-
מדוע ראש הממשלה לא מצליח להביא את רוח הימין במשילות שלו? איך זה שהממשלה לא באמת מנהלת את המדיניות? מה הסיבה שצה"ל עם תקציב של מאה מיליארד לא הצליח לנצח ארגון טרור? על שאלות אלה ואחרות משיב הרב אביעד גדות, סרן במילואים ומנכ"ל הארגונים 'תורת לחימה' ו'חותם' • מאת: שניאור זלמן לוין • לכתבה המלאה
יוסי סולומון|כ״ו בשבט ה׳תשפ״השניאור זלמן לוין, מגזין בית משיח
שורות אלו נכתבות בערבו של יום שלישי.
ימים של חוסר וודאות וחוסר בהירות לופתים את ראש הממשלה, את חברי הקבינט הביטחוני ואת שאר העם היושב בציון, נוכח גורלם של החטופים הנמצאים בשבי הטרוריסטים.
כמעט שבועיים ימים חלפו מאז נשיא ארצות הברית נתן 'צ'ק פתוח' לממשלת ישראל "לפתוח את הגיהנום", כלשונו, על הטרוריסטים המחזיקים בחטופים. אבל ממשלת ישראל, והעומד בראשה, כמו תמיד, מחמיצים הזדמנויות נדירות.
ההססנות הפכה למילה נרדפת לאישיותו של ראש הממשלה. שוב הוא מעדיף הישג חלקי מיידי, מאשר לראות את התמונה הכוללת כדי להביא לניצחון מוחץ על פני ארגון הטרור החמאס, והלוואי וזה ישתנה לטובה.
תהלוכות הטרור ובהם אלפי מחבלים חמושים הולכים לאור השמש בחוצות עזה, כאילו לא חלפה זה עתה מלחמה בת שנה ורבע, הפכו לאמירה מתריסה, ואף יותר מכך: אנחנו כאן! לא זנחנו את תכניות ההשמדה, היל"ת.
האם חזרה הרפיסות בגבולות?
המצב הביטחוני אינו פשוט. צה"ל טרם סיים את הלחימה במחבלים, מה שמשליך ישירות על ביטחונם של יישובי העוטף (שברובם עדיין לא מורשה לחזור לבתים). צה"ל מדשדש, ועושה הכול כדי לא לנצח ניצחון מכריע את האויב האכזרי הסמוך לבתי יישובי העוטף. רק השבוע העזו מאות מחבלים להסתובב בחופשיות מרחק קצר מגדר הגבול, למרות שהדבר נאסר בהסכמים. גם השופלים הידועים לשמצה, חזרו להסתובב במרחק מאתיים מטרים בלבד מהגדר. כן, הם יודעים שממשלת ישראל לא באמת תאכוף את האיסור.
כך בדרום, וגם בצפון, הרפיסות חזרה למשול בכיפה תחת חסותה של הקונספציה הצה"לית הידועה לשמצה.
אתמול, יום שני התפרסם, כי בשבועות האחרונים – מאז תום הלחימה בלבנון – נכנסו לשטח ארץ ישראל חמישה כטב"מים של האויב. צה"ל הודיע לציבור רק על אחד מהם. ומה עם השאר? עדיף לכסות ולהשתיק. זו בדיוק אותה השתקה שהובילה לפלישת המחבלים לעוטף עזה, למרות התרעות חוזרות ונשנות מצד התצפיתניות שהיו על הגבול בעזה.
כשסיפרו השבוע לראש מועצת מטולה, דוד אזולאי, על הכטב"מים "שהתגלו" בדיעבד על ידי צה"ל, הוא מגחך: "אנחנו רואים הכל כל הזמן. נתנו לנו הנחיה שכאשר יש התרעה על כטב"ם – לא לפרסם על כך לאזרחים, כי הם רק נגד יעדים צבאיים… זה ישראבלוף מושלם של דובר צה״ל ושל פיקוד צפון", אומר אזולאי במרירות.
אלא שכעת יש שר ביטחון חדש שהגיע עם מדיניות חדשה. יש גם ראש ממשלה, למוד לקח וניסיון עם הרמטכ"ל; ואף על פי כן, הכול נמשך כרגיל. ביטחונם של תושבי ישראל הפך לרולטה רוסית.
חיילים של אמונה
האם הרוח הרופסת של הפיקוד הבכיר בצה"ל, אכן שבה במלוא עוזה?
לשם כך פנינו אל הרב אביעד גדות, סרן במילואים ומנכ"ל הארגונים 'תורת לחימה' ו'חותם'. ארגונים אלה נטלו על עצמם את המשימה להשמיע בקול צלול ורם את התפיסה היהודית הנדרשת בצבא, נוכח קריסת התפיסה הביטחונית של צה"ל.
ארגון "תורת הלחימה" קם לפני כשמונה שנים, בתקופה בה כיהן גדי אייזנקוט כרמטכ"ל. הארגון מאגד בתוכו קצינים במילואים ומשרתי מילואים שהבינו כי בצה"ל קיימת פגיעה כפולה: האחת – פגיעה בזהות היהודית של צה"ל ומערכת הביטחון, וכן פגיעה בערך הניצחון.
"שני הרבדים האלה הם תוצאה של השפעות פרוגרסיביות שמרחיקות את צה"ל מהזהות היהודית המקורית, והם הגיעו לשיאם בטבח שמחת תורה", אומר הרב גדות. "באותו יום ראינו כולנו את האיום מול העיניים, אבל צה"ל לא ידע לקיים את הצו היהודי הבסיסי של 'הבא להורגך השכם להורגו'. לצערי, ערך זה נקנה בדם רב של חיילים. עם ישראל מבין שקיימת בעיה תודעתית חמורה, ועל תיקונה אנחנו עמלים באמצעות הסברה ובאמצעות פעילות אופרטיבית".
אני אכן מבחין כי בשנה ורבע האחרונות, מאז שפרצה המלחמה, אתם נאבקים בשטח על הנפת דגל הניצחון. אני שם לב שהקו שלכם הוא קו יהודי של 'גאון יעקב', כפי שהרבי דיבר אינספור פעמים…
אכן כך. אני חושב שההשוואה לקו של הרבי היא נכונה, "ויגבה לבו בדרכי ה'".
בצה"ל ובמערכת הביטחון ישנם כיום הרבה מאוד אנשים יראי שמיים, הרבה מאוד ציבור מסורתי לוחם שמחובר עמוקות לזהות היהודית. הייתי מעז לקבוע, כי רוב מוחלט של דרגי השטח והדרג הפיקודי, הזוטר והבינוני, הוא ציבור מאמין.
למרות זאת, הוא לא בא לידי ביטוי בדרג הבכיר של המטכ"ל. ישנה תקרת זכוכית שמסננת מינויים וקידומים של אנשים הנושאים שם שמיים. "מוסר הלחימה" מוכתב כיום על ידי הפרקליטות הצבאית ועל ידי מערכת המשפט, ולא על ידי הדרג הלוחם. במלחמה הנוכחית ראינו איך – מצד אחד – קרסה הקונספציה הפרוגרסיבית, והביאה לנהרות של דם, לאינספור יגון וצער לאנשים, למשפחות ולעם היהודי. מצד שני – באותו רגע בו קמו עלינו אויבינו, קמה רוח הלחימה היהודית שבסיסה הוא ערבות הדדית. אנשים בלי צו 8 ובלי שקיבלו פקודת התייצבות, לקחו את הנשק שלהם ויצאו להציל יהודים.
גם עכשיו אנחנו רואים את הדרג הלוחם – מה שמניע ומתדלק אותו זה התפילות, תקיעות השופר קריאת הפסוקים בטרם נכנסים לשטחי האויב, בבחינת "רוממות א–ל בגרונם וחרב פיפיות בידם". דורות על גבי דורות אומרים את הפסוקים הללו, והנה אנחנו זכינו לראות את הדרג הלוחם של עם ישראל מביא לידי ביטוי את הרוח היהודית הזאת.
הדרישה שלנו היא שהרוח הזאת לא תהיה רק בשטח, אלא גם מדיניות והתוויית דרך שתוביל את עם ישראל לניצחון. זה ממש בהישג יד, ומחובת הממשלה ונציגי העם להביא לידי ביטוי מעשי את רוח העם.
הפרוגרסיביות גרמה לנהרות דם ויגון
הזכרת קודם את הרוח הפרוגרסיבית שפגעה בכוח הלחימה של צה"ל. תוכל להגדיר את הרוח הפרוגרסיבית הזאת?
אנחנו מדברים על פרוגרס, על פוסט–מודרנה ועל התפיסה השלטת כיום.
אפשר לאפיין את הפרוגרסיביות בשלוש נקודות מרכזיות: היא אומרת שאין זהות. בזמן אייזנקוט כרמטכ"ל, הוא טבע את המושג: 'צבא כל משרתיו'. אתה יכול להבין לבד שהמושג הזה מקביל ל'מדינת כל אזרחיה'. לשיטה הזאת, אין דבר שמייחד אותנו דווקא כיהודים. הוא גם אמר, שדברי חכמים 'הבא להורגך, השכם להורגו' – הם רק סיסמה (רח"ל).
נקודה שניה: אין אמת. מתפתח שיח של נרטיבים. כשהייתי בדרום אמר לי קצין בשירות המילואים: "אצלנו בתל אביב מלמדים בבתי הספר את הנרטיב הפלסטיני ואת הנרטיב הישראלי – וזה סותר את מה שאני עושה פה בלחימה".
נקודה שלישית: אין אחריות. אין לנו עוד אחריות לעשות צדק, כביכול, ולבער את הרע. גם אין אחריות לגבות מהאויב מחיר על מה שהוא עולל.
טענת קודם שהפרוגרסיביות קרסה עם תחילת המלחמה. אני לעומתך רואה אותה שולטת לגמרי בצבא גם עכשיו, אחרי שנה ורבע של לחימה.
כשאני אומר 'קרס', אני מתכוון לכך שהמנגנון שבנה את מערכת הביטחון סביב התפיסה הזאת, קרס. אמנם אתה צודק שהשליטה הפרוגרסיבית עדיין קיימת בצה"ל.
הרבי מליובאוויטש דיבר כמה פעמים על הקונספציה של קו בר לב. זו הייתה קונספציה צבאית נטו, וכפי שהרבי סבר – היא אכן קרסה. אלא שאז פרצנו בלחימה עיקשת וצה"ל בסייעתא דשמיא עצומה הפך את הקערה על פיה וניצח תוך 19 ימים בלבד.
לעומת מלחמת יום הכיפורים, הרי שכעת אנחנו שנה ורבע בתוך המלחמה, ועוד לא התחלנו את העבודה! מטרות מלחמה הברורות שהגדירה הממשלה לרמטכ"ל – לא בוצעו. למה? כי התפיסה הפרוגרסיבית עדיין שולטת במנגנונים.
הנה תראה, הרמטכ"ל לא השלים את ביצוע המשימה שהטילה עליו הממשלה – אבל במה הוא כן התעסק? הוא התעסק במינויים ובשיבוצים, הוא עסק בשימור מנגנון הכוח. כלומר, השליטה הפרוגרסיבית של אותו מיעוט שאינו מייצג את העם, עדיין קיימת, למרות שהתפיסה עצמה קרסה, ועדיין מקריסה אותנו!
צה"ל החזק עם תקציב של 100 מיליארד, לא ניצח עדיין ארגון טרור. צה"ל מקבל את כל המילואים הנדרשים, הוא מקבל את כל המשאבים, את כל האשראי המדיני שההמשלה מעניקה לו, והוא לא מסוגל להשלים את משימת הביטחון. ככה זה כשנקודת הבסיס של הרוח והזהות, קלוקלת.
אני מבקש להזכיר לך שראש הממשלה נותן יד לכל זה אם בשתיקה ואם בעקיפין. הוא הרי לא פיטר את ראשי מערכת הביטחון שהיו אחראים על האסון. הוא ראש ממשלה ותיק ומנוסה, ועדיין לא לומד. הנה, רק בשבוע שעבר ראינו את זה במנוי הרמטכ"ל החדש…
מסכים איתך בהחלט! יש לנו ביקורת חריפה על ראש הממשלה, זאת לצד הדברים הטובים שהוא עושה.
חד משמעית, בסוגיית מינוי הרמטכ"ל – יצאנו לקמפיין גדול שקורא להחליף את הפיקוד הבכיר. ראש הממשלה הוכיח כבר שהוא חלש מאוד במינויים. הוא מינה רמטכ"לים מהשמאל החל משאול מופז, דרך בני גנץ, גדי אייזנקוט וגם את אביב כוכבי.
איך אתה מסביר את זה? הוא לא באמת מעוניין לנצח במלחמה?
לראש הממשלה קיימת בעיית משילות חריפה. אם נדבר על הקונספציה הגורסת כי "חמאס מורתע" – מי שחולל את התפיסה הזאת, זו מערכת הביטחון לדורותיה, ולראש הממשלה היה נוח לעצום עיניים ולחיות עם התפיסה הזאת.
כך בצבא וכך גם באזרחות. אתה בוחר ימין ומקבל שלטון שמאל בדמות שלטון הפקידים המנהלים באמת את המדינה. הרי כולנו יודעים שאנחנו לא באמת חיים במדינה דמוקרטית. מי שמקבל כאן את ההחלטות, אלו הם השופטים ופקידי הממשלה המנהלים מדיניות עצמאית לגמרי מאשר הממשלה.
וראש הממשלה?
זו רשלנות חמורה מצד ראש הממשלה ששולט כבר הרבה מאוד שנים, אך הוא אינו מייצג באופן אקטיבי את הציבור ששולח אותו שוב ושוב; הוא לא באמת נאבק בשלטון הפקידים.
אם חבר הכנסת שמחה רוטמן כתב את הספר "מפלגת בג"ץ", אנחנו באים ואומרים שהדבר נכון גם ברמה הצבאית: יש לנו "מפלגת פורום רמטכ"ל".
ומה עם הרמטכ"ל החדש שנבחר זה עתה?
הרמטכ"ל הנבחר, אייל זמיר, הוא בוגר של קרן אמריקאית זרה, שם הוא למד איך "להכיל את האויב" ולא למגר אותו. זמיר ישב תשע שנים במטה הכללי בתפקידי מפתח חשובים, כיהן גם כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. גם בתפקידו כאלוף פיקוד דרום וכסגן הרמטכ"ל, הוא המשיך את מדיניות הקונספציה, חד משמעית! מדובר ברמטכ"ל שהוא חלק מאותו מיליה מושל.
יש לנו את כל הזכות לומר ביקורת לראש הממשלה – לצד דברי חיזוק על כל הדברים החשובים במאבקים שהוא מנהל. מעולם לא היה כדבר הזה, כולל ביום הטבח עצמו, שראש הממשלה צריך להיאבק בגנרלים שלו כדי להציל חיים של יהודים, או כדי לכבוש את רפיח…
הרי מה הייתה הבעיה? שנים ארוכות שראש הממשלה ושר הביטחון היו חותמת גומי של המערכת הזאת שתמרנה את ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל החלטות בהתאם לרצון שלה.
מה אתה מציע שהוא יעשה כדי לכוון את הצבא למדיניות הנכונה לעם ישראל?
אני חושב שצריכים להתבצע שלושה דברים: ראשית – מינוי רמטכ"ל ראוי. שנית – מינוי של אלופים חדשים תוך עיצוב מחדש של אלה היושבים סביב שולחן המטה הכללי. יש היום שורה של מפקדי אוגדות בעלי אוריינטציה מלחמתית ברורה שאפשר לקדם אותם לדרגת אלופים. שלישית – שעליו כמעט אף אחד לא מדבר חוץ מאיתנו – ניקוי אורוות עמוק מאוד בתוך מערכת הביטחון.
למה כוונתך?
אתן לך דוגמה: כמה חודשים לפני הטבח, חשפנו מצגת בקורס פו"ם (פיקוד ומטה) שהוקרנה לפני מפקדי גדודים באוניברסיטת חיפה, שם הושוותה הציונות הדתית לחמאס… תחשוב רגע: עשרות קצינים שאמורים להיות מחרתיים מג"דים, באים לקבל השקפה מסולפת ומעוותת נגד אחיהם היהודים. הקורס אינו עוסק באפשרות של כיבוש עזה, סוריה או לבנון (והרי לא הייתה שום תוכנית אופרטיבית לכבוש אי–פעם את עזה כפי שנעשה במלחמה). במה התעסקו? בשיעורים בדמוקרטיה מזווית ראייה פרוגרסיבית.
גם היום, ברגע זה שאנחנו מדברים, מי מרכז את התוכניות של מב"ל? (לימודים לתואר שני לקראת דרגת תת אלוף בכל המקבילות – ש.ז.ל.). לא פחות ולא יותר מאשר מייסד ארגון 'שלום עכשיו', יוסי בן ארי.
זאת אומרת, אתה יכול למנות קצינים כלבבך עד מחרתיים, אבל כל עוד לא תבצע טרנספורמציה עמוקה במערכת הביטחון, וכל עוד לא תנקה את שלטון הפקידים – אנחנו נמצא את עצמנו, חס וחלילה, באותה נקודה מבלי יכולת לתקן.
אתה חושב שנתניהו הוא איש שמאל?
לא. אינני חושב שנתניהו הוא איש שמאל, אבל הוא מאפשר לשמאל לשלוט. חד משמעית! הוא בהחלט מורתע מהלחץ של השמאל.
ומה לגבי שר הביטחון החדש?
הביקורת שלי מופנית גם כלפי שר הביטחון החדש, ישראל כץ. הוא אמנם התחיל להוכיח משילות, אבל זה באמת ההתחלה של ההתחלה.
עם זאת, הביקורת שלי מופנית גם כלפי הציבור ממנו אני בא, וזה נוגע גם לקוראים שלך:
שים לב שבמלחמה נוכחית, הציבור כמעט לא מאתגר את מערכת הביטחון. הרבה פעמים הציבור נופל לתוך הקמפיינים של שמאל, כמו למשל קמפיין גיוס חרדים. הקמפיין הזה לא נועד באמת לגייס חרדים, אלא לגרום לקרע בממשלה ולהפיל אותה.
חודש לפני כן, עמדתי בוועדת חוץ וביטחון מול דרעי ומול אלעזר שטרן, ואמרתי: מעולם לא רציתם חרדים בצה"ל; אתם עשיתם הכול כדי שלא לגייס חרדים, אז מה קרה כעת פתאום שזה בוער לכם?! והציבור הדתי לאומי גם הוא נופל בקמפיינים של אנשי השמאל וכך הוא מפר את הערבות ההדדית של כולנו.
הגיע הזמן להפעיל לחץ – וזה מה שעובד בפוליטיקה – על הממשלה ועל מערכת הביטחון מצד משרתי מילואים שבאים ועושים עוד סבב לחימה ועוד סבב; קוראים להם והם מתייצבים. הגיע הזמן שמשרתי המילואים יאמרו: אנחנו דורשים ניצחון, לא פחות מכך. יש כבר עכשיו ניצנים של תנועות כאלה, אבל זה לא מספיק.
הדרישה שלנו כלפי ראש המשלה היא חלשה יחסית. אבל אם הדרישה תהיה דרישה ציבורית רחבה, זה יתקבל אחרת, כי זה מה שעובד בפוליטיקה.
מה העקרונות שאתם מציעים כדי לשנות את מאזן המלחמה?
כאשר החמאסניקים ימ"ש באו ושחטנו אותנו, הם לא בדקו אם היהודי הולך עם כיפה או בלי כיפה, ומה רמת המצוות שהוא שומר.
זאת אומרת, הערבות ההדדית שלנו צריכה להיות מוחלטת. אנחנו בארגון 'תורת לחימה', לא בכדי עוסקים גם ביסודות של שמירת השבת, ושל היכולת לשאת שם שמיים. צה"ל חייב להיות צבא יהודי. כל עוד לא נבין שהכוח שלנו הוא בראש ובראשונה יהודי, לא נוכל להתקדם.
בשטח, יש חיילים וקצינים רבים מאוד שמבינים זאת, אבל בדרג הבכיר, רק מעטים מבינים את זה. אנחנו צריכים שיהיה לנו דרג צבאי בכיר שלא מתבייש ביהדות שלו. אם אנחנו רואים רמטכ"ל שיש לו אלף ואחת משימות קריטיות, ובמקום זאת הוא בוחר לתלוש פאץ' משיח בשעה שנהרגים לו חיילים, אז אנחנו מבינים שיש לנו רמטכ"ל מבולבל. אנחנו רוצים רמטכ"ל ודרג פיקודי שנושא שם שמיים בגאון; שנושא את הזהות היהודית שלו בגאון.
עיקרון נוסף הוא עיקרון המשילות. כלומר, שהממשלה ונציגי הציבור ימשלו במערכת הביטחון, ולא להיפך. לא ייתכן שהרמטכ"ל הוא זה שמפטר את עצמו, והצבא הוא זה שחוקר את עצמו, וראש השב"כ עדיין מנהל את עצמו ואיש לא מדבר על פיטוריהם לאחר מחדלים כה קשים.
נקודה נוספת: שכל מוסר הלחימה שלנו ישתנה מן הקצה אל הקצה. כאשר אלוף פיקוד המרכז מתנהל כמו קצין מהאו"ם, זה נובע מכך שהקשר שלו עם ארץ ישראל רופף. הוא יכול להיות בוגר הישיבה ב'עלי', אבל הוא מביא לידי ביטוי בשטח את האג'נדה של השמאל.
חייבים להיות מחוברים יותר לארץ ישראל, לתורת ישראל ולעם ישראל, ולא לכל מיני מכוני מחקר מעבר לים שבאים להטיל צל על זכותנו כעם היהודי בארץ ישראל.
אם נוכל לחולל שינוי על פי שלושת העקרונות האלה, ייעשה שינוי גדול. עם ישראל הוא עם בריא ומבין היטב את תכלית המערכה. החובה שלנו לצמצם את הפער גם מול הדרג המדיני והדרג הצבאי.
אני לא שואל אותך אם אתה אופטימי, כי אתה בוודאי תשיב בחיוב. אבל אני כן אשאל אותך מבחינה ריאלית: האם בעקבות מינוי הרמטכ"ל החדש, אתה חושב שיהיו שינויים מהותיים בצבא בשנים הבאות?
אענה על שתי השאלות שלך בבת אחת. קודם כל אנחנו אופטימיים מטבענו, כי אנחנו יהודים. אם לא הייתה בנו אמונה, היינו מיואשים מזמן… אי אפשר שלא לראות במוחש, שכאשר יש אתערותא דלתתא, אז הקב"ה בא ומסייע מלמעלה, גם בזמנים שנראים חסרי סיכוי, וכולנו מכירים דוגמאות מהשנה ורבע האחרונות.
ולגבי הרמטכ"ל החדש: אני אומר לך חד משמעית, השינוי המיוחל לא ייעשה על ידו, אלא למרות המינוי שלו. וכאן המעורבות הציבורית נדרשת.
צה"ל בסופו של דבר הוא צבא העם. מי שמשרת בו, זה רוב מוחלט של אנשים שמזוהים עמוקות עם הזהות היהודית, עם הערבות ההדדית ועם אהבת ישראל. לכן החובה שלנו לבוא עם מקורות הרוח שלנו, עם מורשת ישראל ועם החיבור לתורת ישראל, ולהביא את צה"ל להיות צבא יהודי מנצח.
תגיות: מגזין בית משיח, שניאור זלמן לוין
כתבות נוספות שיעניינו אותך: