-
הוא נעצר במעצר מנהלי כמה פעמים, נרדף על ידי השב"כ, ובשבוע שעבר אלוף פיקוד המרכז הוציא נגדו צו-הרחקה • הכירו את אריאל דנינו, מהפעילים הבולטים ביהודה ושומרון שעושה הכל על מנת להרחיב את האחיזה היהודית בארץ ישראל • מאת: שניאור זלמן לוין • לקריאה
יוסי סולומון|י״ג בטבת ה׳תשפ״השניאור זלמן לוין, מגזין בית משיח
כשעוסקים בשלימות הארץ, לא תמיד צריך לרוץ לשוחח עם פוליטיקאים. לפעמים עדיף לדבר עם האנשים שנמצאים בשטח. בעלי חוות, רועי צאן ואנשי התיישבות ששומרים על הגבעות והשטחים ברחבי יהודה שומרון ובנימין.
הם נמצאים שם יום–יום, שעה–שעה, בקור ובגשם, בחמסין ובשרב. מרחיבים את ההיאחזות בשטח, ומונעים מהמחבלים של הרשות הפלשתינית לקבוע עובדות בשטח.
לא פלא שפעולות אלה הפכו לצנינים בעיני אנשי "המחלקה היהודית" בשב"כ. כבר שנים רבות שאנשי המחלקה רודפים אחרי אותם צעירים חדורי אידיאולוגיה, "נערי הגבעות" כפי שהם קוראים להם, ומנסים להתנכל להם בכל דרך, להתיש אותם ובעיקר לסלק אותם מהשטח.
השב"כ מתנקם בי
אחד מאותם צעירים שנרדפים על ידי השב"כ, הוא אריאל דנינו, נשוי ואב לארבעה, שחי ונושם את השטח ביהודה ושומרון, פעיל נמרץ שעושה הכול כדי להיאחז ברגבי אדמתה של ארץ ישראל. הוא 'זכה' להיעצר פעמים אחדות במעצר מנהלי על ידי המשטרה וצה"ל. רק בשבוע שעבר קיבל צו הרחקה מיהודה ושומרון, צו שנחתם על ידי אלוף פיקוד המרכז.
כשאנחנו מדברים כעת, איפה אתה נמצא?
ברגעים אלה אני באוניברסיטת אריאל, בלימודי תואר ראשון במזרח תיכון. בפועל, אני גר עדיין ביצהר כיוון שצו ההרחקה החדש שקיבלתי, עוד לא נכנס לתוקף.
במה 'זכית'?
לא יודע, הלוואי הייתי יודע… זה בעצם מה שמלווה אותי כל השנה וחצי האחרונות. לפי טענתם, אני מסוכן לביטחון הגזרה ומסוכן לביטחון התושבים. הם לא מפרטים מעבר לזה.
אתה מורחק מהבית שבנית בלי שיש נימוק מסודר? ככה בשרירות לב?
זה בדיוק העניין בצווים מנהליים. הם לא צריכים לנמק. הם פשוט מוציאים צו הרחקה, או צו מעצר, ואין לי יכולת אפילו להתגונן כנגד האשמות נגדי.
הסאגה הזאת נגדך נמשכת מזה שנה וחצי. היית גם עצור במעצר מנהלי…
נכון, זה התחיל שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה. כמה חבר'ה מתנדבים מיצהר, ובהם אני, הקמנו חמ"ל. היה חשש שמה שקרה בעוטף עזה, יקרה גם ליישובי יהודה ושומרון, כאשר אלפי ערבים חמושים ינהרו ליישובים רח"ל.
אני יודע קצת לקרוא ולכתוב ערבית, והתחלנו לעקוב אחרי הפעילות שלהם דרך הרשתות החברתיות. אספנו מידע והעברנו אותו לצבא, לרבש"צים, ולחיילים בשטח. פעילות זו עצבנה כנראה אנשים מסוימים במחלקות בשב"כ, או בשב"כ בכלל. מה פתאום אנחנו מתערבים; מבחינתם אנחנו בכלל מתסיסים את הגזרה. הם החליטו אפוא לשים אותי במעצר מנהלי בו הייתי ארבעה חודשים. בצו מנהלי עליו חותם שר הבטחון, אין לך שום מידע מדוע נעצרת, למה אתה מושם מאחורי סורג ובריח, אין לך יכולת להתגונן או להביא סנגור.
ביום האחרון לפני השחרור שלי, הוסיפו לי עוד שלושה חודשים – סך הכל הייתי בכלא שבעה חודשים. אחרי שבעה חודשים השתחררתי, ומיד קיבלתי צו הרחקה מנהלי מהבית. למעשה לא חזרתי הביתה…
כאשר שהיתי במעצר מנהלי, אנשי השב"כ ניסו לדבר איתי כמה פעמים, אבל לא שיתפתי איתם פעולה. אני לא רואה צורך לדבר עם אנשים שמתנהגים אליי בצורה כזאת.
כשהשתחררתי, חשבתי שכעת סוף סוף הם ירדו ממני ואוכל לחזור לחיים נורמליים, אבל מסתבר שנקמה זה ערך עליון בשב"כ, במיוחד כשמדובר ביהודים, לא חלילה כלפי ערבים.
למה אתה חושב שמדובר בנקמה?
הם חיכו שאני אשוב הביתה, כל הילדים יחזרו למסגרות החינוכיות, אני אחזור ללימודים, אשתי תחזור לעבודה – ואז באו להגיד לי שמתכוונים להרחיק אותי מהבית עוד פעם. מה זה אם לא נקמה?!…
אוטוטו אתה עומד להשתחרר אחרי ארבעה חודשים מבלי שאתה יודע בכלל למה נעצרת. ופתאום ברגע האחרון אומרים לך: רגע, אתה נשאר עוד שלושה חודשים. מה ההרגשה באותו הרגע?
נראה לי שכל אחד יכול לדמיין את ההרגשה: זה מאוד קשה. אני כבר מתכונן להיפגש עם הילדים שלי. גם הילדים ואשתי מחכים להיפגש איתי – ואז הכל נעצר בשרירות לב. זה משבר.
המטרה שלהם היא לשבור אותך?
כן, בדיוק. היו יכולים להגיד לי: תקשיב, אל תחזור לבית שלך ביצהר, אתה מורחק לעוד חצי שנה. זה היה קשה, אבל בסדר. אבל בפועל, הם חיכו עד שאמסור את הדירה ואעביר את כל הציוד. לעבור דירה זה לא משהו שעושים ביום אחד. הם מחכים שאשתי תחזור לעבודה ואני אחזור ללימודים – ואז הם באים להכאיב יותר.
בבית הסוהר עצמו, איך האסירים קיבלו אותך?
באופן כללי, ביחס מאוד מכבד ומעריך, גם הסוהרים וגם האסירים. לפעמים הם משדרים לך בלי מילים 'אנחנו לא מבינים למה אתה פה'. הם רואים שאתה לא פושע, אלא אדם שפועל מאידיאולוגיה. בשהותי בכלא דקל, הפכתי להיות חצי רב… העברתי שם שיעור בתניא, בגמרא ובתנ"ך. היה לי הרבה זמן ללמוד…
נלחמים בקונספציה
"תראה" אומר אריאל דנינו בשלב מסוים של השיחה, "השאלה פה היא לא אריאל דנינו. הסיפור כאן הוא יותר עקרוני מאשר הסיפור של אריאל דנינו"…
איך אתה מסביר שאלוף הפיקוד הנוכחי והקודם שהוציאו נגדך את הצווים – שניהם בוגרי הציונות הדתית – מתנכלים כל כך להתיישבות היהודית בארץ ישראל?
אלוף הפיקוד הקודם יהודה פוקס – הוא אכן בוגר הציונות הדתית, אבל הוא בעצם חזר בשאלה ולא שייך לחוגים אלה. אלוף הפיקוד הנוכחי למד במכינת עלי, וחובש כיפה גם היום.
השאלה שלך היא באמת שאלה שאין לי תשובה עליה. אני לא פסיכולוג. יש פה בעיה גדולה של אובדן דרך.
אלוף פיקוד המרכז הנוכחי גדל בעיקר בצבא, והוא כבר שנים בתוך הצבא, ובצבא אנחנו הרי מכירים את התפיסה, 'הקונספציה', שהרשות הפלסטינית היא חלק מהפתרון ביהודה ובשומרון, ואסור שיהיה "אלימות מתנחלים", כמו שהם קוראים לזה, או הקמה של גבעות חדשות. מבחינתם, גבעות יהודיות חדשות מסכנות את הביטחון. אני נלחם בתפיסות הללו ככל יכולתי. אני כמובן לא עושה פעולות לא חוקיות בשביל זה, אבל אני נגד הקונספציה של ראשי הצבא.
תראה את העובדה שבאותו יום שאלוף הפיקוד הוציא לי צו הרחקה, הוא הודיע במקביל על כך שצריך לחזק את הרשות הפלסטינית… רק שלושה ימים חלפו מאז, וברשתות החברתיות התפרסמו תעודים של שוטרי הרשות הפלסטינית עם טילי RPG; השב"כ אפילו לא יודע להגיד מאיפה זה הגיע אליהם. הם מצטלמים עם זה ללא חשש, ואף מתאמנים עם הנשק הזה.
רק לפני כמה חודשים נחשף ששוטרי הרשות הפלסטינית מתאמנים בפקיסטן על אימוני צניחה ואימוני ירי לצד אימוני טנקים. למה הם צריכים טנקים? מול מי הם נלחמים?
את כל הנתונים הללו צה"ל לא יודע, במקרה הטוב. ובמקרה הרע, הוא יודע ומשקר שהוא אומר שהוא לא יודע. שתי האופציות הללו גרועות ומסוכנות.
במשך שנים השב"כ סיפר לנו שהוא יודע על כל סיכה שנופלת בעזה, ופתאום מתברר ש–3,000 מחבלים עם טנדרים וכפכפים נכנסים לארץ ישראל, ואף אחד לא ידע על כך מראש… או שזו בגידה או שזה מחדל שצריך להעיף ראשים. שתי האופציות גרועות.
החבר'ה הצעירים ביהודה ושומרון לא מחכים לשב"כ או לצה"ל. הם בעצמם הקימו מערך מעקב אחרי המחבלים, ומציפים את המידע לעין כל. בעידן הרשתות החברתיות, השטח מפרסם מידע עצום שאמור להדאיג את ראשי מערכת הבטחון, מה שלא קורה בפועל.
אריאל דנינו הוא אחד מהחבורה שלא נותנת מנוח.
"ראשי מערכת הבטחון מעוניינים לחזק את הרשות הפלסטינית, והם מצהירים את זה כל הזמן: להביא להם עוד כספים, להכניס פועלים לארץ ישראל, לאפשר להם חופש תנועה או לפתוח להם כבישים. אנחנו אומרים – זה הרי מה שעשיתם בעזה במשך שנים, אל תחזרו על הטעות הזאת 'על הראש שלנו' ביהודה ושומרון!"
לצד השב"כ וצה"ל, גם מערכת המשפט נכנסת לתמונה, ומאשרת אוטומטית את הצווים המנהליים ואת המעצרים האלה, למרות שאין להם שום הוכחות נגדך, לכאורה…
מערכת המשפט היא חלק מהתעשייה של חותמות הגומי עבור אנשי השמאל. בעיקרון, שופט לא צריך לחתום על צו מנהלי, אבל יש לנו את הזכות להגיש ערעור בפני שופט. כשאנחנו מגישים ערעור לבית משפט, השב"כ מביא לשופט חומר מודיעיני סודי, קלסר גדול מלא מסמכים, ואומר לו: "זה החומר שאספנו על אריאל דנינו, בוא תראה כמה הוא מסוכן". הבעיה היא שאינני יכול לראות את החומר הזה, ואינני יכול להתגונן או להסביר, לא אני ולא עורך הדין שלי. הם יכולים לכתוב שם כל מה שהם רוצים, והשופט מבחינתו מאמין. השופט, גם אם הוא רוצה, לא יכול להגיד לי: 'תקשיב אריאל, בחומר הסודי כתוב שאתה ארגנת קבוצות של נערי גבעות לתקוף כפרים פלסטינים ביום שלישי בלילה, נניח. מה יש לך להגיב על זה?' ואולי אני אגיד לו: 'סליחה, אבל ביום שלישי בלילה הייתי בבית שמש אצל ההורים שלי וחגגנו מסיבת חנוכה'. לשופט אסור אפילו לעמת אותי עם המידע. הוא כמובן חותם ומאשר שלילת חירותו של אזרח.
אני יכול לומר לך שבדקתי – וחיפשתי המון – לא היה אף שופט שביטל צו מנהלי. כשמאה אחוז מהצווים מאושרים, זה הופך אותנו לשורה של מדינות דיקטטוריות שמעלימות אזרחים. אין פה שום הליך חוקי תקין.
להלחם מול הטרור ביו"ש
אם רוצים לדעת מה קורה היום מבחינה בטחונית בשטחי יהודה ושומרון, אפשר לברר זאת אצל אריאל דנינו. הוא וחבריו מכירים את השטח ועוקבים מקרוב אחר הנעשה.
"לא עושים מספיק", הוא אומר בנחרצות. "אפשר אפילו לומר שלא עושים בכלל. המחבלים מסתובבים בג'נין ובשכם עם נשקים לאור יום מבלי לחשוש. אז נכון שיש היום קצת יותר חיסולים מהאוויר, קצת יותר דברים שלא ראינו בעבר – שזה בהחלט מבורך – אבל צריך לעשות טיפול שורש רציני.
אני חושב שכמעט כל התושבים ביהודה ושומרון, וגם הציבור הכללי, מבין היטב שמה שהיה בעזה, אסור שיקרה ביהודה ושומרון. אסור לנו להגיד 'יהיה בסדר', ולקנות שקט. עשינו את זה כמה שנים וראינו איך זה התפוצץ לנו בפנים. אני מקווה שאחרי שהציבור התעורר בשנה האחרונה, יקומו אנשים גם במערכת הביטחון ויתעוררו.
יש אנשים טובים במערכת הביטחון כמו עופר וינטר, אבל לצערנו הם לא מקבלים קידום, כי הם לא מתאימים לאג'נדה של השמאל שאומרת 'אנחנו לא צריכים להיות שם'. 'אם רק נצא מהשטחים, יהיה שלום'. 'אם נאשר כניסה לארץ ישראל לעוד פועלים, הם יהיו רגועים'. 'אם רק ניתן להם עוד כסף, אז לא יהיה טרור'. זו תפיסת עולם מעוותת שכבר התפוצצה לנו בפנים.
האם לאחר הניצחונות בעזה ובלבנון, כאשר המחבלים הוכו ללא רחם – השיטה תגיע גם ליהודה ושומרון, או שאתה כבר לא תולה בזה תקוות?
אני מתפלל כל יום שזה יקרה. אני אהיה הראשון להודות ולתמוך בכוחי הדל בכל מה שיכול לשנות את המציאות בצורה דרסטית. אבל מה שקורה, זה בדיוק הפוך: אני רואה שמדברים על חיזוק הרשות הפלסטינית, על פתיחה של עוד צירי תנועה, הכנסת עוד פועלים ערבים לארץ ישראל. אני לא רואה שיש איזשהו מבצע לשטח כפרים של טרור, כמו שעשו בעזה או בלבנון.
בשנה האחרונה בכל זאת גילינו נתניהו קצת חדש…
נכון. באמת היה פה ושם שינויים לטובה. מה שנעשה בלבנון, בסוריה ובעזה, זה אומץ שלא ראינו עד כה. אבל את חוסר האמון שלנו קנינו ביושר של כמה שנים טובות. את האמון המחודש, נתניהו יצטרך לקנות בחזרה בפעולות עוצמתיות נגד הטרור. אנחנו לא רוצים הבטחות אלא פעולות.
רק השבוע נתניהו סירב לאשר בקשה של המטכ"ל להעביר נשק נוסף לרשות הפלסטינית.
זו בהחלט בשורה טובה. אני חושב שזה משהו שמגיע עליו פירגון לשר הביטחון החדש. אם זה היה עם שר הבטחון הקודם יואב גלנט, הם בוודאי היו מקבלים נשק חדש. הוא התיישר ונעמד דום לכל דרישה של ארצות הברית כאילו היו מפקדיו הישירים.
מה עומד מאחורי זה?
זה עניין של תפיסות עולם שורשיות. זה ההבדל בין הצד האמוני בעם ישראל לבין הצד שלא מאמין. זה הבדל בין מי שמאמין בזכותנו על הארץ הזאת בשל היותנו העם היהודי, לבין אלה שחושבים שאנחנו פה רק בגלל שעשו לנו שואה ואנחנו צריכים איכשהו לשרוד.
יש צד שאומר: אנחנו עם הקב"ה, והקב"ה איתנו. ויש כאלה שיגידו: מה פתאום? אנחנו צריכים את התמיכה של אמריקה, ואם אמריקה לא תתמוך בנו, אוי ואבוי. בנושא הזה – גלנט היה שמאל מוחלט.
ועכשיו בא לשכונה שר בטחון חדש…
אני חושב שלפחות ברמת הדיבורים וההתייחסות, יש שינוי מבורך. אנחנו כמובן אומרים שאנחנו רוצים לראות שינויים במעשים ולא בדיבורים.
אם אתה פוגש היום את שר הבטחון החדש, מה אתה מבקש ממנו?
שלא יפחד להמשיך בכל הכוח בדרך בה הוא התחיל. שהבטחון של עם ישראל יעניין אותו ולא 'מה יגידו הגויים' או האמריקאים. אני חושב שהוא צריך עוד קצת אומץ בתחום הזה. הוא התחיל בגישה טובה, והוא צריך להמשיך עם זה יותר.
למרבה הצער, כל המטכ"ל, אלופי הפיקוד, ראש השב"כ – כולם באג'נדה של שמאל קיצוני. הם אפילו לא מנסים לטשטש את זה. הם גם לא לוקחים כל אחריות על מה שעוללו עד עכשיו.
רוצה להשפיע יותר
במשך תקופה קצרה כיהן דנינו כעוזר של חברת הכנסת לימור סון הר מלך, אך לאחר תקופה לא–ארוכה הוא עזב, וחזר לשטח.
היית לך אכזבה מהפעילות בשדה הפרלמנטרי?
לא, אני עדיין בקשר עם חברת הכנסת. אני פשוט לא רואה את עצמי עובד במסגרת הפוליטית. אני חושב שתחום התקשורת יותר משמעותי בעיניי, ולשם אני יותר חותר. אני חושב שעיתונאים משפיעים לפעמים הרבה יותר מאשר חבר כנסת כזה או אחר בליכוד או בציונות הדתית.
זו הסיבה שאני לומד באוניברסיטה מזרח תיכון; אני מבקש להעמיק יותר בנושא הזה, להבין בו יותר, ולפעול בתחום הזה בנושא התקשורתי.
לפני כמה חודשים החבר'ה מארגון 'שלום עכשיו' פרסמו פוסט עם מפה מפורטת על המאחזים החדשים שקמו ביו"ש מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל'. הגבת על כך: "תודה ל'שלום עכשיו' על הרמת המורל הלאומי". מה באמת קורה בשטח?
מהבחינה הזאת, אני חושב שיש ב"ה שינוי מגמה לטובה. יהודים רבים יוצאים מהגדרות של היישובים הקיימים ומתיישבים מחוץ ליישובים. הם מבינים שמי שישלוט בשטח, הוא ישלוט גם במציאות, ישלוט בביטחון ובתודעה.
אני שמח לספר לך, כי מאז ש'שלום עכשיו' פרסם את מפת ההתיישבויות החדשות, נוספו עוד הרבה חוות והרבה נקודות התיישבות חדשות, ב"ה.
אני מבין שמשהו טוב קורה בשטח מבחינת ההתיישבות…
בהחלט יש שינוי לטובה. שוב, כל הדברים הללו עדיין לא סופיים, אבל אנחנו עַם של נצח, ואנחנו מזהים מגמות וכיוונים. בכיוון הזה של ההתיישבות, אני חושב שהערך של ההתיישבות עלה. היום הרבה יותר אנשים מבינים מה המשמעות של חווה בה נמצאים בשטח כמה חבר'ה שרועים צאן ומכירים את השטח – עד כמה זה חשוב לביטחון. עוד ועוד אנשים מצטרפים למגמה.
כשהייתי נער בגיל 16–17, היה בושה להגיד שאתה 'נער גבעות'. אנשים היו צוחקים עליך, אבל ידעתי אז שאני עושה דברים חשובים מאוד, כחלק מהצלה של עם ישראל בארץ ישראל. אבל אז פחות הבינו את זה. היום הנושא הזה הרבה יותר 'בוער' אצל הרבה אנשים. אנשים מעריכים את החבר'ה האלה שמתיישבים וישנים בבוץ ובגשם, מוציאים את הכבשים למרעה וכך תופסים את השטח.
יש היום יותר חבר'ה שיוצאים לשטח מאשר בעבר?
כן, יש יותר חבר'ה שיוצאים, ויש גם יותר תמיכה ציבורית שמעניקה לנו גב. אנשים מפרגנים ועוזרים; תושבי היישובים הסמוכים באים לתמוך ולבקר. אם היית נוסע בבקעת הירדן לפני ארבע–חמש שנים בלבד – היית רואה את כל בקעת הירדן עם מאהלים של בדואים, כפרים ערביים לרוב, ולא מעט מסגדים. היום אתה נוסע באותה דרך, ורואה הרבה חוות של יהודים; חבר'ה עם פאות יוצאים למרעה ומסתובבים בשטח. כך המאהלים הבדואים מתקפלים; מבינים שאין להם מקום בארץ ישראל.
ואיך מגיב המינהל אזרחי? הוא עדיין רודף והורס היאחזויות?
נכון, אבל גם פה יש איזשהו שינוי. נכון שהשינוי צריך להיות הפוך לחלוטין – לרדוף את הערבים והבדואים שבונים בצורה פראית ולא חוקית. אבל יש איזשהו שינוי שאמנם עדיין לא מספיק, אבל זו התחלה של שינוי מבורך. נותנים היום יותר אישורי בנייה, ומנגד – הורסים יותר מבנים של ערבים שנבנו שלא כחוק.
בעבר זה היה הפוך לגמרי; היית עולה לאיזושהי גבעה כדי להתיישב, ובתוך רגע היו מגיעים לפנות אותך, בעוד שהערבים היו נשארים בשטח… היום המציאות מתחילה קצת להשתנות, אם כי יש עדיין הרבה מה לפעול בשטח. יש פי עשר יותר בתים ערביים לא–חוקיים שנבנים, מאשר יהודים.
מי אחראי על שינוי המגמה בשטח?
אני מניח שיש פה מעורבות גם של ר' בצלאל סמוטריץ' המכהן כשר במשרד הביטחון. במובן מסוים הוא אחראי על המינהל האזרחי. גם מבחינת המשטרה יש שינוי יחס לטובה, וזה כמובן עבודה של איתמר בן גביר שאומר: אני דואג לביטחון של התושבים ולא דואג לכל מיני אג'נדות של שמאל פרוגרסיבי שמגיע מאירופה ומאמריקה. אנחנו רואים איך בשב"כ כועסים על השינוי, וזו הסיבה שהם עצרו את מפקד ימ"ר ש"י. הם לא בוחלים באמצעים.
ולסיום?
המסר שלי לכל אלה שקוראים או שומעים את דבריי: אינני מתכוון להפסיק. אני לא חושב שאני עושה דברים רעים. להיפך – אני חושב שאנחנו עושים דברים טובים למען עם ישראל ובטחונו.
שה' יזכה אותנו שיהיה לנו כוח להמשיך עוד, עד שכל הרשעה תכלה מן הארץ.
תגיות: אריאל דנינו, מגזין בית משיח, שניאור זלמן לוין