על הכוונת • לְמָה אתה מתכוון?

הרב מנחם מענדל ששון, שליח ורב בית הכנסת הגדול – 770 ראשל"צ

על הכוונת

י' שבט בפתח, ורגשי ליבו של כל חסיד פועמים בהתקשרות פנימית ועצמית אל המלך שהתיישב על כסאו ביום זה לפני 76 שנים. רגשי לב להתחבר יותר, להתקשר יותר ולהתמסר יותר. 

בנוסף לעצם ההתקשרות הנדרשת ביום זה, זכינו ביום הגדול והקדוש הזה בשנת תשנ"ג למאורע היסטורי ש'חשף' את הפנים המקוריות שלו קבל עם ועדה לעיני העולם כולו: קבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח בנוכחותו ובהסכמתו המלאה של הרבי בכבודו ובעצמו. 

תמיד ידעו, תמיד ליחששו, תמיד דיברו – כבר מהמאמר הראשון – ש"הוא הוא מלך המשיח", אך בעיקר מתחת לשולחן, מאחורי הפרגוד, בתום בקבוק המשקה, לאחר שהפרזידנט התורן יצא; ופתאום הסוד הופך לעיקר, זו התוכנית, אלו הן כותרות העיתונים, זהו ליבת היום, זו תכלית ההתקשרות, וזהו מיצוי ההתמסרות לרבי בעת הזאת. 

האש שהתלקחה ב-770 ממילותיו של החסיד הרב שנ"ז גוראריה ע"ה בנוכחות הרבי מלך המשיח העידה על ההלך רוח הכללית ששרתה בקרב החסידים: 

"כמו שלפני ארבעים ושתיים שנה התקבל יום זה אצל החסידים, שזה היום שבו קיבל הרבי שליט"א את הנשיאות, ואנו המתמסרנו אז לרבי ממש עם נפש רוח ונשמה חיה ויחידה. אנו מברכים היום את הרבי בברכת "יחי המלך" ומתמסרים אליו כולנו כמלך המשיח: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

ההכרזות והשאגות שהרעידו אז את קירות בית רבינו שבבבל – ממשיכות עד היום להיות מנת חלקנו וגורלנו עדי ההתגלות המושלמת נאו ממש, בטח ובטח כאשר עומדים ימים ספורים לפני התקדש חג המלכות. 

דווקא כעת, זהו הזמן המוצלח ביותר לפשפש בסימפטום המינימלי של קבלת המלכות, באופי ההכרזה ושירת ה"יחי" היוצאת מפינו, כי עת לחן-נא, כי בא מועד. 

כעת, עלינו להתיישב לחשבון נפש אישי מול עצמנו ולברר היטב: האם הכרזת ה"יחי" היוצאת תדיר מפינו גדושה ומלאה דיו ברגש פנימי להמלכת המלך? האם תוך כדי שירת הקודש כוונתנו הפנימית מכוונת אל עבר המלכתו והתגלותו? או שמא נשמת ה"יחי" נמצאת בעיצומו של הליך 'התנתקות מדורג' מגוף המילים האוטומטיות היוצאות מפינו ללא כוונה?    

פיו וליבו (לא) שווין

בהלכות כוונת הברכות עוסק השולחן ערוך (או"ח, ה, א) בחשיבות הכוונה בשעת אמירת הברכות, ופוסק שאין להתעסק בדבר אחר בשעת הברכה ושיש לאמרה בקול על מנת לכוון באמירתה. 

נושאי כלי השו"ע מצטטים קטע מרעיד מ'ספר חסידים' (סימן מ"ו) אודות חשיבות הכוונה: 

"כשהוא נוטל ידיו או כשמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם יכוין לבו לברך לשם בוראו . . ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב.

ועל דבר זה חרף אף ה' בעמו ושלח לנו את עבדו ישעיהו ואמר – "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני – ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה"; אמר הקדוש ברוך הוא לישעיהו – ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים, ומחזיקים בו כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי, ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותם – לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהם, ומברכים על נטילת ידים . . כמו שהדבר שגור בפיהם, אך בעת שהן מברכין אינן מתכוונים לברכני".

המילים החדות שאומר הקב"ה לישעיה – "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי", נותנות לנו חלון הצצה זעיר לרמת הכוונה הנדרשת בעת אמירת הדברים. המקרה הוא לא תרחיש קיצון של קבוצות בעם ישראל שלא מתפללים, או נערי ברזלים שלא נכנסים לבתי כנסת, אדרבה – הם "באים בביתי", "מתפללים תפילות הקבועות כמנהג אבותם", הכל תקין והכל סדיר מבחינה מסגרתית, אך "בלא הגיון הלב", "לא בלב שלם", "אינן מתכוונין לברכני"…

הכרזת הברכות ושאגת התפילות נשמעים למרחוק, הגוף נמצא, המילים נאמרות, אך הלב, הנשמה והרוח רחוקים כמטחווי קשת.. הניתוק והבידול בין האחד שבלב לאחד שבפה מעידים על ניכור וקרירות שהצליחו לחדור 'אדרין בתר אדרין קמי מלכא קדישא עילאה'… 

כאן נדרש רענון ואתחול מחדש. להניח את הלב 'על הכוונת' ולהסביר לו בשפתו הוא – שגם הוא צריך להיות שותף פעיל בהמלכת המלך לצד הפה והשפתיים שממלמלים זאת ללא הפסקה. 

ג' קווים שעליהן "יחי" עומד

תמורת נבירה ארוכה ומייגעת בשיחות הקודש אודות הכוונה הכללית בעת אמירת או שירת ה"יחי", נביא בקצרה את ג' הטעמים הכלליים להכרזת הקודש, שיעזרו לנו לכוון את עצמנו לכיוון הכוונה הנדרשת: 

א. לקבל את מלכותו של מלך המשיח: 

"מציאותו של המלך תלויה בהעם, "אין מלך בלא עם", כלומר, אע"פ שנקראים "עם, מלשון עוממות . . רחוקים ממעלת המלך", הרי, ביחד עם זה (ואדרבה – בגלל זה) פועלים הם את המלכות – המלך. וכמודגש גם בהכתרת המלך – שהעם מכריזים "יחי המלך" כפי שמצינו גם במלכות בית דוד" (משיחת ב' ניסן תשמ"ח, סעיף ד).

ב. להוסיף חיים במלך:

"נוסף על האמור לעיל על דבר ההוספה בענין החיים לכל אנשי הדור על ידי נשיא הדור – הרי, גם אנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל בענין ההכרזה "יחי המלך"" (משיחת ב' ניסן תשמ"ח, סעיף ה).

ג. לפעול את ביאתו והתגלותו: 

"יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – "יחי המלך", שעל ידי זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא" (ב' ניסן תשמ"ח, סעיף ה). "שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח" (שיחת ש"פ תולדות תשנ"ב, בסופה). 

ניתן לומר שהטעם הראשון עוסק בעיקר באדם המקבל על עצמו את מלכותו של המלך באמצעות ההכרזה, ומחליט להתבטל כליל אל המלך. הטעם השני מכוון בעיקר למלך – על מנת לחזק את מלכותו ואת חייו האישיים; הטעם השלישי עוסק במטרה הכללית של האדם והמלך – היעד הסופי, הגאולה האמיתית והשלימה. 

כך או כך, כוונה כזו או כוונה אחרת, עלינו לכוון את עצמנו אל המלך, ולהפנים בכל הכרזה ושירה את העומק הפנימי שעומד מאחורי מילות הקודש שמתמצתות את שיא ההתקשרות בדור השביעי. 

נזכור ונפנים: את המלך אנחנו לא משאירים "ללא עם"! נעניק ל"יחי" שלנו דופק וחיות אמיתית, ובכך נפעל את ההתגלות המושלמת, כי "קול דודי דופק – פתחי לי".