-
הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי, ראש ישיבת חח"ל צפת זה 47 שנה, הוא דמות מרכזית בעולם החב"די. כמי שנולד למשפחה חב"דית שורשית, ינק את חינוכו אצל זקני החסידים בישיבה בברינואה וב'בית חיינו', לקראת ג' תמוז, שוחחנו עם הרב ווילשאנסקי על משמעות ג' תמוז בכלל, ובמיוחד על העובדה שחלפו כמעט שלושים שנה מאז ג' תמוז ועדיין לא זכינו להתגלות השלימה • לקריאה
אבריימקה אייזנשטיין|ג׳ בתמוז ה׳תשפ״דאברהם רייניץ ומנחם כהנא, מגזין בית משיח
הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי, ראש ישיבת חח"ל צפת זה 47 שנה, הוא דמות מרכזית בעולם החב"די. כמי שנולד למשפחה חב"דית שורשית, ינק את חינוכו אצל זקני החסידים בישיבה בברינואה וב'בית חיינו', ואף זכה להיות מצוות העורכים של 'לקוטי שיחות' של הרבי מלך המשיח – הרב ווילשאנסקי מביא עמו ידע עצום לצד ניסיון חיים עשיר ופרספקטיבה ייחודית. לקראת ג' תמוז, שוחחנו עם הרב ווילשאנסקי על משמעות ג' תמוז בכלל, ובמיוחד על העובדה שחלפו כמעט שלושים שנה מאז ג' תמוז תשנ"ד, ועדיין לא זכינו להתגלות השלימה.
הרב ווילשאנסקי, אנו עומדים ימים ספורים לפני ג' תמוז, ובשנה זו אנו מציינים שלושים שנה לג' תמוז תשנ"ד. מה נדרש מאיתנו בעת הזו?
בימים שלפני ג' תמוז, כל חסיד מבין שעליו לעצור ולהתבונן במשמעותו של יום זה. עלינו לחשוב על הרבי מלך המשיח, על הגאולה, ולהתעורר בגעגועים לרבי שליט"א. כך היא הנהגה בריאה בכל שנה בה לצערינו אנו שקועים עדיין בחושך הגלות, ולא זכינו לגאולה שלימה. אך כאשר מגיע תאריך 'עגול' כזה – שלושים שנה לג' תמוז – הדברים צריכים להיות פי כמה וכמה. ההתעוררות הנדרשת היא משמעותית הרבה יותר.
בתקופה זו, מטבע הדברים, מתעוררות קושיות רבות. בשונה מחוגים שלא אוהבים ששואלים שאלות בעניני אמונה, בחב"ד הגישה שונה, ובהחלט יש מקום לשאלות. האם הכל אכן פתוח לקושיות, או שגם בחב"ד יש דברים שלא מקשים עליהם?
מסופר על אחד מגדולי ישראל שישב במסיבה חגיגית וביקשו מכל אחד מהמסובים לומר דבר תורה. היו שם רבנים גדולים וכל אחד אמר בתורו. לבסוף הגיע תורו של יהודי פשוט, והוא אמר שדבר התורה שלו הוא: "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד". אמר אותו גדול בישראל, שבדברי התורה שכולם אמרו אפשר למצוא פירכא, ועל שלו אי אפשר לומר שום פירכא. השוחט של העיירה הגיב בהלצה שבימינו גם על כזה דבר תורה אפשר למצוא פירכא… הלצתו התקבלה בחומרה רבה, ובו במקום העבירוהו ממשרתו. ללמדך, שיש יסודות שאין לערער אחריהם, ואפילו בדרך הלצה לא אומרים שאפשר למצוא פירכא. כאשר מדובר בעיקרי האמונה, אין כזה דבר 'בדיחות'.
קראנו השבוע על קורח, שבלילה אחד העביר במחנה ישראל כמה שאלות כפרניות, עשה קצת ליצנות מ'טלית שכולה תכלת' ו'בית מלא ספרים', וגרם לנזק כבד באמונת בני ישראל. לכאורה מה גרוע? הוא בסך הכל שאל… הבעיה הייתה שהוא לא שאל כדי להבין, אלא כדי להעמיד בסימן שאלה את דברי משה.
וזאת הנקודה: בחב"ד לא מתחמקים משאלות. אבל השאלות צריכות להישאל במטרה להבין, לא כדי להעמיד את דברי הרבי בסימן שאלה. אפשר לשאול הכל, אבל צריך לדעת שיש יסודות שמהם לא זזים.
מי קובע מה נחשב ל'דבר תורה' שאפשר למצוא בו פירכא ומה נחשב ל'שמע ישראל'?
אצל חסידים, כל מילה של הרבי היא קודש קדשים. יסוד ובסיס שאי אפשר לזוז ממנו אפילו כמלוא נימה. מה שכתוב מפורש בשיחה, זה "שמע ישראל". לעומת זאת, הרגש של חסיד שאינו מפורש בשיחה, גם אם הוא מבוסס על נקודות דומות שנאמרו בשיחות – הרי הוא כמו כל רעיון תורני שאפשר לכבד אותו, אך אפשר גם לסתור אותו.
חשוב להניח קו הפרדה ברור וחד בין דברים שהרבי אמר, לדברים שחסיד מרגיש. חסיד לא יכול לקבוע דברים ללא מקור ברור בשיחותיו של הרבי.
היום יש הרבה נושאים ותתי–נושאים שיש בהם חילוקי דיעות לכאן ולכאן. האם בתורתו של הרבי נוכל למצוא דברים ברורים בכל הנושאים הללו?
בהחלט, בתורתו של הרבי יש התייחסות החלטית לרוב הנושאים שדנים ומתווכחים בהם. כשנתבונן סביב ונראה על מה ניטשים הויכוחים, נתמה מאוד: מדוע לא פותחים את השיחות של הרבי? אין ספק שלפחות תשעים וחמש אחוז מהנושאים נדונים בתורתו של הרבי, והרבי נוקט בהם עמדה ברורה ומפורשת. השיחות של הרבי, מהשנים האחרונות בעיקר, הן השולחן–ערוך שלנו לתקופה הנוכחית. וכמו שבן אדם לא יכול להביע דיעות בהלכות כשרות בלי ללמוד קודם לכן את הלכות כשרות בשולחן–ערוך, כך צריך להיות מופרך שאדם יביע דיעות בנושא משיח לפני שילמד את תורת הגאולה.
משום מה, נושא הגאולה נתפס אצל אנשים כנושא פתוח לדיון, שכל אחד יכול לקבוע דיעה ולומר כך צריך להיות, כי כך נראה לי. כי כך אני חושב. זה מצב אבסורדי, שלצערנו מלווה אותנו מאז שהתחיל מבצע משיח.
יום של חיזוק האמונה
אנחנו נמצאים ימים ספורים לפני ג' תמוז. חלפו כבר 29 שנים, ואנו מקווים ומתפללים שלא נגיע חלילה ל–30 שנים בגלות איומה זו. מהן התחושות שעולות בלבו של חסיד בימים אלה?
גם 'תחושות של חסיד' נקבעות קודם כל בהתאם לשיחותיו של הרבי, ובמיוחד כאשר מדובר בתאריך אודותיו מדובר רבות בתורת הרבי.
ולכן, לפני שנדבר על ג' תמוז תשנ"ד – חשוב לשים לב: לא סתם קרה המאורע דווקא בתאריך ג' תמוז, מכיוון שכאשר מתבוננים על משמעותו של ג' תמוז לאור שיחותיו של הרבי – רואים ברור, שהיום הזה מסמל תהליך של גאולה.
ג' תמוז הרי היה תאריך מיוחד בחב"ד מאז שנת תרפ"ז, והוא בראש ובראשונה יום הגאולה של אדמו"ר הריי"צ ממאסרו. ביום זה יצא הרבי מהיפך החיים לחיים, וסיום גאולתו הייתה בימים י"ב–י"ג תמוז. בשיחת ה'דבר מלכות' של פרשת בלק תנש"א, מעצים הרבי את משמעות ימי הגאולה של הרבי הריי"צ, והשפעתן על החודש כולו. הרבי מדגיש, שבעבר חודש תמוז היה מזכיר ליהודי את הגלות והחורבן, ומאז גאולתו של הרבי הריי"צ – החודש כולו נהפך לחודש של גאולה. זה נפעל על ידי חג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ, ובוודאי גם בזכות העובדה שאנו עומדים על סף הגאולה.
ובלשונו הקדושה: "במשך כל הדורות שלפני זה (מאז המאורעות הבלתי–רצויים די"ז תמוז שמהם נשתלשלו גם המאורעות דתשעה באב) היה חודש תמוז קשור עם עניינים דהיפך השמחה, חורבן וגלות, ואילו בדורנו זה נתגלה בחודש תמוז עניין של (שמחה ו)גאולה – גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בי"ב–י"ג תמוז".
מה רואים כאן? חודש שמסמל גלות וחורבן, הנה בדורנו זה אומר לנו הרבי שנתגלה בו ענין של "שמחה וגאולה". וממתי כל זה התחיל? מג' תמוז – כפי שהרבי מבאר בארוכה בשיחת ה'דבר מלכות' של שבוע זה, שזהו היום המסמל את התחלת הגאולה. גאולה כזו שפותחת את הצינור לגאולה השלימה, כדברי אדמו"ר הריי"צ במכתבו הידוע: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". ביום זה הכל החל.
ואז הגיע ג' תמוז תשנ"ד, והביא עמו אירוע קשה, שאנו מתבקשים עד כמה שניתן להגדיר את ענינו.
באם ניתן להגדיר את עניינו של ג' תמוז במילים ספורות, הייתי אומר: היום של הרבי עם החסידים.
אין ספק שג' תמוז הוא יום בו צריך להתחזק בהתקשרות לרבי, לחזק את הקשר עם הרבי, כדי שחס וחלילה לא נגיע למצב של רפיון ידיים. צריך לעשות הכל כדי שלא להחלש בעבודה שהרבי הטיל עלינו.
עלינו לדעת, שאצל הרבי יש רק עליות. לא יכול להיות שבג' תמוז הייתה נסיגה. לאור האמור אנחנו יכולים להבין שביום זה התקרבנו בעוד שלב לגאולה. יחד עם זאת, כדי שקורות יום זה לא יגרמו לחלישות באמונה – לכן, דווקא ביום זה, יום מכל יום אחר, חייבים להתחזק באמונה בדברי הרבי, ולא לתת מקום לשום חלישות.
ב'היום יום' לג' תמוז מובא הפתגם הבא: "אאזמו"ר [המהר"ש] אמר: אנחה יהודית בעקבות גשמיות לא טובה, ח"ו – גם היא תשובה גדולה, בפרט אנחה בעקבות רוחניות לא טובה – בודאי ובודאי שזו תשובה מעליתא. האנחה עוקרת מעומק רע, ומציבה במעמד טוב".
כאשר הרבי אמר שישראל כבר עשו תשובה, היו רבים שלא הבינו מה הפשט, הרי איננו רואים מליוני בעלי תשובה? הרבי התייחס לכך באחת משיחותיו, הזכיר את הפתגם האמור, ואמר שמכיוון שאין יהודי שלא נאנח, הרי כולם עשו תשובה, ועוד תשובה מעליתא!
כלפי מה הדברים אמורים? בג' תמוז תשנ"ד, איך שלא נסביר מה היה, הייתה אנחה גדולה אצל כל עם ישראל. גם מי שאצלו העניין של חי וקיים מאיר בפשטות – גם הוא נאנח באותו יום. והאנחה הזאת, שבהשגחה פרטית נכתב אודותה ב"היום יום" לג' תמוז, בוודאי קירבה אותנו ל"מיד הן נגאלין".
אנו רואים ב"ה כיצד אחרי ג' תמוז ליובאוויטש הולכת וגדלה מיום ליום. מאות שלוחים חדשים החלו לפעול; מאות מוסדות חדשים נפתחו ואלפי בעלי תשובה התווספו לליובאוויטש. רואים אצל אנ"ש התעוררות מיוחדת, הן בלימוד ענייני גאולה ומשיח והן בימי עיון או שבתות מיוחדות שמוקדשות להתחזקות בענייני גאולה ומשיח. עולם הישיבות החב"די הכפיל ושילש את עצמו, מאות קובצי תורה נדפסו במהלך השנים האחרונות, מבצעי הלימוד בישיבות סוחפים אלפי בחורים שיושבים והוגים בתורת הגאולה של הרבי.
המסר של ג' תמוז הוא, שעלינו לעמוד בנסיון. מפורסם המשל על האב המסתתר מבנו בכדי לנסות את אהבתו אליו. מהי מטרת הנסיון? – שהבן לא יפסיק לחכות ולהמתין לאב שיבוא שוב. שלא ישלים חלילה עם המציאות ר"ל, ויעסוק רק בהתרפקות על זכרונות ימי קדם. אלא, שימשיך לייחל ולצפות לשובו הקרוב של האב.
וכך גם בעניינינו: המאורע של ג' תמוז הוא נסיון. אין כל הסבר אחר לתופעה של העלם שכזה. כאשר אנו עומדים ב'זמן השיא', כלשונו של הרבי, ועניני הגאולה כבר נמשכו בעולם – דווקא אז ישנו כזה העלם. זהו כנראה נסיון שכל מטרתו היא בכדי שנעמוד בו, נאמין ונייחל, ונפעל בכל הכוחות – "כל אשר ביכולתנו" עד להתגלות השלימה.
לא לרפיון. כן לחשבון נפש!
אם חלילה תתעכב הגאולה עד יום שלישי הקרוב, נציין את שנת השלושים לג' תמוז תשנ"ד! מי היה מאמין שנגיע לשנת תשפ"ד, כשאנחנו עדיין בגלות?! מה המשמעות של ציון דרך כזה?
קודם כל, ככל שחולפות השנים הצימאון נהיה אדיר וגדול יותר. ככל שחולף הזמן, הציפייה וההשתוקקות לראות ולחזות בפניו הקדושות של הרבי מלך המשיח שליט"א מתעצמת וגדלה. כולנו רוצים כבר לראות "מלך ביופיו" בבית המקדש השלישי. אנו זוכרים היטב את המשפיע ר' זושא פויזנר שהיה סופר תמיד כמה ימים עברו עבר מאז ג' תמוז…
ועם זאת, יש משמעות מיוחדת כאשר מציינים 'יובל' מסויים. ולא במשמעות של ריפיון חס–ושלום, אלא בדיוק הפוך – של התעוררות וקריאה לפעולה!
כאמור, שאנו מוצאים הדברים בתורתו של הרבי – וכן הוא בנוגע לנדון דידן: בי"ב תמוז תשי"ז, דיבר הרבי באריכות על 'ויהי בשלושים שנה' לג' תמוז תרפ"ז, ואמר כי ביום כזה "צריך לעשות חשבון מה שעשו ופעלו במשך שלושים שנה שעברו בכדי לדעת איך לנצל להבא את פעולת ההמשכה באופן נעלה יותר".
הרבי מדגיש שבעריכת חשבון נפש זה, אל לו לאדם ליפול ברוחו ולהישאר בקו המרירות בלבד, אלא "שיבוא לידי ביטוי באופן העבודה שלאחרי שלושים שנה אלו, בכל העניינים שהמשיכה הגאולה, שתהיה העבודה בחיות נוסף וכוחות נוספים, על דרך מעלת העבודה של הבא מ'ארץ ציה ועיף בלי מים', שהצימאון שלו הוא שלא בערך בתוקף יותר. ועניין זה ממשיך הצלחה מופלגה ביותר שיוכלו לעשות כלים גדולים יותר באיכות וכלים גדולים יותר בכמות, ועל ידם יומשכו אורות נעלים ביותר".
והרבי מוסיף ש"כמו כן נמשכת סייעתא דשמיא בשעת העבודה והצלחה מופלגה בפירות העבודה שתהיה עבודה שעושה פירות ופירות פירותיהן עד סוף העולם – כהפירוש בזה שעושים סוף להעלם והסתר דעולם ולהנחות העולם", ועושים מהעולם "דירה לו יתברך בתחתונים ממש".
אם כן דבריו ברור מללו איך צריך לפעול כשמגיעים ל"ויהי בשלושים שנה". אפשר להוסיף כמובן: בפרקי אבות נאמר ש"בן שלושים לכח", שכשמגיע האדם לגיל שלושים, אזי יש תוספת מרובה בכוחות שניתנים מלמעלה לבצע המשימות שהוטלו עליו. וע"ד הרמז אפשר לומר, שהכוונה היא שכאשר מגיעים ל'בן שלושים' – יש להתעורר בשיחה של כ"ח ניסן. בה הרבי מוסר את העניין של משיח אלינו: "עשו כל אשר ביכולתכם –- עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון –- להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!"
אם רוצים לדבר באופן מעשי, הרי הדרך לגרום לכך שנראה כולנו את הרבי בעיני בשר היא לנתב את עצמנו לכיוון של עשייה ("עשו כל אשר ביכולתכם"). זה מה שהרבי למד בשלושים שנה לחג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ – לקחת את חשבון הנפש לקו של חיות ואיכות בעבודה בפועל בכל העניינים של הרבי. וזה מה שאנו צריכים לקחת מיום זה. כמובן שהעשייה תתמקד בהבאת הגאולה – "להביא לימות המשיח".
מצרפת – לצפת
בילדותו ובימי בחרותו התחנך הרב ווילשאנסקי בתוך קהילת אנ"ש ובמוסדות חב"ד בפריז. בעיקר ישיבת תומכי תמימים ברינואה, שם ינק את חינוכו החסידי בהיותו תלמיד בישיבה, מרבני הישיבה, הלא הם ראש הישיבה דאז הרב יוסף גולדברג, והרב הלל פבזנר. וכמוהם במשפיע הנודע הרב ניסן נמנוב וכן החסיד הנודע ר' ישראל נח בליניצקי. במחיצתם קיבל הרב ווילשאנסקי יסודות איתנים בלימוד הנגלה והחסידות וכו' וכו'.
בגיל שמונה עשרה עבר ללמוד בישיבת תומכי תמימים ב–770. שם עשה חיל בלימודו.
כשנה וחצי לאחר מכן, בחודש אייר תשל"א נמנה על קבוצה של ששה תלמידים שנשלחו על ידי הרבי מלך המשיח לאוסטרליה. שם, במשך שנה שלימה שהה הרבה במחיצת סבו הרה"ח הר"ר בצלאל ע"ה ווילשאנסקי וקיבל ממנו רבות. כמו כן, בישיבה מסר שיעורים לתלמידים. "היה לנו שם תפקיד של ללמוד וללמד. כלומר ללמוד בישיבה בכדי לחזק אותה, אך גם למסור שיעורים לתלמידים".
במקביל, הצטרף ל'ועד להפצת שיחות' ונטל חלק בעריכת חוברות לקוטי שיחות אשר יצאו מדי שבוע מוגהות בידי הרבי.
בחודש אלול תשל"ד, לאחר שובו ל–770, נישא עם זוגתו הרבנית מלכה פערל תחי' לבית הרב משה אשכנזי, נכדת הרב אליעזר קרסיק רבה של קהילת חב"ד בתל אביב, והחל ללמוד בכולל האברכים שעל יד מזכירות הרבי, תוך שהוא ממשיך את עבודתו ב'ועד להפצת שיחות'.
כשנה וחצי לאחר נישואיו, כשלמד בכולל ליד מזכירות הרבי ב–770, זכה להמנות על קבוצת השלוחים הראשונה ששלח הרבי לצפת בשנת תשל"ו. כשנה אחר–כך, נפתחה ישיבת חב"ד בצפת בראשות הגרי"י ווילשאנסקי.
כראש ישיבה חסידי שהעמיד תלמידים לאלפים, מבין הוא היטב את נפש הדור, וכיצד יש לילך כנגד "רוחו של כל אחד", ביחוד בעניין הבוער – ההתקשרות לרבי מלך המשיח. "הנקודה המרכזית זה התקשרות לרבי, והשליחות שזה פועל יוצא ממנה. כאן המקום הוא בית היוצר לשליחות, והישיבה עומדת על הנקודה של השליחות וההתקשרות לרבי באופן חזק ביותר".
כיצד הרב מגדיר את ההתקשרות לרבי בזמן בו "אותותינו לא ראינו"?
ראשית: הרבי במאמר קבלת הנשיאות שלו אמר, שהדור שלנו הוא זה שצריך להביא את הגאולה בפועל. אנחנו הדור האחרון של הגלות והראשון של הגאולה. הרבי הגדיר שבדור הזה התפקיד שלנו הוא לפעול לבנות דירה בתחתונים שזה התגלות המשיח. ובמילא נושא זה – משיח הוא הציר סביבו נסוב הכל.
ובפרטות: ניתן לומר, כי יש דמיון בין המצב של החסידים בהיותם ברוסיה מעבר למסך הברזל, לבין המצב בו אנו שרויים כיום, לאחר ג' תמוז תשנ"ד. גם אז החסידים לא ראו את הרבי, אך הם ידעו שהוא נמצא, והוא חושב עליהם ודואג להם בכל העת. כך גם כיום אנו יודעים ומאמינים באמונה שלמה שהוא בחיים כפשוטו ממש, וגם אם נשמעת טענה בעולם ש"ספדו ספדנייא" וכו', אין לנו אלא דבריו המפורשים של הרבי ("מקרא אני דורש – הוא בחיים") אודות נצחיותו התמידית של נשיא הדור – גם כאשר הדברים לא מסתדרים לנו לגמרי, אנו יודעים שזו היא האמת, ואין עוד.
בהשגחה פרטית, ג' תמוז חל בסביבות הפרשות בהן רואים מהי התמסרותו של משה רבינו לבני ישראל. שגם כאשר מתלוננים עליו, הוא דואג שהקב"ה ימחל לעמו. בשיחה לפרשת שלח (לקו"ש חי"ג) הרבי מוסיף שגם המרגלים, אלו שמרדו במשה רבינו עצמו, בנשיא הדור – גם עליהם הוא מתפלל. אלא שלפועל מכיון שהלינו עליו, הרי הם הפרידו עצמם ממנו, ולכך לא הועילה תפלתו למענם. ובסוף השיחה לאחר הביאור באריכות הדאגה של משה לבני ישראל, הרבי אומר ש"על דרך זה הוא בנוגע למשה שבכל דור שהוא הוא הדואג עבור כל אחד ואחד, והוא הוא המתפלל ופועל על ידי תפילתו המשכת כל טוב בגשמיות וברוחניות".
ובמילא המסקנה המתבקשת מכל זאת היא שגם כיום הרבי מלך המשיח דואג לנו ונותן לנו כוחות להביא את משיח בפועל ממש. התפקיד שלנו הוא להתמסר ולבצע את התפקיד שמוטל עלינו, והרבי מוצא את הדרך לענות לנו ולתת לנו את ברכתו. כפי שרואים בכל מקום שהדברים שהרבי קבע גדלים מתרחבים ופורצים מעל פני השטח בקנה מידה שלא היה קודם לכן. המוסדות של הרבי, השלוחים של הרבי, החסידים של הרבי – הכל משגשג ופורח ובכך מתקדם יחד עם העולם כולו לקראת הגאולה שאליה אנו מייחלים ומצפים ונראהו בהתגלותו – "מלך ביופיו תחזינה עינינו".
לא לערב את השכל
מהי הדרך הצרופה להתקשרות כדבעי?
בשיחת ש"פ שלח תש"י, הרבי מסביר את פרשת המרגלים ומדוע כלב השתיק אותם מיד לאחר שסיימו את דיווחם. לכאורה, המרגלים הרי השיבו על שאלותיו של משה לגבי העם והארץ. הרבי מבאר שחטא המרגלים היה בערבוב שכלם ושינוי סדר הדברים שמשה ציווה.
משה הורה להם לבדוק תחילה את העם ("החזק הוא הרפה") ורק אחר כך את טיב הארץ. אך המרגלים שינו את הסדר, מדווחים תחילה על הארץ הטובה ורק אחר כך על חוזק העם. הרבי מסביר שמשה התמקד תחילה במלחמה והכיבוש, ורק אחר כך ברווח ובשכר, כי העיקר אצלו היה המשימה עצמה. לעומת זאת, המרגלים שמו דגש על השכר תחילה, מה שהוביל לחישובים שגויים לגבי קושי המשימה ולמסקנה "לא נוכל לעלות".
ולכן, מתרץ הרבי, כשראה כלב שהמרגלים מערבים שכלם ומשנים משליחותו של משה, אפילו בנוגע לסדר הדברים בלבד – מיד השתיקם.
כיצד טעות זו של המרגלים מתקשרת לעבודתנו הרוחנית כיום, ומה ניתן ללמוד ממנה על ההתקשרות לרבי?
ההוראה היא שאין לערב את השכל ולשנות מדברי הרבי, אפילו בסדר הדברים, כי זה עלול להוביל לטעויות חמורות.
נשאלת השאלה כיצד ניתן למנוע מהשכל להפריע לקיום רצון המשלח – הרבי מלך המשיח? הרי זה לא דבר קל… ובמכל–שכן וקל–וחומר: ומה המרגלים שנאמר עליהם "כולם אנשים ראשי בני–ישראל המה", כששינו מדברי משה, באו לטעות עד שאמרו "לא נוכל לעלות וגו'" –- אנשים כערכנו על–אחת–כמה–וכמה…
אומר הרבי, כאשר זוכרים של מי הנך שליח, וכל מציאותך הינה רק מציאות המשלח – הרבי שליט"א מלך המשיח, אז נשארים קשורים למשה רבינו – למידת האמת, ואין סרים ממנה. כל הזמן זוכרים שהולכים בשליחות של משה רבינו שבדור ולא חושבים על המציאות העצמית. ואז השכל לא יוכל להפריע כהוא–זה.
זו גם הנתינת כוח מהרבי מהמאמר האחרון שזיכנו לקבל מידו הק' "ואתה תצווה" תשמ"א בפורים קטן תשנ"ב. המאמר כולו נסוב אודות רעיא מהימנא שזן ומפרנס את ישראל באמונה. במבט לאחור, הרבי הבהיר לנו במה הוא רוצה שנעסוק כל העת – בהתקשרות לנשיא הדור הרועה הנאמן, וכל זאת מתוך אחדות ואהבת ישראל.
נקודה נוספת בקשר עם "ואתה תצווה", הרבי מדבר בשיחות על פרשה זו, שהיא הפרשה היחידה בתורה שמאז לידת משה רבינו, בה הוא אינו נזכר בשמו, אך עם כל זאת, דווקא שם ישנו ה"ואתה" – העצמיות של משה. וזה הקונטרס שהרבי מחלק קודם כ"ז אדר… הרמז ברור: גם כאשר לא רואים את משה בגילוי, בכל זאת "ואתה תצווה" – הוא מקשר את בני ישראל לאביהם שבשמים בכל עצמותו.
באחת ההתוועדויות, אמר הרבי שכאשר משיח יבוא כל חסיד ילך לרבי שלו ואיתו הוא יקבל את פניו של משיח. והרבי אמר שכך גם אנו, כשמשיח יבוא, נלך אל הרבי שלנו.
ולכאורה, באם הרבי הוא מלך המשיח – מה יש ללכת אל הרבי לקבל את פני משיח? אלא, נראה לומר, שכל עם ישראל ילך לקבל פני משיח יחד עם רבותיהם כעניין נפרד כביכול מהמשיח, אך אנו החסידים, נלך אל הרבי מלך המשיח כחסידים…
אם רוצים – זה אפשרי!
מהן ההוראות המעשיות שאפשר לקחת לקראת ג' תמוז?
ראשית כל, ללמוד ענייני גאולה ומשיח. הרבי אומר שעל ידי זה לא רק מתכוננים לגאולה, אלא ממש חיים את ימות המשיח כבר עכשיו. לחיות עם הרבי דרך לימוד תורתו וקיום הוראותיו זהה ללחיות עם משיח. אי אפשר להפריד בין השניים – זה חייב לבוא יחד.
'משיח' אינו רק פרט בהתקשרות, אלא העיקר. מכיוון שהחסיד מקושר לרבי ואוהב אותו, הוא רוצה לעשות את מה שהרבי רוצה – וזה משיח. זה מה שנמצא במרכז שאיפותיו ודרישותיו של הרבי, ולכן זה מה שצריך להיות במרכז חייו של החסיד.
כך שיחד עם הכאב הצער והגעגוע בעודנו בתוך חושך הגלות – הכפול ומכופל – עלינו להתרומם ולשמוח בכך שיש לנו את הרבי, ולהתייגע בהוספה מתמדת לקיים את רצונו הקדוש, להתייגע בשפע העצום והמופלא של התורה של הרבי שעל ידה ובאמצעותה אנו מתקשרים אליו בקשר פנימי ועמוק; עוד מאמר, עוד שיחה, ובשימת דגש בלימוד בשיחות האחרונות מהשנה האחרונה – שיחות ה'דבר מלכות' של נ"א–נ"ב, עד שמריבוי ה"יגעת" נזכה סוף סוף ל"ומצאת", עד ל"מצאתי דוד עבדי".
הכל תלוי ברצון – באם רוצים להיות דבוקים ברבי שליט"א, זה אפשרי גם היום. צריך לרצות, ושהרצון יהיה אמיתי. וכשהוא רצון של אמת "אין דבר העומד בפני רצון". כשחיים סביב הרבי, לומדים את תורתו, ענייני גאולה ומשיח, 'דבר מלכות' שיחות התוועדויות מאמרים סיפורים על הרבי ועוד ועוד – החיים נהיים אחרת לגמרי, הם נעשים כחיים בימות המשיח ש"בהם נמצאים עתה, ובפשטות" (שיחת ליל י"ט כסלו תשנ"ב) – היות ובימות המשיח נחיה לגמרי עם הרבי בעצמו. וכשזו האווירה בבית – הבית כולו נהיה מואר "נעשה הבית כולו אורה", כך שגם הילדים יהיו שותפים בחיים סביב הרבי; הם רואים את ההורים עושים זאת, וזה יגרום להם לרצות גם הם לגדול כך.
וככל שיותר נחיה את זה, מתוך תביעה וזעקה אמיתית שאנחנו רוצים לראות כבר את הרבי בעיני בשר בהתגלות – "רצוננו לראות את מלכנו", נמהר עוד יותר את הרגע הזה, עד שבעזרת ה' נזכה "זעהן זיך מיט'ן רבי'ן" (= להתראות עם הרבי) בעיני בשר נאו ממש. וזה מתבטא בהכרזת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" בה אנו מקבלים עלינו את מלכותו של הרבי מלך המשיח (כמבואר בארוכה בשיחת ב' ניסן תשמ"ח), יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.