יש רק דרך אחת להיות יהודי • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

א.

נושא הכותל הדרומי לא יורד מסדר היום הציבורי. המתווה שעבר בהסכמה שבשתיקת המפלגות החרדיות ונדמה היה שהנה הוא מצליח לעבור בשקט בשקט, מתחת לרדאר של הביקורת הציבורית החרדית ודעת הקהל, ניעור לפתע באחת, והפך למושא הוקעה וזעזוע ברגע שהרפורמים יצאו בקמפיין משלהם לחגוג את ניצחונם.

עכשיו הדעות חלוקות. יש את אלו הטוענים כי המתווה הוא הרע במיעוטו, לשיטתם, דחיקת רגלי מניחות התפילין לגמרי אל מחוץ למתחם הכותל המרכזי בהכשר הבג"ץ, הוא בכלל הישג ליהדות הנאמנה. וכל המחאות ההוקעות והזעזועים, לא זו בלבד שלא יגרמו לשינוי ההחלטה בעת הזאת, אלא רק ילבו את האש וימשיכו להעניק לרפורמים את תשומת הלב התקשורתית לה הם כה זקוקים.

מאידך טוענים האחרים, כי לא ניתן לעבור על כך לסדר היום. שבוצע כאן פשע מתועב של ביזוי וחילול כל הקדוש והיקר לעם היהודי והמעשה הזה צריך לזעזע את אמות הסיפים בליבו של כל יהודי שאמונת ה' בוערת בו, וחייבים לנקוט בצעדי מחאה חריפים עד כדי שיבטאו את שאט הנפש מהמעשה הנפשע.

לא אכנס לדיון הזה. איך אומרים בחרדית? כל אחד יעשה כעצת רבותיו. אין ספק שמדובר כאן בחילול ה' מאין כדוגמתו ובעיקר תקדים מסוכן, ודריסת הרגל של התנועה ליהדות מתבוללת עלולה לפתוח להם פתח רחב יותר. מאידך, ברור שהם זקוקים לזמן אוויר תקשורתי כמו אוויר לנשימה. בלעדי זמן המסך היקר שהם מקבלים על ידי הפרובוקציות שהם מחוללים אחת לחודש, הרי מלבד כמה מאות מבקרים ומתפללי הכותל הקבועים, איש לא היה מכיר את נשות התנועה ופועלן.

ב.

כאמור, לא אכנס לעצם הסוגיה, אבל מה שכן, כמו רבי זושא מאניפולי שלמד שבעה דברים מגנב, אני למדתי מפרשיית הכותל הדרומי כמה דברים.

ראשית, למדתי שאם חוזרים על מסר שוב ושוב ושוב בעקשנות ומבלי להתעייף, סופו של דבר שהוא יטמע.

הרי אין רעיון מופרך יותר מהרעיון הרפורמיסטי. משום שממה נפשך, אם בר מצוה והנחת תפילין יקרים ללבך, אם המסורת חשובה לך, הרי שעליך לכבד אותה ולא לנסות להתריס כנגדה. אם אינך מסוגל או רוצה לקיים את כל תרי"ג המצוות, הכבד ושב בביתך, ותן לאלו המעוניינים בכך לעשות זאת כהלכה. אולם מה טעם יש ללחום כנגד אותה הלכה על מנת לקיים כביכול את מצוותיה?

אבל עד כמה שהמסר נראה מופרך, הזוי ותלוש מכל רעיון הגיוני, הנה, חודש ועוד חודש, חוזרים על כך שוב ושוב, ולאט לאט זה מתחיל לקנות שביתה בלבבות. פתאום זה הופך לסוגיה שחייבים לטפל בה, פתאום קבוצה של כמה אמריקאיות וישראליות קוקואיות, הופכת להיות קבוצה לגיטימית שצריך לתת פתרון ל'מנהגי התפילה' שלה. זה כוחו של קמפיין מתמשך שלא מפסיק לנדנד עם אותו רעיון.

שתים. למדתי שיש דברים שלא באמת משנה מה אתה מאמין או מה אתה עושה. משנה מה מתפרסם. שהרי זה לא באמת משנה אם מישהי הניחה או לא הניחה תפילין והיכן בדיוק עשתה זאת. הדבר הבעייתי כאן הוא ההצהרתיות שבדבר. זאת הסיבה שכל עוד לא יצאו הרפורמים במסע ניצחון ובקמפיין עולמי, הח"כים החרדים לא היה ממש איכפת להם. אבל ברגע שזה מפורסם, זה כבר סיפור אחר.

ומרובה מידה טובה, ישנם עניינים שהרבי ביקש שיפרסמו אותם. וזה לא לחינם, משום שהפרסום הוא חלק גדול מכל העניין. ודאי שמה שאתה עושה בחדרי חדרים לקירוב הגאולה ואמונתך הפנימית הם חשובים, אבל יש חשיבות מיוחדת לפרסום ולקמפיין, כי רק כך מגיעים לקהל היעד ומרחיב את ההשפעה למעגלים נוספים.

שלישית, למדתי שאין יותר מדרך אחת להיות יהודי. או שאתה דוגל בדרך התורה, ומאמין שמשה אמת ותורתו אמת ונצחית ורלוונטית בכל דור ובכל מצב, או שאתה נבהל מהמציאות ומנסה להתאים את התורה למצב המשתנה – ואז אתה רפורמי.

לתגובות: shneorc@gmail.com