ח הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה, שלאחר מלחמת העולם היה מחסור בספרי יסוד יהודיים, והתעורר יהודי בשם ר' אברהם טרגר ע"ה להדפיס את הרמב"ם. אבל בגלל החשש שעוד מישהו ידפיס – וכך הוא יפסיד סכום גדול של כסף, הוא הסתובב בין הרבנים שיוציאו איסור להדפיס את הרמב"ם בשנים הקרובות, עד שיספיק לכסות הוצאותיו. כך כיוונו אותו לאחד מחשובי הרבנים שהתגורר בחו"ל.

כשהוא הגיע אליו, אמר לו אותו רב: כמה אנשים קיימים בדור שלנו שמבינים את הרמב"ם כמו שצריך? עוד שני גדולי תורה ואני. וכשנדייק באמת נראה שאחד מהם אינו מבין באמת את הרמב"ם בעצמו, אלא חוזר על ה"תורות" של אביו. וגם השני אינו יודע להעריך את הרמב"ם בכבוד הראוי, אלא אצלו רמב"ם ומשנה ברורה הם אותו הדבר. אז מי נשאר? אני, ולי כבר יש רמב"ם…

אולם, הלימוד החסידי שונה לחלוטין, מכיוון שאינו משמש להגברת הישות. אלא כדברי הרבי הרש"ב נ"ע: שמטרתו ביסוד ישיבת תומכי תמימים היא: שהתלמידים יהיו כאלו, כשלומדים נגלה רואים שמדובר בכאלו שלומדים חסידות. כלומר, שמסתכלים על התורה כתורת ה' ולא כענין שכלי גרידא.

הרב קדם: משפט ששגור על לשוני בשיעוריי לתלמידים הוא: תאמינו ברש"י ובתוספות, אך אל תאמינו להם. כלומר, התייחסו בחרדת קודש לכל מילה שנכתבה או נאמרה על ידי גדולי ישראל לדורותיהם, אך אל תקבלו אותה כנוסחה קבלית עלומה. התאמצו להבין אותה כראוי.

נכון שגם כאשר לא מבינים נותרים הדברים קדושים, כי אנחנו אלו שלא הבנו אותם ולא שהדברים מצד עצמם לא מובנים. אבל אנו מצדנו מוכרחים לעשות כל מאמץ כדי להבין אותם. זה מה שהקב"ה דורש מאתנו כחלק מרכזי מאוד בתפקיד שלנו להכין את עצמנו לקראת הבנת התורה חדשה תכף ומיד ממש.

הרבי דורש שכל ענייני השליחות יהיו חדורים בענייני גאולה ומשיח. איך אתם משלבים בשליחות החינוכית שלכם – גאולה ומשיח בתוך שיעור נגלה?

הרב קדם: בעזרת ההמחשות שעליהן דיברתי קודם. ההמחשות יכולות להיות בעלות השלכות מובהקות לענייני גאולה ומשיח. במיוחד כאשר מגיעים לסוגיה שיש לה נגיעה או ממש עוסקת בגאולה, עושים ממנה 'עניין' גדול ומוצאים את הדרך לחבר את התלמידים עוד יותר מתמיד אל מה שמדובר בה.

הרב כהן: בנוסף, יש מקום בתחילת שיעור או בסופו להזכיר נקודה מה'דבר מלכות' או נקודה ממאמר או שיחה בענין. ניתן לעשות באמצעות קביעות שבכל יום בחור אחר חוזר איזשהו ענין בגאולה ומשיח.

ביחידות האחרונה לעת-עתה לתמימים, הרבי דיבר על התעצמות עם הלימוד עד כדי כך שחולמים על כך בלילה. האם יש כאלה בחורים היום? איך מגיעים לזה?

הרב קדם: יש בחורים כאלה, אך כמובן הם לא מטבע עובר לסוחר… החלומות בלילה מושפעים בעיקר מרמת תשומת הלב שמעניקים במשך היום לעובדות ולתכנים. ככל שהדברים תופסים במודעות שלנו יותר מקום, הם מקבלים יותר מקום גם בחלומות שלנו.

הרב כהן: ככלל, הרבי דורש מהתמימים להתעצם לחלוטין עם לימוד התורה. בהקשר לכך ניתן לציין הוראה נוספת של הרבי לכתוב ולהוציא לאור קבצי חדושי תורה. אכן, כאשר תמים מעמיק בנושא מסויים על מנת לכתוב עליו, ניתן לראותו "שקוע" בענין כל כולו.

אין זה סוד שלא כל הצעירים בדורנו מתחברים לדפי הגמרא. איך מנחילים היום את האהבה, החשק וההתלהבות לגמרא בקרב תלמידים רבים שאינם מוצאים את עצמם בים התלמוד ומפרשיו?

הרב כהן: כנראה שגם בעבר לאו דווקא שכולם התחברו ללימוד הגמרא… אבל זה נושא לדיון נפרד. ככל שהעיסוק בנושא יגבר, כך גם החיבור אליו יתעצם. אם נצליח לגרום לבחור ללמוד יום, יומיים ושלושה באותה סוגיה – הוא יתחיל להתעניין בה יותר ויותר. כי כשמעמיקים ונמצאים בתוך העניין הנלמד – זה יוצר חיבור לנלמד. אך אם נמצאים 'מבחוץ' לנושא, רק מידי פעם 'מציצים' פנימה – לא פלא שלא חשים חיבור.

הרב קדם: ר"מ צריך לראות לנגד עיניו את הצורך להאהיב על תלמידיו את הגמרא בחשיבות לא פחותה מזו של הצורך להסביר להם אותה כראוי. באותה מידה שהוא מרגיש כישלון כאשר הוא לא מוצא את המילים הנכונות להסביר רעיון כלשהו – כך בדיוק (ואולי יותר מכך) עליו להרגיש כישלון כאשר הוא לא מצליח להאהיב על מי מהם את הלימוד.

הכלים לכך הם משולבים: בראש ובראשונה מהדוגמה האישית שהוא נותן לאהבת הלימוד. שנית, מהאטרקטיביות הביצועית שלו כמורה, ושלישית מהאמפתיה שמגלה לתלמידיו. וכפי שפירטתי כבר קודם לגבי כל אחד מהתחומים הללו.

אתם בוודאי שואפים להנחיל לתלמידים את הכלים שלא יצטרכו להיעזר בביאורים דוגמת שוטנשטיין ושטיינזלץ, אך מה מקומם של ספרי לימוד אלו?

הרב כהן: אינני חושב שיש תשובה אחת שנכונה לכולם בעניין זה. ישנם כאלו שאכן חשוב להקנות להם את היכולות ללמוד בכוחות עצמם את הגמרא כפי שהיא. יכולת זו תקנה להם את האפשרות ללמוד בכל מסכת שהיא – באופן עצמאי.

כאשר תלמיד מגיע ליכולת לימודית עצמית כזו – הוא פחות זקוק לעזרים הללו. אך, לעומת זאת ישנם תלמידים אחרים, שבשל מגבלות כאלו ואחרות – השימוש בעזרים הללו הוא פתרון נפלא בשבילם.

הרב קדם: אני כמובן מכוון את התלמידים להימנע משימוש בספרים אלה. כבר אמר מי שאמר שהביאורים הללו משולים למכשיר ניווט, שמביא אותך בדיוק למקום שאתה צריך אך אין לך מושג איך הגעת למקום…

לגבי סדרי 'הכנה' – השעות שבהן מתַרגלים התלמידים הכנה עצמאית של גמרא – אני מדגיש הדגשה כפולה ומכופלת שתלמיד שמשתמש בספר כזה עושה עוול לעצמו, משום שהוא מנוון במודע את יכולת ההתמודדות העצמית שלו עם למידת גמרא.

בשיעורים – כמובן שאין הצדקה לשימוש בספר כזה, משום שבכל מקרה הר"מ מסביר את מהלך הדברים. הדבר עומד לרועץ במיוחד כאשר מוביל הר"מ את התלמידים לחשיבה עצמאית תוך כדי שיעור. תלמיד שמצויד בגמרא המבוארת מתפתה להציץ במקום לחשוב – וכך הוא יוצא אך ורק נפסד.

בסדרי 'חזרה' – כשהתלמידים חוזרים על השיעורים – הנזק מהספרים הללו הכי נמוך, אבל גם קיים. כי במקום להפעיל את הזיכרון ולשחזר הבנות – מסתכלים בספר, נזכרים לרגע, ודי מהר שבים ושוכחים…

כמובן, שישנם תלמידים יוצאים דופן שבלעדי הספרים הללו – באמת לא יצליחו להתחבר אל הגמרא, ומהם אינני מנסה למנוע את השימוש בהם. אבל כאמור, מדובר ביוצאים דופן בלבד.

אתם סבורים שלימוד בשוטנשטיין, זה משהו שתלמידי ישיבה אמורים להחביא ולהתבייש בו?

הרב כהן: אם מדובר בעצלות גרידא – התשובה היא כן. אך אם מדובר בצורך אמיתי – אין להתבייש .כמו שאין להתבייש בשימוש במשקפיים בשביל לראות טוב יותר.

הרב קדם: מי שרוכב על אופניים עם גלגלי עזר צריך להתבייש בכך?.. עזר צריך לבייש את מי שמשתמש בו ללא הצדקה. אך מי שזקוק לו – לא צריך להתבייש בו.

איך אתם רואים היום את מצב לימוד הגמרא בקרב תלמידי ישיבות חב"ד, הן בכמות והן באיכות?

הרב קדם: ברוך השם, המסגרות הישיבתיות שלנו מעניקות כלים מצוינים ללמידה כמותית ואיכותית גם יחד. הן ללמידה המחויבת והן ללמידה מעבר למתחייב. הרמה הלימודית מעולה וההספקים גם כן. ההתלהבות היא משהו אינדיבידואלי, שכאמור תלויה גם ב'הצתת הזיק והליבוי' על ידי הר"מ אצל כל אחד מתלמידיו.

הרב כהן: בלי שום ספק, ישנם תמימים רבים מאוד שלומדים בהתמדה ושקידה, ורואים פרי בעמלם. אך הכיוון צריך להיות תמיד כיוון של הוספה. וברוחניות – השמח בחלקו הוא חיסרון גדול ביותר…

שאלה לסיום, עבור הורים שקוראים את הכתבה הזאת: מה חלקם ומה באפשרותם לעשות על מנת להנחיל לילדים את החשק בלימוד הגמרא, וכיצד הם יכולים להכין את הילד בצורה הטובה ביותר לאינטנסיביות ולרמת לימודי הגמרא בישיבה?

הרב כהן: אין ספק שדוגמא חיה – כאשר רואים את האבא בעצמו פותח ספר, מעיין ולומד – זהו דבר חשוב ביותר שתורם בכל המובנים. כמו כן, התעניינות אצל הבן בחומר הנלמד בכיתה, תתרום להתייחסות רצינית יותר ללימוד.

יחד עם זאת, הייתי רוצה להוסיף נקודה שלא מדברים עליה מספיק, והיא: הכרת הספרות התורנית הענפה לדורותיה. נתקלתי כבר בבחור שבא מבית טוב, שלא ידע מה ההבדל בין 'טור' ל'שולחן ערוך' וכדומה.

אם בבית ידברו בנושא זה מידי פעם, יזכירו שמות של גדולי ישראל נודעים, ישוחחו על ספרים מפורסמים וכך הלאה, זה יכול להעשיר מאוד את עולמו התורני של התלמיד, ולגרות אותו לפתוח ולעיין בספרים עליהם שמע.

הרב קדם: אענה על כך בסיפור: לפני שנים היה בקראון הייטס תלמיד מצטיין בלימודי קודש, בן לאבא שלגמרי לא הצטיין בהם. להפך: האבא היה אוהד ספורט מושבע על כך המשתמע מכך… בהזדמנות, שאלו את האבא איך הצליח לו כל כך עם הילד, למרות שהוא – האבא – מי שהוא.

ענה האבא: "בכל פעם שהבן שלי היה זקוק לעזרה בלימוד, שאסביר לו משהו שאני יודע או שאבחן אותו – הייתי מתנתק לחלוטין ממשחקי הספורט שאני מכור להם ונותן את כל כולי לבני. הבן קלט מה סדר העדיפויות האמתי שלי בחיים, גם אם יש לי יצר הרע גדול, ואת התוצאה אתם רואים בעצמכם".

הורים צריכים לשדר לילדיהם שהדבר הכי יקר וחשוב להם בחיים הוא ההתמסרות שלהם – של הילדים – ללימודים, כחלק מכלל זכויותיהם כתמימים בישיבה. התמסרות, לאו דווקא הצלחה.

או במילים אחרות: לגרום לילדים להיות משוכנעים כי ההתמסרות היא היא ההצלחה האמתית. איך לשכנע? בפרסים, מחמאות ובכל מה שעולה בדעתם של ההורים. וכמובן, לעשות את זה מתוך אמונה פנימית ואמתית שזו אכן ההצלחה האמתית. כך הנחת האמתית – הנחת של הרבי מלך המשיח וממילא גם שלנו – תבוא כבר מאליה.