את התנועה הזו אי אפשר לשכוח! • משיח בשיח

הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

תנועת צדיק – לעד!

במהלך השבוע האחרון כולנו למדנו שוב את 'היום יום' המיוחד והמעורר של י"ד טבת, אודות הסיפור עם השפאלער זיידע שהתחמם מהנחת ידו הקדושה של הבעל-שם-טוב על ליבו, עם המסקנה ההתקשרותית-המעשית של הרבי הריי"צ מסיפור זה – "תנועת צדיק ומכל שכן ראיה או שמיעת קול, צריך לפעול שלא יישכח לעד". 

כחסידים האמונים על 'עניינו העיקרי' של נשיא דורנו – אנו משתדלים מידי יום למצוא בכל פתגם ב'יום יום' קשר למסר העיקרי של זמננו ותקופתנו – להביא לימות המשיח. לפעמים ההשתדלות מניבה קשר ישיר וחד ולפעמים קשר עקיף ומקיף, אך תמיד מוצאים קשר כלשהו כי – "כאשר אדם שקוע בתוקף בענין מסוים הוא מחפש ומוצא את הנקודה המשותפת עם הענין שבו הוא שקוע" (ש"פ מקץ תנש"א).

סביר להניח, שהפעם המלאכה הייתה די קלה ומהירה. גם לחסידים מן השורה שלא ניחנו בחוש אסוציאטיבי מחודד, עולה מיד בראש הקשר ההדוק בין 'תנועת צדיק' – וההכרח 'שלא ישכח לעד' – עם תנועות עידודי הקודש הנמרצות של הרבי מלך המשיח בידו ובראשו הק' בעת שירת ה"יחי".

את 'תנועת הצדיק' הזו אי אפשר לשכוח. 

עינינו ראו ולא זר! חלקנו היו שם ממש בעת העידודים, חלקנו היו בארץ הקודש ובתפוצות וצפו בשידור החי, וחלקנו ראו ורואים את העידודים הנמרצים כיום באמצעות הוידאו, אך המשותף לכולנו היא הראייה! כולנו ראינו את הרבי מלך המשיח יושב ומעודד שוב ושוב את 8 מילות הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

את תנועת הצדיק הזו אסור לשכוח! עלינו לחיות עמה 24/7 כיאה לתנועה עליה מסר הרבי מלך המשיח את נפשו למעלה משנה, במצב שנראה בעינינו הגשמיות כמסירות נפש של ממש, ומחובתנו להחיות אותה בתוכנו, בנפשנו פנימה, במשפחתנו, בקרב תלמידינו ומושפיענו, ובקרב מקורבנו, כי היא חיינו ואורך ימינו. 

*

אם נתבונן בפתגם המובא ב'יום יום' ונפענח מעט את פרטיו, ניווכח לנקודות נוספות ועיקריות עליהם צריכים להניח את הדגש במסגרת האדיקות סביב הכרזת הקודש "יחי אדוננו": 

א. לא לשיכחה ולא להעדר הזיכרון: בסיומו של הפתגם נכתב שצריך לפעול שתנועת הצדיק "לא ישכח לעד". ובענייננו – לא להגיע למצב בו 'שוכחים' חס ושלום את עידודי הקודש של ה"יחי". 

בחסידות מבואר (ש"פ עקב תשי"ז) שישנם שני סוגי שכחה: 1. העדר הזיכרון – בו האדם לא 'שוכח' לגמרי את העניין כי אם 'לא זוכר' את העניין. 2. שכחה – בה האדם לא רק שאינו זוכר את העניין כי אם 'שכח' ממנו לגמרי ויצא מרשותו [החילוק נלמד מהפסוק שקראנו לאחרונה – "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", העדר הזיכרון – "ולא זכר", שכחה – "וישכחהו"].

הרבי מבאר שהביטוי ל'העדר הזיכרון' הוא "שלא נמשך הגילוי בבחינת פה", והביטוי ל'שכחה' הוא חמור יותר "שלא נמשך הגילוי גם בהלב"; 

ובענייננו: ניתן חס ושלום לשכוח מעידודי ה"יחי" ברמה של 'העדר הזיכרון' בו החסיד זוכר 'בלב' את העידודים אך הם אינם מגיעים אצלו 'בבחינת פה' להכרזה ולשירה מידי יום. וישנו מצב חמור מכך – בו ניתן לשכוח ברמת השכחה' ממש גם ברגש הלב עצמו ח"ו.

על כך מגיעה ההוראה "שלא ישכח לעד": צריך לפעול שלא יווצר אף מצב של שכחה כלשהי מעידודי הקודש הנמרצים של אבינו רוענו שליט"א, לא ברמה של הסכמה בלב – ושכחה בפה ח"ו, ובטח ובטח שלא לשכחה בלב ח"ו. 

ב. לא רק לא לשכוח אלא לבעור: בסיומו של הסיפור המובא בפתגם מתואר, שהשפאלער זיידע העיד על עצמו שבעקבות התנועה שהניח הבעש"ט את ידו הק' על ליבו אזי –  "ומאז חם לי".

ומכאן אנו למדים נקודה נוספת: העבודה היא לא רק 'לא לשכוח' את רגעי התגלות משיח בעת עידודי שירת ה"יחי" בשנת תשנ"ג-תשנ"ד, אלא להבעיר את 'תנועת הצדיק' בכל נימי נפשנו פנימה, ולגרום לכך ש'נתחמם' במהות השירה ובהתחברות פנימית לתוכנה בכל פעם מחדש, בדומה לציווי המשנה – "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה". 

ג. נדרשת פעולה מצידנו: מהתבוננות קלה במשפט החותם את הפתגם מובן שנדרשת פעולה אקטיבית מצידנו, ובלשון קודשו – "צריך לפעול שלא ישכח לעד". 

תוכן הציווי "צריך לפעול שלא יישכח", מעיד על כך שבאם לא יפעלו שלא יישכח – אז לכאורה כן יישכח! תוצאת השכחה תבוא במהרה, כדרך הטבע המושרשת בכל ענייני העולם הזה, בפרט כאשר מצורף למנגנון השכחה הטבעי כוחות 'עמלק' נוספים החפצים להשכיח את התוכן הספציפי הזה בשל מרכזיותו וחשיבותו העיקרית ברגעים האחרונים לפני הגאולה השלימה. 

על כן נדרשת פעילות מתמדת ועקבית מצידנו במחשבה, בדיבור ובמעשה להנכיח ולהבעיר את ה"יחי" בכל עת ובכל מקום, בנפשנו פנימה, במשפחתנו, בקרב תלמידינו ומושפיענו, ובקרב מקורבנו!

ובהצעה אישית, נרד לרזולוציה של שני פרטים:

1. סיבות רבות נכתבו על תופעת ה'שכחה', כאשר אחת מהם (ואולי המרכזית מביניהם) מופיעה בהלכות תלמוד תורה (שו"ע הרב פרק ד', סעיף ט' שם): "הקורא בלחש במהרה – הוא שוכח". מקור התופעה ידוע לכולנו מדברי חז"ל – "אם ערוכה בכל רמ"ח אברים משתמרת".

אם ברצוננו למגר את תופעת השכחה בקרבנו ו"לפעול שלא ישכחו לעד" עידודי הקודש, עלינו להכריז את הכרזת ה"יחי" בקול, במתינות ובהטעמה שוב ושוב, לא מתחת ללשון ולא מבעד לשפם, עד שההכרזה תהיה ערוכה בכל רמ"ח אברינו.

2. על תופעת השכחה אצל הקב"ה נאמר (מסכת ברכות לב, א) "אין שכחה לפני כסא כבודך"; בטבע העולם, בענייני העולם, מצויה השכחה והיא חלק בלתי נפרד מהווי הטבע של הבריאה, אך "לפני כסא כבודך" לא שייכת השכחה.

ובענייננו: אם נניח מול עינינו את 'כסא כבודך' עליו ישב הרבי ועודד למעלה משנה בעידודים נמרצים שוב ושוב את שירת הקודש "יחי אדוננו" – לא נשכח. אם נחליט לצפות בוידיאו משנת תשנ"ג מידי יום, או מידי שבוע – לא נשכח. אם נשב כל המשפחה יחד בקביעות לראות את עידודי הקודש – לא נשכח. כי "אין שכחה לפני כסא כבודך". 

"תנועת צדיק . . צריך לפעול שלא ישכח לעד"!