הרב ווילשאנסקי, קיבלת 100 • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

כמו כולם, גם אני ישבתי בימים שאחרי הכינוס הבוגרים הבלתי נשכח וניסיתי לפצח לעצמי את הסוד של הישיבה בצפת.

היו שם, בהאנגר מספר 11 בנמל תל אביב, כל כך הרבה רגעים מרגשים ומיוחדים שמאפיינים את הישיבה בצפת. קודם כל הקהל הרב שהתאסף. היו שם למעלה מאלפיים איש שהצביעו ברגלים. חלקם הגיעו מרחוק, פינו ערב, ובאו להכיר ולהוקיר תודה למוסד שבו למדו. זה לא מובן מאליו. לא היו שם רק אברכים צעירים שרק שסיימו בשנים האחרונות, היו שם גם הרבה מאוד בוגרים שסיימו ללמוד בישיבה לפני שניים, שלושה ואפילו ארבעה עשורים.

שנית, האווירה. האווירה הצפתית המפורסמת, הורגשה בכל פינה באולם ובכל שלב של האירוע. הנשיקות החסידיות, החיבוקים של החברים שלא התראו שנים רבות, התעניינות כנה איש ברעהו. ומה שמיוחד בצפת, שזה לא רק בין חברי אותה כיתה או שכבת גיל, כי ברגע שאתה צפתי, זה כבר לא ממש משנה איזה קבוצה אתה. זו לא הייתה סתם אהבת ישראל, אלא ממש סוג של מפגש משפחתי ענק של משפחה גדולה ומגובשת.

וכמובן השמחה, האווירה החסידית, הלהט, ההתוועדויות בכל פינה בסיום האירוע, והמפגש המרגש של תלמידים עם רבניהם. כן, אותם רבנים שרשמו איחורים, שנתנו קנסות, ששלחו הביתה, אבל ידעו גם להיות אוזן קשבת למצוקות וללבטים של גיל הנעורים, ולהיות שם בשביל כל אותם אלפים שגדשו את האולם, בצמתים הכי משמעותיים של חייהם האישיים בעבר וחלקם גם בהווה.

2.

מוסד חינוכי מטבעו, הוא מקום מורכב והיחס אליו הוא בדרך כלל אמביוולנטי במקרה הטוב. עיר פרא יולד אדם, ועבדא בהפקירא ניחא ליה. או כך לפחות התחושה הבסיסית שלו.

מסגרת חינוכית, כשמה כן היא, קודם כל מסגרת. עם חוקים, תקנות וכללים. בלתי אפשרי לחנך מבלי להציב גבולות ברורים. ומי מאתנו אוהב גבולות? ובפרט בגיל ההתבגרות… הפער הזה מוליד בדרך כלל תחושות מעורבות ביחס לבית הספר או למוסדות החינוכיים. גם הזיכרונות החיוביים, מתקשרים לרוב עם רגעים ספציפיים, מורים או אנשי צוות מסוימים, ובאופן כללי, הם נשארים בתחום של החברים, התעלולים, המשחקים והאווירה מחוץ לשעות הלימודים.

אבל בצפת יש משהו אחר. זה לא רק הערב בוגרים. יש בצפת משהו שמלווה את הבחור גם הרבה שנים אחרי שנפרד מכתלי הישיבה. הוא תמיד יתגעגע אליה, ישתדל לקפוץ לביקור כל פעם שהוא  בצפת, יעזור היכן שצריך. וזה לא שבצפת אין בחורים עם משקעים, תלמידים שנזרקו מהישיבה, שנענשו, או אפילו כאלו שלא קיבלו את האישורים המיוחלים לקבוצה. ועדיין, שום דבר לא מצליח לכבות את האהבה הזו לישיבה.

3.

אז לכל מי שקרא את הדיווחים והשתאה תוך כדי גלגול גלריות ותהה מה הסוד, אז זהו, שאין סוד. אין כאן שום דבר מסתורי או מתכון סודי להצלחה של ישיבות. סיכום מקוצר של החוויה הצפתית היה אפשר לקבל בסרטון הפתיחה שהוקרן בכנס. שלל בוגרים מגילאים שונים, שמשמשים במגוון משרות, מסבירים פשוט שהישיבה בצפת היא הבית שלהם ושהם מאושרים להיות חלק מהמשפחה הגדולה של חב"ד צפת. טוב, אני יודע שזה מה שההפקה אמרו להם לומר, אבל זאת האמת. זאת התחושה.

ומדוע? בגלל הרבה עבודה של הצוות ובעיקר בזכות הגישה החינוכית של ראש הישיבה הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי. כשכתבתי את הטקסטים להנחיה, חשבתי מה אפשר לומר לפני הזמנתו של ראש הישיבה לנאום המרכזי. וההגדרה שעלתה לי מיד, היא מהפכן. משום שהרב ווילשאנסקי באמת הוביל מהפכה חינוכית. התפיסה החינוכית שהוביל הרב ווילשאנסקי הייתה ועודנה כה שונה מהנהוג במקומות אחרים.

מול שיטת הסינונים, התחרות וההשגיות הרווחת בעולם הישיבות, הרב ווילשאנסקי נקט בגישה הפוכה, לקבל את כולם. לא מתוך חולשה או ברירת מחדל, אלא מתוך עוצמה, מתוך קבלה והכלה אמיתית של כל אחד כפי שהוא ובעיקר אמונה גדולה בכל תלמיד, בנשמה שלו, בכישוריו וביכולותיו.

והגישה הזו, הוכיחה את עצמה. והישיבה הפכה לישיבה החב"דית הגדולה בעולם שגדלה ומגדלת דורות של חסידים, תלמידי חכמים, מקושרים לרבי שאוהבים, מתגעגעים מעריכים, וממשיכים לחוש שייכים לישיבה בה למדו לפני עשור, שניים או ארבעה.

4.

שלמה המלך מלמד אותנו הכלל הראשון והיסודי של החינוך ואומר "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". השבוע קיבלתי הבנה חדשה של הפסוק הזה. זה לא רק שלו יסור מדרך התורה והמצוות. אלא גם כי יזקין, לא יסור ממנה – וגם אחרי ארבעים שנה, ימשיך להיות שייך לישיבה שחינכה אותו.

ובמבחן הזה, הרב ווילשאנסקי, קיבלת 100!

לתגובות: shneorc@gmail.com