יאללה…צא • משיח בפרשה

כסף הוא הבן זוג הכי פחות נאמן בעולם

כל פעם שאנחנו יוצאים מהבית יחד, אני חוזר לבד…

בסיום המבול, לאחר שקרקע העולם חזרה ליבשותה הרגילה, מצווה הקב"ה לנח ולמשפחתו:"צא מן התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (ח,טז). בהשקפה ראשונה, הדבר תמוה מאוד, מדוע הקב"ה היה צריך לצוות לנח ולמשפחתו לצאת מהתיבה? האם אחרי שנה שלימה, שהם היו כלואים בתוך ספינה מטלטלת בים, צריך לצוות עליהם לצאת?! כל בן אדם נורמלי היה תופס את הרגליים ובורח בהזדמנות הראשונה שהיתה לו…

ואם זה לא מספיק, מה פשר הציווי הנוסף: "כל החיה אשר אתך…היצא אתך – אמור להם שיצאו..אם אינם רוצים לצאת, הוציאם אתה" (שם, יז ובפרש"י) מדוע צריך ציווי מיוחד להוציא את בעלי החיים? פעם ראיתם גן חיות בו משחררים את האריה מן הכלוב, ומכריחים אותו לצאת ?!

במדרש נאמר על כך טעם פשוט. נח היה "קבלת עול'דיקע איד" (יהודי הנושא עליו את עול מלכותו של הקב"ה) נח חשב לעצמו: "ברשות הקב"ה נכנסתי (לתיבה), ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו". כמו בחור חסידי, תמים אמיתי בישיבות חב"ד, שלא עושה כלום ללא רשות מפורשת מההנהלה.

אבל אחרי הכל, נח לא היה בחור בן שבע עשרה, הוא היה בן 600! וחוץ מזה, מדוע רש"י לא מתייחס לשאלה זו כלל?

בתורת החסידות מבואר שבתיבת נח שרר מצב אולטימטיבי הדומה למצב העולם בזמן הגאולה. הראיה הפשוטה לדבר היא שבתיבת נח חיו כל מיני החיות והבהמות, כולל החיות הטורפות ודורסות, יחד בשלום ובאחווה, "לא עשו רעה זה לזה כלל, ולא השחיתו זה את זה". שלום, שאפילו בגן החיות הכי מאורגן בעולם, היו חולמים עליו, בדיוק כמו שיהיה בגאולה, "וגר זאב עם כבש…ולא ירעו ולא ישחיתו". הרבי מסביר שאפילו ברובד הפשט, מבלי להיכנס לציטוטים קבליים או מיסטים, מבין כל ילד בחיידר, שבלתי אפשרי שחיה טורפת תדור במשך שנה שלימה, במקום מצומצם, מבלי שיקרה אפילו מקרה יחיד ובודד, שחיה אחת תזיק לחיה שניה. זאת ועוד, כל ילד שביקר בגן חיות יודע שדרוש צוות אדיר של מטפלים ואנשי מקצוע על מנת לטפל בכמות מצומצמת של חיות, ואילו בתיבת נח, נח ומשפחתו (סה"כ 8 איש) טיפלו בכל מיני החיות שבעולם! מכל הנ"ל יוצא, שטבע החיות בתיבה השתנה לטבעם העתידי בימות המשיח, ולכן התאפשר לנח ולמשפחתו לטפל בהם בקלות (יחסית) כמו שנאמר בקשר לגאולה: "ונער קטן נוהג בהם" (ישעיה יא, ו).

וזה בדיוק הטעם שנח לא רצה לצאת מהתיבה! כי מי רוצה לצאת מהגאולה ולחזור למצב הגלות?! ואם נח לא רצה לצאת מהתיבה, על אחת כמה וכמה שהחיות והבהמות לא רצו לצאת. הרי, במשך היותם בתיבה הטבע שלהם השתנה, והם הפכו מחיות טורפות ל…בני אדם (או אפילו יותר מאשר בני אדם, כי לצערנו הרבה בני אדם מתנהגים כמו חיות, ואכמ"ל) אז אחרי שהם סוף סוף זכו להתנהג כמו בני אדם, עכשיו הם צריכים לחזור להיות חיות (טורפות)?!  מובן מדוע החיות התנגדו בתוקף, עד כדי כך שנח היה צריך להכריח אותם לצאת מפאת ציוויי הקב"ה.

אלא, שעכשיו נשאלת השאלה בכיוון ההפוך, אם החיים בתיבה היו כ"כ פסטורליים ושלווים, אז למה ציווה הקב"ה לנח לצאת? מה כ"כ נורא אם היינו נשארים באותו מצב לעוד שנה, שנתיים או לתמיד?

הדבר הראשון, שהורה הקב"ה לנח אחר יציאתו מהתיבה היה לקיים את מצוות פרו ורבו, כך גם בקשר לחיות ובהמות שהיו בתיבה, כפי שנאמר בפסוק: "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (שם)

החידוש במצוות פריה ורביה היא שהיא מגלה את כח האין סוף בעולם. מכיון שדור מוליד דור, ואחריו דור שלישי ורביעי, וכן הלאה עד אין סוף, הרי שע"י ההולדה אנו מגלים את כח החיות האינסופי אותו טבע הקב"ה בבריאה. וזוהי הסיבה לצאת מן התיבה, על מנת להביא ולגלות בעולם הגשמי את האלוקות, כפי שהיא מלובשת בגדרי העולם. בתיבת נח אמנם שרר גילוי אלוקי נעלה, גילוי ששינה את טבע החיות, אבל בלשון החסידות נקרא תענוג זב בשם: "תענוג נברא", זה היה גילוי אלוקי שהסב תענוג לנבראים, גילוי מוגבל הנתפס ברגש האדם או הנברא (במקרה שלנו-החיות). לעומת זאת, הגילוי האלוקי מחוץ לתיבה, ע"י ההתעסקות בקיום מצוות פריה ורביה, הוא תענוג הבורא, תענוג בלתי מוגבל של הקב"ה בעצמו. דווקא בעולם הגשמי, שמחוץ לתיבה, אפשר לקיים את כוונת הבריאה, ולבנות לקב"ה "דירה בתחתונים".

ההוראה אלינו היא ברורה כשמש, ישנם כאלו שלא מעניין אותם העולם שמסביבם, הם סגורים בד' אמות של הלכה, וזה מספיק להם. על כך באה ההוראה – "צא מן התיבה"! צריך לצאת מהתיבה ולפעול בעולם, על מנת להביא לשלמות כוונת הבורא בבריאת העולם. צריך לוותר על תענוג הנברא, על מנת להביא לשלמות תענוג הבורא.

נסיים בסיפור על יציאה לשליחות (תענוג הבורא) על אף הקשיים הגשמיים והרוחניים (היפך תענוג נברא). הרב שניאור זלמן זקלס מספר ""אחרי החתונה, התחלתי לברר על מקומות לשליחות, והוצע לי לנסוע לנובוסיבירסק. האמת, הרעיון נשמע לי מופרך, ולרעייתי עוד יותר. סיביר התחברה בתודעתנו עם גלות וכפור".

הגענו לסיביר ביום בו הטמפרטורה הייתה מינוס 30", הוא משחזר. "אמרנו זה לזה שהמקום לא מתאים לנו. למחרת יצאתי לבדוק את בית-הכנסת. מצאתי מבנה רעוע ומט ליפול, בגודל של סלון ביתי מרווח בלבד. נודע לי שיש בעיר כעשרים אלף יהודים, אולם אין כמעט חיים יהודיים. ההחלטה שלא להישאר כאן כבר הייתה ברורה לנו"

שלושה ימים לפני השיבה לארץ חל פורים. "החלטנו לעשות מסיבה קטנה בבית-הכנסת", נזכר הרב זקלס. "באו כחמישים יהודים והשמחה הייתה גדולה. הריקודים הפיחו מעט חיים במבנה הרעוע. למחרת הלכתי לבית-הכנסת בשעה מוקדמת ועיניי חשכו.

"ספרי-תורה היו מושלכים על הרצפה. החלונות נופצו. צלבי קרס צוירו בחזית המבנה. בעיניי עמדו דמעות. הייתי אז כבן 24. המחזה זיעזע אותי. פניתי אל נציגות ישראל וזו השיבה שאין בידה לעזור. פניתי אל רבה של רוסיה, הרב בערל לאזאר, והוא אמר מיד שאסור לעבור לסדר היום ושהוא ידאג להזמין כלי-תקשורת למקום. הוא ביקש ממני לאתר מתורגמן, מכיוון שלא ידעתי מילה ברוסית… כעבור שעה כבר היו במקום עשרות צוותי צילום מכל ערוצי התקשורת הרוסית".

השליח הצעיר מצא את עצמו בליבה של סערה תקשורתית: "הייתי מבולבל, הצמידו לי מיקרופונים לחליפה ופנו אליי כאל 'הרב של נובוסיבירסק'… הם שאלו: מה התוכניות שלכם? והגבתי, 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, עוד נקים פה בניינים גדולים'…"

הרב זקלס ואשתו מרים חיים בסביר כבר למעלה מ 20 שנה, הם הקימו מרכז יהודי משגשג עם גן ילדים, בית ספר ופעילות למאות יהודים בכל הגילים. לפני כמה שנים הם חגגו את החתונה של בתם באולם בנובוסיבירסק. "בזמן החופה המחשבות שלי חזרו לאותם רגעים שהגענו כזוג צעיר עם הבת שלנו, בת חצי שנה. מגיעים לבניין, המעלית לא עובדת וככה אני סוחב אותה בידיים עם כל המזוודות עד לקומה התשיעית. לא חלמתי שכעבור 20 שנה נערוך את החתונה של אותה תינוקת, כאן בנובוסיבירסק עם כל הקהילה הגדולה שקמה פה"..

תענוג בורא, שבת שלום!