וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה: בוגר הישיבה נפרד בדמעות

הרב מנחם מרטון, שליח הרבי ביקנעם

אחרי ארונו של הרב יוסף יצחק וילשאנסקי יצעדו תלמידים רבים מכל הדורות – ראשי ישיבות, מחנכים, שלוחים, משפיעים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, זקנים וצעירים. כולם חולקים את אותו חוט מקשר – האמונה שהוא הנחיל להם, האמונה שחיה בתוכם.

הרב וילשאנסקי לא היה רק ראש ישיבה או משפיע דגול, הוא היה משהו הרבה יותר נדיר: הוא היה מאמין. ובעוצמה כזו שכל מי שבא במגע איתו הרגיש את החום הזה. האמונה שלו לא הייתה סיסמה. היא לא הייתה מושג פילוסופי או עניין של אידיאולוגיה בלבד. האמונה שלו הייתה בוערת, חיה, בועטת, אמונה מעשית, אמונה שאין לה מתחרים.

בעוד אנשי המקצוע למדו שיטות טיפול והדרכה, הרב וילשאנסקי עבד בכלים של אמונה. במקום שבו הפסיכולוגים, המורים והיועצים היו צריכים חוקים וכלים, הוא השתמש בכוח האמונה שלו, ואיכשהו – זה תמיד עבד.

יוסף: להפוך 'אחר' ל'בן' – יצחק: ענין הצחוק והתענוג

היינו מצפים אולי שאדם עם אמונה כל כך עזה, יהיה נוקשה, אולי אפילו קשה, אבל הרב וילשאנסקי היה בדיוק ההיפך. הוא היה כתובת לכולם, ובמיוחד לחלשים ולמוחלשים, לאלו שלא מצאו את מקומם בעולם. הוא ידע להאמין באנשים גם כשאחרים כבר ויתרו.

כשהוא נכנס לחדר, אור האמונה היה שוטף הכל. זה היה אור שלא השאיר מקום לספקות, אור שחתך דרך ערפילי הייאוש, אור שנתן חום אמיתי. כל נער, כל בחור, כל אדם שהיה במצוקה – ברגע אחד, כבר לא הרגיש אבוד. הוא הרגיש שמישהו באמת מאמין בו. לא כאסטרטגיה טיפולית, אלא בלב שלם.

לא פעם הייתי עד לרגעים כאלו. כשבחור שכולם כבר ויתרו עליו ישב מול הרב וילשאנסקי, הוא לא דיבר על "תהליך" או על "כלים רגשיים". הוא דיבר על הרבי, על הקדוש ברוך הוא, על האור שיש בכל אחד. כשהיועצים ניסו לנתח, הוא פשוט ראה את הטוב. הוא האמין כשאף אחד אחר לא העז להאמין.

וכשמישהו האמין בך כל כך – לא נותרה לך ברירה אלא להאמין בעצמך.

"רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף"

אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לחדרו. הידיים שלו רקדו כשהוא הסביר נקודה בלימוד. העיניים שלו נצצו – לא רק באור של תורה אלא גם באור של אהבת אמת לכל אחד. כשהתקשרתי אליו בשעה מאוחרת, הוא ענה כאילו זו השעה הטבעית ביותר לשיחה עמוקה. הוא לא רק הקשיב – הוא האמין בי.

הוא תמיד דחף אותנו קדימה. "תכתוב עוד", אמר לי כשהראיתי לו איך ניסיתי לנסח משהו חדש. הוא ידע גם לצחוק, לשחרר, כשכתבתי פלפול להערות התמימים הוא אמר שזו פעם ראשונה שהוא קורא חידוש תורה בכתיבה עיתונאית טהורה.

הרב, רצית כל כך להוציא לדפוס את סדרת השיעורים הכלליים שלך. אמרת "בקרוב, בקרוב", והעיניים שלך התמלאו בניצוץ של תקווה. לא הספקנו להוציא את הסדרה בזמנו, אבל השיעורים שלך חקוקים בלבבות של אלפי תלמידיך.

"כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ"

הרב וילשאנסקי, לימדת אותנו שהחיים הם לא רק מסע של תיקון, אלא שליחות. שליחות למלא כל רגע במשמעות, כל מפגש באמונה, כל מילה באהבה. היית בית, כתובת בטוחה לכל מי שחיפש נחמה, דרך ומשמעות.

אנחנו מבטיחים להמשיך את הדרך שלך. נאהב כמו שאתה אהבת, נלמד כמו שאתה לימדת, ונזכור תמיד את מה שאמרת: "אנחנו חיילים של הרבי ולכן צריכים לדעת מה הרבי אומר ולעשות מה שהרבי רוצה".

מורי ורבי היקר. אתה תחסר לנו מאוד, אבל האמונה שלך תחיה בתוכנו לנצח.