אל תהיו חסומים • קאוצ'ינג חסידי

מנחם זיגלבוים

בני זוג מכירים, מתחתנים מתוך רגש עמוק של רצון לתת זה לזו ובחזרה. ענן ורוד מרחף מעל, תקוות ואושר עומדים לפתחם. אז מה קורה שם מתישהו, כאשר פתאום מתחילות החריקות, הויכוחים והעימותים בין השניים שאך לפני חודשים ספורים קשרו באהבה את גורלם ביחד? מהו הדבר שמביא את בני הזוג, כל אחד מהם להתעקש על שלו ולהביא את הזוגיות למקום של קונפליקט?

זה לא רק בזוגיות אלא במערכות החיים בכלל, בקונפליקטים בין אנשים במקום עבודתם, בין שכנים, בין אנשים החולקים ספסל בבית הכנסת השכונתי, כאשר חתול שחור עובר יום אחד ביניהם ופער הולך וגדל ביניהם עד כאב.

מריבה על פי רוב מגיעה ממקום שבו יש לאחד רצון ודרישה שרצונו יתמלא בעוד האחר אוחז ברצון נוגד – והשאלה שעולה במלוא חריפותה: הרצון של מי מבין השניים יתממש. כמו שתי מכוניות העומדות זו מול זו במעבר צר וחד סיטרי. מישהו צריך לוותר. "שאני אוותר? מה פתאום?! שהיא תוותר!" נשמע בוודאי מוכר.

ההבנה שלנו שאנו הצודקים המוחלטים וכי דעתנו היא הקובעת, נובעת מתוך אגוצנטריות שהולכת וגדלה ומתנפחת ולא מאפשר לתת מקום לזולת בתוכנו. האגו ממלא אותנו, וכשהוא גדול ונפוח, אנו רואים רק את עצמנו ולשני אין מקום.

שמור על המקום שלך בלבד

מעשה בחסיד שהגיע אל אדמו"ר ה"צמח צדק", ורטן שבבית המדרש כולם דורכים עליו. נתן בו הרבי עיניו ושאלו: "ומי אמר לך להתפשט על פני כל בית המדרש? תסתפק במקום שלך, וממילא לא ידרכו עליך".

ברוב מוחלט של ויכוחים ומריבות – יש אפשרות למצוא את שביל הזהב שכולם יהיו מרוצים, ולו במידה מסוימת. במלאכת גישור בסיסית אפשר למצוא את הדרך שכל אחד יקבל את המקום והביטוי האישי שלו. אפשר לקיים ויתור הדדי, פעם אני ופעם אתה, או שכל אחד יוותר על חלק מדרישותיו ויסתפק בחלק האחר. עם קצת חשיבה יצירתית ניתן למצוא את האיזון הנכון כדי לאפשר לממש את הרצון של שני הצדדים. אך אם כל אחד יתעקש על שלו ולא יתן מקום לזולתו – או אז העסק יישאר תקוע, הקונפליקט יחסום את הדרך מלהתקדם הלאה בחיים. אם הריטואל של 'דעתי בלבד צודקת' חוזר על עצמו שוב ושוב בחיי היום יום, זה המתכון הבטוח לגירושים מהירים בין בני זוג, או לחיים של חיכוכים ומריבות בין אנשים.

ההבדל שבין החמץ למצה

בימים אלה עסוקות עקרות הבית בניקיון הבית משיירי החמץ, ובמקביל, במאפיות המצות עובדים במרץ רב לרדד את המצות ולהכינן לקראת שבעת ימי החג.

מרכיביהם של החמץ ושל המצה זהים – קמח ומים. אולם דבר אחד עושה את ההבדל הקוטבי ביניהם – העיסה של החמץ תופחת ומתנשאת, ואילו במצה נשארת העיסה בגודלה המקורי, בלי התנשאות וללא אגוצנטריות.

אף בשמם יש דמיון מפליא לצד השוני המהותי: המילים 'חמץ' ו'מצה' מורכבות כמעט מאותן אותיות: האות מ והאות צ נמצאות ב'חמץ' וב'מצה'. ההבדל ביניהן הוא רק באותיות ה' וח'. שתי אותיות אלו דומות זו לזו בצורתן ומבנה שלהן, מלבד הבדל קטן ומזערי: האות ח' סגורה מכל שלושת צדדיה, ואילו באות ה' יש פתח קטן למעלה.

האות ח של החמץ חסומה ואטומה, שכן היא רואה רק את עצמה. מכאן מגיעה הנפיחות שאותה היא מסמלת ומייצגת. אות זו מייצגת גם סגירות מפני למצבים חדשים בחיים ולרוח רעננה בחיי הזוגיות או בחיי החברה שלנו.

לעומתה, האות ה' פתוחה מלמעלה – והיא מייצגת פתיחות, יכולת תמרון מתוך מצבים שחוסמים אותנו בחיים. לא בכדי היא מייצגת את המצה הנקראת "לחם עוני"; קרי: ענווה וביטול האגו האישי.

כשאנחנו פותחים את עצמנו בפני בן / בת זוגנו או לקהילת האנשים שעמם אנו מגיעים במגע יומיומי, כמו האות ה' המסמלת את המצה – אז יש לנו אפשרות לקבל את הזולת, להקשיב לו ואף להבין אותו. פתיחות זו מסמלת גם אמפתיה והכרה בטעויות. כשאנחנו פותחים פתח בלבנו, אנחנו גם נותנים מקום גישה לשינויים ולתמרונים בחיינו. אדם גמיש, קרוב לוודאי, יצליח יותר להגשים את שאיפותיו ואת מטרותיו בחיים, ומי מאתנו לא רוצה בכך?!

הפתיחה הקטנה הזאת של האות ח ולהפוך אותה לאות ה – היא-היא הבקשה אלוקית מאתנו "פתחו לי פתח קטן כחוטו של מחט". אמנם פתח קטן, אבל דרכו אפשר להיכנס ל"פתחו של אולם".

בימים אלו של נקיון החמץ והכנת המצה, נלמד מהמצה את כל המעלות הטובות הללו, ונאמץ אותן לחיי הזוגיות שלנו בבית, ובכלל. כשנאמץ ונעשה כך, אין לי ספק שנחווה את חג החירות האישי והזוגי שלנו מתוך שמחת הלב ובהרחבת הדעת.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי להצלחה ולמצוינות. eimunmz@gmail.com