-
פאנל מיוחד וסוער נערך בחודש תשרי תש״פ בבית משיח-770 אודות חשיבות לימוד שיחות הדבר מלכות, לצד טענות שונות שהוצגו במהלך הפאנל על להט החסידים דווקא סביב שיחות אלו • את התשובות ענו בחדות ובדייקנות הרב גרשון אבצן, הרב מאיר וילשאנסקי והרב נחמן לרנר • לקריאה
עורך תוכן|א׳ בתמוז ה׳תשפ״דפאנל "הלוואי היו מדקדקים…"
משתתפים: הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת תות"ל סינסנטי אוהיו. הרב ישראל נחמן לרנר, ראש ישיבת תות"ל בית שמש גדולה. הרב מאיר ווילשאנסקי, ר"מ ומשפיע בישיבת חח"ל צפת. מנחה: הרב ישראל יצחק זלמנוב, מנהל רוחני ישיבת תות"ל בית שמש קטנה.
הרב ישראל זלמנוב, מנחה הכינוס: התפקיד שלנו הוא להוסיף כל הזמן בענינים המוסיפים ומחזקים את ההתקשרות של ה'יחידה' שלנו, את הניצוץ משיח שלנו – עם ה'יחידה הכללית' וה'משיח הכללי'. אחד הדברים העיקריים המוסיפים בזה הוא לימוד תורתו של הרבי שליט"א, כלשונו הק' – "מאמרים וליקוטי שיחות של נשיא דורנו", "המשיח שבדורנו", ש"כבר נתגלה בכל התוקף".
ובזה גופא – ישנו דגש מיוחד על לימוד השיחות מהשנים האחרונות, ובפרט מהשנים תנש"א-תשנ"ב, שכפי שאמר הרבי על השיחות האחרונות של הרבי הריי"צ, ש"הלוואי והיו מדקדקים אנ"ש והתמימים" בשיחות אלו.
וכאז כן עתה, תלמידי התמימים "מדקדקים" בשיחות ה'דבר מלכות' מהשנים האחרונות, לומדים אותם בעיון רב, חוזרים עליהם בבתי הכנסת, מתוועדים עליהם ו"חיים" אותם כל רגע. ובכך עומדים מוכנים לרגע המיוחד, בו נזכה לראות "עין בעין" את אבינו – 'אבא' של התמימים, 'מלך ביפיו תחזינה עיננו', תיכף ומיד ממש.
כינוס זה – "כינוס התמימים העולמי", המתקיים מדי שנה בשנה בחודש תשרי ב770, אוגד תחתיו את כל תלמידי התמימים שיחיו, מרחבי העולם כולו, המתאחדים שעות מספר בכינוס על מנת לגרום נחת רוח רב לרבי מלך המשיח שליט"א, על ידי קבלת החלטות טובות בכל הנוגע להנהגת 'תמים' חסידי, ובפרט בענין שהרבי 'קאכט זיך' בו במיוחד – קבלת פני משיח צדקנו.
כאשר נמצאים בבית משיח, 'בית רבינו שבבבל' 770, אזי הנושא העומד מול עיננו הוא הנושא האחד והמרכזי – "להביא לימות המשיח" בפועל ממש, כפי שזה מתבטא בתפקידו העיקרי של 'תמים' – לימוד התורה.
מלחמה שהסתיימה
המדובר הוא אודות דברים ברורים לכולנו, אבל מכיון שאלו דברים יסודיים ביותר, חובה עלינו לעורר ולדבר עליהם שוב ושוב.
נפתח בשאלה הראשונה: מהו המקור לכך שמים דגש מיוחד על לימוד הדבר מלכות, יותר משאר חלקי תורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א?
הרב אבצן: בכל שאלה, יש את ה'מה', ויש את ה'למה'. כל דבר אותו אנו עושים, עלינו לדעת קודם כל 'מה' ו'איך' עלינו לעשותו; ולאחר מכן עלינו להבין 'למה' ומדוע עלינו לנהוג כך. מקודם דובר כאן על ה'מה' – שעלינו ללמוד את שיחות הדבר מלכות, כיון שכך הורה הרבי. אני רוצה לדבר יותר על ה'למה' – מדוע אנו צריכים ללמוד את שיחות הדבר מלכות?
וכדי לענות על שאלה זו – ברצוני לפתוח בסיפור קצר:
היה פעם חסיד. הוא לא היה חסיד של אדמו"ר מסוים, הוא אף לא היה קשור לאף 'חצר' חסידית, ובכל זאת הוא היה חסיד, ולא סתם חסיד – אלא חסיד גדול מאוד, בעל מסירות נפש.
המפליא ביותר הוא שאותו חסיד לא היה אפילו יהודי. הוא היה גוי פשוט, תושב יפן.
היה זה בזמן מלחמת העולם השניה, בתקופה בה צבא יפן נלחם כתף אל כתף עם הצבא הנאצי – מול צבאות המערב, שבראשם ארצות הברית. מיודענו היה חסיד מובהק של קיסר יפן. שמו היה – הירו הונוטו.
החסיד 'הירו' גויס לצבא יפן בשנת תד"ש. בשעת גיוסו הוא קיבל על עצמו שבועה – שבועת נאמנות לקיסר יפן. הוא נשבע להלחם עם האמריקאיים – אויבי עמו, עד טיפת דמו האחרונה.
לקראת סיום המלחמה, שהה 'הירו' על ספינת קרב יפנית, כאשר בעיצומה של ההפלגה טבעה הספינה, והירו מצא את עצמו נפלט לאי נידח, אי-שם באוקיינוס האטלנטי.
במשך שלושים שנה (!) שהה הירו על אותו אי, בלי לדעת כלל על כל מה שקרה בעולם באותם השנים. הוא גם לא ידע שזמן קצר לאחר שספינתו טבעה, נכנעה יפן לצבא ארה"ב, והסתיימה המלחמה.
בשנת תשל"ד, נקלעו מספר אנשים לאותו אי. מיד כאשר ראה אותם אותו חייל, הוא נעמד למולם, היישיר לעברם את הרובה העתיק שנשאר אצלו. וצעק: "אתם אמריקאיים…"? אצלו המלחמה לא הסתיימה בכלל, והוא עדיין חיפש את האמריקאיים על מנת להלחם איתם.
במשך זמן ממושך לאחר מכן, בעזרת פסיכולוגים ומומחים רבים, הצליח אותו חייל להבין ששבועתו בטלה, והוא יכול לחזור ולחיות בצורה נורמלית גם עם אמריקאיים.
כאשר אנו שומעים כזה סיפור, התגובה הראשונה שעולה לנו היא: "איזה חייל מיוחד! גם אחרי שלושים שנה לבד, לא שכח הוא את השבועה אותה נשבע לקיסר היפני, והמשיך ללחום למען ארצו! חייל כזה זכאי לכבוד ולהערכה רבה".
אך כאשר מתבוננים מעט, מיד עולה לה מחשבה נוספת: "איזו רחמנות עליו… כמה מסכן הוא כזה חייל, שבמשך שלושים שנה הוא לוחם מלחמה שהסתיימה כבר לפני שלושים שנה…"
חבל מאוד שהסיפור הזה הוא אמיתי. חבל עוד יותר, שסיפור זה מתרחש מדי יום אצלנו – חסידי חב"ד.
ישנם הרבה שלוחים, תמימים, אנ"ש, שהינם מסורים לרבי במסירות נפש ממש. הם נשבעו לרבי שילחמו עד מיצוי הנפש. רק שהם אינם שמים לב לכך שהמלחמה אותה הם לוחמים הסתיימה כבר, לפני כמעט שלושים שנה.
בשנות תנש"א-תשנ"ב, הודיע הרבי שהסתיימה עבודת הבירורים. בכינוס השלוחים האחרון בו זכינו לשמוע הוראות מהרבי, הודיע הרבי שהסתיימה כבר עבודת השליחות, וכעת יש עבודה מיוחדת – לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.
ישנם שלוחים רבים, מסורים ונתונים בכל נפשם לרבי ולשליחותם. בכל יום הם פותחים את הבית-חב"ד שלהם, ומתעסקים בענינים של עבודת הבירורים – לתקן את העולם כולו.
מלאכתם – מלאכת קודש. עבודתם – ראויה לכל הערכה.
אך הם לא מעודכנים בדבר אחד – מלחמה זו כבר הסתיימה, עבודת הבירורים ועבודת השליחות הסתיימו מזמן! המלחמה עתה אחרת היא – לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.
כאשר מתבוננים מעט, מבינים כמה רחמנות צריכה להיות על שלוחים אלו שאינם מעודכנים – הם מוסרים את נפשם למען מטרה שהושגה כבר מזה זמן רב.
רבותי, ת-ת-ע-ד-כ-נ-ו!
הדברים אמורים גם לגבינו – התמימים, חיילי בית דוד:
כחוד החנית, העומדים בראש כל מלחמותיו של הרבי מלך המשי שליט"א, עלינו לדעת מהם הפקודות האחרונות, מהם ההוראות והציוויים אותם עלינו למלאות כעת. חשוב מאוד לדעת מה היו הוראות בשנים עברו, אך עיקר ה'קאך' והחיות צריך להיות בהוראות והשיחות האחרונות.
לכן חשוב כל כך ללמוד את שיחות הדבר מלכות – כך יודעים אנו מה הרבי רוצה מאיתנו במצב העכשווי. באם לא נלמד את השיחות הללו – עלולים אנו להתעסק בדברים שכבר אין צורך להתעסק בהם, במלחמות שהסתיימו.
ישנו שינוי עיקרי ופנימי, שהחל מכ"ח ניסן תנש"א. לא הייתה זו סתם שיחה, הייתה זו מהפכה.
כולנו יודעים לצטט שבכ"ח ניסן מסר הרבי את התפקיד להבאת הגאולה אלינו החסידים, אך באם נתבונן בעומק יותר, נמצא דבר מדהים:
עד לשיחה זו היתה האחריות להבאת הגאולה על הרבי עצמו. יוצא אם כן, שכל ההוראות להבאת הגאולה שהיו בשיחות שקודם לכן – היו כסיוע, כביכול, שנותנים החסידים לרבי על מנת שהרבי יביא את הגאולה.
מכ"ח ניסן החלה תקופה חדשה. מיום זה ואילך הוראותיו הקדושות של הרבי אינם על מנת שנסייע לו (כביכול) בעבודה להבאת הגאולה, אלא על מנת שאנחנו נביא את בגאולה בכוחותינו אנו – על ידי ההוראות שהוא נותן לנו.
ממילא מובן גודל החשיבות והאחריות שמוטלת על כל אחד ואחד מאתנו, ללמוד את השיחות האלו, להתעמק בהם, לחיות אותם, ולהחיות בהם אחרים גם כן.
לחיות עם מה שהרבי חי עכשיו
יש חסידים, שיש להם קביעות בכל שבוע, ללמוד כרך מסוים בליקוטי שיחות, או את הקביעות של השנה בשיחות של הרבי, כך מורה להם ה'הרגש' שלהם. האם ל'הרגש' ללמוד מדי שבוע את הדבר מלכות יש יתרון על 'הרגש' בלימוד דברים אחרים?
הרב ווילשאנסקי: התשובה בפשטות היא כן. אחרי כל מה שדברו והסבירו כאן מקודם אודות החשיבות הגדולה בלימוד הדבר מלכות – מובן שישנו יתרון מובהק ללימוד הדבר מלכות על פני לימוד דברים אחרים.
ברצוני להוסיף רק שני "ווארטים" קצרים בנושא:
כאשר הייתי כאן כתלמיד בשנת ה'קבוצה', הגיעו ל770 קבוצת שלוחים מאחת הישיבות, וסיפרו שבשהותם בישיבה, התוועד שם המשפיע, ואמר שיש ללמוד את כל שיחותיו של הרבי, ולא רק את הדבר מלכות.
תוך כדי דיבור, אמר אחד השלוחים ווארט יפה:
מסופר במדרש, שלפני שיעקב אבינו ירד למצרים לפגוש את יוסף, הוא שלח לפניו את יהודה, על מנת שיקים לו שם ישיבה.
נשאלת שאלה פשוטה – במצרים היה אז השליט יוסף הצדיק, שהיו לו את כל האפשרויות הגשמיות להקים ישיבה. כמו כן היה יוסף מוכן לעשות זאת גם מהפן הרוחני, שהרי – כמסופר במדרשים – זכר יוסף היטב את מה שלמד אותו יעקב, וכפי שרמז לו זאת בשלחו את העגלות, כידוע.
מדוע אם כן שלח יעקב את יהודה דוקא, ולא ביקש מיוסף להקים את הישיבה בגושן?
והתשובה על כך היא פשוטה – אמר אותו שליח – יוסף היה 'שליח' של יעקב אבינו מלפני עשרים ושנים שנה, הוא זוכר היטב את מה שיעקב לימד ו'חי' באותם שנים. באם הוא יקים את הישיבה, תהיה זו ישיבה שמיוסדת כמובן עד דבריו והוראותיו של יעקב, אך מלפני עשרים ושנים שנה.
ולכן היה צורך לשלוח דוקא את יהודה: יהודה היה כעת אצל יעקב, הוא 'חי' את הוראותיו העכשוויות. דוקא הוא יכול להקים ישיבה שתהיה מבוססת על דבריו והוראותיו העכשוויות של יעקב אבינו.
כך הוא הדבר גם אצלנו: עלינו לחיות עם הוראותיו העכשוויות של הרבי, ולשם כך עלינו ללמוד את הדבר מלכות.
חשוב להוסיף ולהדגיש:
לדעתי, כאשר לומדים את השיחות בנושא שבליקוטי שיחות, ובספר השיחות – ההבנה בדבר מלכות היא ברמה גבוהה הרבה יותר. זאת מכיון בשיחות הדבר מלכות ישנם הרבה ענינים עמוקים, שבכדי להבינם כראוי חשוב ללמוד את השיחות שקדמו להם.
ממילא מובן, שיש ללמוד את כל השיחות של הרבי ב'קאך' וחיות. אך כאמור – לימוד כל השיחות הוא על מנת שיוסיף לנו בלימוד ובהבנת הדבר מלכות, שהם ההוראות העכשוויות במלחמתנו העכשווית.
נקודה נוספת:
דובר כאן על כאלו שיש להם 'הרגש' בלימוד שיחות מסוימות, וידוע שאדם שיש לו 'הרגש' ללמוד דבר מסוים, הרי הוא נמשך אליו, ויש לו חיות גדולה יותר בלימוד זה מאשר בלימוד דבר אחר. וודאי שחיובי ביותר שיש לבחור הרגש ללמוד ליקוטי שיחות, למשל, ויש לעודד אותו ללמוד זאת.
אך במה דברים אמורים – בלימוד כל דבר שהוא. אך כאשר אין חיות בלימוד הדבר מלכות, אזי יש להתאמץ בכל כוח שתהיה חיות בלימוד זה.
חשוב לדעת שחיות זהו דבר שאפשר 'לקנות' אותו. כאשר מתבוננים במעלת וחשיבות שיחות אלו, ומגיעים להבנה שחשוב ביותר ללומדם – אזי ממילא מתעורר חשק ללמוד את הדבר מלכות.
אך יותר מכל מתעורר החשק ללימוד על ידי הלימוד עצמו – כאשר לומדים שוב ושוב את הדבר מלכות, ואין הכוונה לקרוא את המילים, אלא ללמוד ולהעמיק בפועל – אזי במשך הזמן מתעורר החשק ללמוד דבר מלכות.
"ויבא משה בתוך הענן…"
ישנם חסידים גדולים וטובים – שטוענים, שיש בשיחות הדבר מלכות ביטויים 'שמיימיים' ומרוממים, ביטויים ש'לאו כל מוחא סביל דא'. כיצד ניתן לתת לבחורים צעירים ללמוד שיחות אלו ללא חשש שיפרשו זאת באופן שגוי?
הרב לרנר: שמעתי מאברך חסידי שהיה כאן, כמדומני, בתשרי תש"נ. באותה שנה בשמחת תורה, הלכו כל אנ"ש והתמימים לתהלוכה, כנהוג. בחזור מהתהלוכה ירד גשם זלעפות, וכל מי שהלך לתהלוכה הגיע חזרה ל770 כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו.
כאשר החלו ההקפות, היה ב770 חום אדיר, וכל החלל התמלא באדים מכל המים שהיו ספוגים בבגדים של כולם. אותו אברך סיפר שהבימה של הרבי הוקפה גם היא בענני אדים, וראו את הרבי מבעד לעננים. היה זה מראה מיוחד מאוד.
לאחר שמחת תורה התוועד עם התמימים ר' יצחק קוגן, שליח הרבי למוסקבה. והוא התוועד על כך שכתוב בתורה "ויבא משה בתוך הענן", והשנה זכינו לראות את "משה בתוך הענן", זכינו לראות את הרבי בתוך ענן…
אותו אברך המשיך וסיפר שכאשר הם שמעו את דבריו, הם גחכו על כך. סך הכל היו הרבה אדים, שכסו את הבימה של הרבי, זהו הרי דבר טבעי ביותר. ומה הוא מדבר על "בתוך הענן" כמו משה רבינו.. נו, באמת…
אך לאחר כמה ימים – המשיך אותו אברך – 'תפסתי את עצמי', האם הוא המשוגע? אני המשוגע! מה, בהר סיני לא היו פיזיקאים שחישבו והבינו בטבע כיצד היו שם עננים וכו'?… תמיד היו את אלו שניסו להבין כל דבר בשכלם, והיו את אלו שהבינו שהכל מגיע מלמעלה, ולכל דבר גשמי יש מקור אלוקי.
ולענייננו:
בדבר מלכות ישנם באמת ביטויים שמיימיים ומרוממים מאוד, ביטויים כאלו ש'לאו כל מוחא סביל דא'. אבל מי אמר שעלינו ללמוד רק דברים ש'מוחא סביל דא'?
כל חסידות ליובאוויטש קמה על יסוד ויכוח – האם יש ללמוד גם דברים ש'לאו כל מוחא סביל דא', או שלא.
ליובאוויטש קמה על היסוד ש'צמצום לאו כפשוטו', ועל כך נחלקו כל גדולי המתנגדים, ובראשם הגאון מוילנא, וטענו ש'צמצום כפשוטו' – כך הם הבינו מספרי המקובלים. כל ספרי ומכתבי החסידות מאותה תקופה מלאים בהסברים על כך ש'צמצום לאו כפשוטו', וגם מכתבי הרבי מלאים בזה.
הפלא הגדול הוא, שתלמידו של הגאון מוילנא – ר' חיים מוואלאז'ין, הודה לשיטת החסידות ש'צמצום לאו כפשוטו'! והרבי מציין זאת בכמה מכתבים – שאפילו המתנגדים הודו לדברי החסידים במחלוקת עקרונית זו.
באם גם המתנגדים הודו לשיטת החסידות – מדוע אם כן המשיכה ההתנגדות? התשובה היא שהם החלו לטעון טענה חדשה: נכון ש'צמצום לאו כפשוטו', אבל אלו דברים ש'לאו כל מוחא סביל דא'… אלו דברים עמוקים, שאין ללומדם ברבים. וכמו שכתוב: "כבוד אלוקים הסתר דבר". הרי לא מתאים לומר בקול שכל דבר בעולם – גם דברים תחתונים ביותר – הוא אלקות…
אפילו ר' אברהם מקאליסק, שהיה מידידיו הטובים של כ"ק אדמו"ר הזקן, כותב במכתבו הידוע, שהסיבה לכך שהוא חולק על 'הרב מליאדי', היא מכיון שהוא כתב את התניא, ובכך נתן אפשרות לכל ילד להבין את הענינים העמוקים ביותר.
ולמרות שאנשים יכולים לטעות, וטענה זו היא טענה נכונה (והרבי עצמו אף הזכיר אותה מספר פעמים), בכל אופן, לא נמנעה תורת החסידות מלחזור על דברים אלו שוב ושוב, כאשר היא לוקחת את האחריות שאנשים לא יטעו בדברים אלו.
כמובן שיש ללמוד כל דבר בצורה נכונה, ויש ללמוד זאת מפי זקני החסידים, שיודעים להסביר את הדברים בצורה הנכונה. אבל יש לזכור שאצלנו לא קיימת טענת "כבוד אלוקים הסתר דבר", ושיטת חסידות חב"ד היא ללמוד גם את הדברים הכי עמוקים.
ולענייננו: יש ללמוד את שיחות הדבר מלכות, וללמוד אותם שוב ושוב, לשמוע שיעורים עליהם, לשאול את זקני החסידים מה הפירוש בקטעים מוקשים (לאחרונה פרסמו הקלטות משיעורי הדבר מלכות מהרב חלוי"צ גינזבורג ע"ה, ועוד רבים), ולקבל את ההבנה בדבר מלכות באופן העמוק ביותר שיש.
אך שתהי' כזו טענה – שכיון שיש בדבר מלכות ענינים עמוקים לכן אין ללמדם כלל – זוהי טענת המתנגדים!
ממילא, מי שרוצה להיות מ'חיילי בית דוד' – שממלאים את רצונו הקדוש של הרבי – עליו ללמוד, וללמד, ולהפיץ בכל מקום את שיחות הדבר מלכות, ובאופן הכי נפלא.
הרב אבצן: אפתח בסיפור קצר: כאשר כ"ק אדמו"ר הריי"צ הגיע לבקר בארה"ב, הוא שהה תקופה מסוימת בעיר שיקאגו. ביקור זה הוא כה מפורסם עד שיש קונטרס נקרא 'ביקור שיקאגו'. בעיר זו היו קהילות יהודיות רבות, וגם קהילה חב"דית גדולה.
(אחד מחברי הקהילה היה ר' יענק'ל כץ, שהיה מקושר גדול לרבי הריי"צ. ר' יענק'ל היה גביר גדול, אך לא רבים ידעו על כך, מכיון שבכל חודש הוא היה שולח את פנקס הצ'קים שלו לרבי, כאשר כולם חתומים על ידו, והשורה בה כותבים את הסכום – ריקה. וזאת על מנת שהרבי ישתמש בהם באיזה סכום שירצה).
באחת מההתוועדויות שערך הרבי הריי"צ בשיקאגו, הוא סיפר את הסיפור הבא:
בתקופת נשיאותו של כ"ק אדמו"ר הזקן, חיו להם שני גיסים, האחד היה חסיד, והשני היה מתנגד. במשך שנים רבות התנכל המתנגד לגיסו החסיד, עד שהגיס החסיד הלך לגור בעיר אחרת, רחוק מהצקותיו של גיסו.
באחד הימים הגיע מברק מהגיס המתנגד, בו הוא מספר שהוא עובר במסעו בסמיכות למקום מגוריו של גיסו החסיד, וברצונו לעבור ולבקר דרכו.
כאשר הגיע המתנגד לעיירה החסידית בה גר גיסו, לקח אותו גיסו תחילה לבית הכנסת, בו היה – כבכל בית כנסת חב"ד – גם 'חדר שני', בו התפללו החסידים ה'עובדים'.
בהיכנסם ל'חדר שני', ראו שני הגיסים מחזה מיוחד: אחד החסידים היה ישוב על כסאו בפינת החדר, מתנועע בדביקות ומתפלל. נראה היה שהוא אף לא שם לב שמישהו נכנס לחדר.
אמר המתנגד לגיסו החסיד: "בודאי חסיד זה, שמתפלל כל כך באריכות ובדביקות, הוא אחד מהחסידים הגדולים והנכבדים"!
ענה לו גיסו החסיד: "דוקא לא, גיסי היקר. זהו אחד מהחסידים הפשוטים ביותר, שעל אף היותו פשוט מאוד, הנה בשעה שהוא מתפלל הוא מתעורר בדביקות לה', ומתפלל במשך שעות ארוכות".
כאשר שמע הגיס המתנגד את התשובה, עשה בידו תנועת ביטול: "אה, א פיאטע פון א דאוונער" (=ה'עקב' שמתפלל. כלומר, מי הוא בכלל שמתפלל).
ענה לו הגיס החסיד: "מה אתה מדבר, זו הרי משנה מפורשת: "עקביא בן מהללאל אומר", שפירוש המשנה הוא שה'עקב' – 'מהלל', משבח ומתפלל לקב"ה".
סיפור זה יצא לאור עולם מספר שנים לאחר מכן. והרבי מספר במכתב אודות טענות שונות שהגיעו בעקבות פרסום הסיפור:
חלקם הגיעו מיהודים המתנגדים לחסידות, שעשו צחוק מכל הסיפור – ראו נא איך החסידים לוקחים משנה מפורשת, ומבארים אותה בצורה כה מעוותת, זהו דרכם של החסידים – טענו המתנגדים – לפרש את דברי התורה בצורה שתתאים לשיטתם (רח"ל).
והיו גם טענות שהגיעו מחסידי חב"ד עצמם. היו אלו חסידים ש'התביישו' בסיפור זה. הם טענו – נכון שהרבי הריי"צ אמר זאת, וודאי שהדברים נכונים. אבל מדוע צריכים להדפיס ולפרסם זאת? זה הרי נותן מקום לטענות של המתנגדים, זהו ממש חילול שם ליובאוויטש…
בהמשך המכתב מסביר הרבי באריכות כיצד ביאורו של אותו חסיד על המשנה מסתדר היטב עם כל דברי המפרשים, ומסיים, שעלינו לדעת היטב שכל דברי הרבי – אף אלו התמוהים בעיננו – הם אמת מוחלטת, ויש להם מקור ברור בתורה.
באם ישנם טענות על דברי הרבי שאין יודעים להשיב עליהם – ממשיך הרבי – יש לדעת ש"אם דבר ריק הוא – מכם"; עלינו לדעת שהחיסרון הוא בנו, שלא עיינו מספיק ולא חיפשנו את המקור לדברי הרבי. אבל ודאי שכל מילה שנאמר על ידי הרבי יש לה מקור.
אותו הדבר הוא גם בנושא בו אנו עוסקים – לימוד הדבר מלכות:
לפעמים באים אנשים שונים, ביניהם לפעמים חסידים גדולים, וטוענים שאין ללמוד את שיחות הדבר מלכות, כיון שאלו שיחות עמוקות ביותר, ו'לאו כל מוחא סביל דא' –
יש לדעת שעל זה בדיוק מדבר הרבי באותו מכתב: צריכים אנו שתהיה לנו 'גאוה חסידית'. עלינו לדעת שדבר אותו נתן הרבי להדפיס ולהפיץ – אין מה להתבייש בו! להיפך – עלינו להפיץ ולפרסם את הדבר מלכות בכל מקום ומקום. וכמובן עלינו גם ללמוד את הדבר מלכות היטב, בכדי שנוכל לענות כראוי למה שישאלו אותנו.
יש לי חבר שלמד בישיבה ליטאית. באותה ישיבה היו את כל ספרי המוסר והחסידות שקיימים – 'קדושת לוי', 'נועם אלימלך' וכו'. רק ספר אחד היה חסר שם – ספר התניא.
בהזדמנות מסוימת נכנס אותו תלמיד לראש הישיבה, ושאל אותו מדוע במדף ספרי המוסר ניצבים כל ספרי החסידות השונים, ורק ספר התניא נעדר?
ענה לו ראש הישיבה: "אנו מכבדים מאוד את ספר התניא, ואנו יודעים שיש בו ביאורים עמוקים ביותר. אנו מפחדים שמא אחד התלמידים הצעירים ילמד את התניא ויטעה בפירושו. לכן אנו שומרים את התניא במקום שאינו נגיש, הרחק מהישג ידם של הבחורים"…
אותו בחור היישיר את מבטו לראש הישיבה, ושאל אותו: "וחמישה חומשי תורה, בהם כתובים פסוקים עמוקים ביותר – איך לך על המדף?…"
צריך שיהיה אצלנו ברור שדבר שהרבי אמר אותו, גם אם הוא עמוק וקצת פחות מובן – עלינו ללמדו ולהפיצו, ואין לנו להקשיב לטענות ה'חסידישע יצר הרע', שבטענות שונות ומשונות מנסה להחיק אותנו מכך.
א-ז-ע-ק-ה
נבקש לחדד נקודה נוספת: מהי ההשפעה הנגרמת מלימוד שיחות הדבר מלכות, בחייו היום-יומיים של תמים? ובמילים אחרות: מהו ההבדל בהנהגתו היום-יומית של 'תמים' שלומד ו'חי' את שיחות הדבר מלכות, לבין אחד שלא לומד אותם כל כך?
הרב אבצן: נתאר לעצמנו שיבוא אחד וישאל: מהו ההבדל בין מי שלומד חסידות, למי שלא לומד חסידות? ויבוא מישהו ויענה לו, שמי שלומד חסידות לובש סירטוק וגרטל, לא נוגע בזקן, לומד חסידות וכו'.
זוהי תשובה שכל השומע יצחק לה. לימוד חסידות פועל שינוי פנימי בכל מהותו של האדם, יהודי שלומד חסידות מתהפך מן הקצה אל הקצה! כל השינויים החיצוניים באים כתוצאה בלבד מהשינוי הפנימי, אך ודאי שאין להצביע עליהם ולומר שבזה מתבטא החילוק בין מי שלומד חסידות לזה שאינו לומד.
כך הוא גם בלימוד הדבר מלכות: בלתי אפשרי להצביע על הבדלים חיצוניים מסוימים הניכרים באלו הלומדים את הדבר מלכות. זהו שינוי פנימי ועיקרי בנפש!
ניתן להביא לכך דוגמא שכולנו מכירים: בקהילות שונות נהוג, שדקות ספורות קודם כניסת השבת מושמעת אזעקה רמה, המורה שיש לסיים את כל ההכנות בזריזות, ולקבל את פני שבת המלכה.
מהו ההבדל בין מי ששמע את האזעקה למי שלא שמע אותה? אין זה רק הבדל במעשיו החיצוניים של זה ששמע, שנעשים מזורזים יותר וכדומה. באם נתבונן במעשיו של מי ששמע את האזעקה, נראה אותו רץ מיד ולובש בגדי שבת, בביתו מורגש ששבת נכנסה כבר! לעומתו, אצל זה שלא שמע לא מורגש כלל ששבת נכנסת, הוא עדיין יושב על המחשב, עם הפלאפון וכו'… הוא עדיין במצב של חול! זה ששמע את האזעקה – נכנס למצב חדש – מצב של שבת.
הדבר מלכות הוא כמו אזעקה – הוא מכניס אותנו למצב חדש – מצב גאולה.
קיים קושי גדול, לחזור על שיחות הדבר מלכות בפני כאלו שעדיין לא נחשפו לתורת החסידות ולתורתו של הרבי, כיון שבדבר מלכות ישנם ביאורים עמוקים מאוד בחסידות, שבכדי להבינם כראוי נדרש הרבה ידע מוקדם.
כאשר יוצאים למבצעים, ב'הקהלת קהילות' וכדומה, הרבה יותר קל לחזור שיחות קלות בהבנה, מ'ליקוטי שיחות' וכדומה. האם יש ענין להקפיד לחזור דוקא את שיחות הדבר מלכות, למרות שהן פחות מובנות לאנשים מבחוץ, או שעדיף לחזור שיחות קלות יותר, המובנות לכולם?
הרב ווילשאנסקי: אחרי כל מה שהוסבר עד עתה אודות המעלה והחשיבות הגדולה בלימוד הדבר מלכות, מובן ופשוט שזה לא חשוב רק לנו בלבד – חסידי חב"ד, זה חשוב ונצרך לכולם! צריך שכולם יקבלו את החיות המיוחדת שנגרמת כתוצאה מלימוד הדבר מלכות, האזעקה צריכה להיות מושמעת אצל כולם!
בדבר מלכות פרשת חיי שרה, אומר הרבי שיש להפיץ את עניני משיח לכל אחד ואחד, "באופן המתקבל". ישנם רבים שטוענים שבמילים אלו התכוון הרבי להורות, שכל פעם שמדברים אודות משיח יש לבדוק האם זה 'מתקבל' אצל השומע או לא, וכל דבר שאינו מתקבל – אין להפיצו.
כמובן שזהו פירוש עקום מאוד בדבריו של הרבי, שהרי הרבי במפורש אומר שיש להפיץ את עניני משיח לכל אחד ואחד, כלומר, שאין להמנע מלדבר אודות משיח באם אין זה מתקבל, אלא שיש להפיץ עניני משיח – "באופן המתקבל".
והנקודה היא שבמילים אלו – "באופן המתקבל", הרבי לא מפחית מעלינו חלק מהעבודה, אלא מוסיף לנו עבודה נוספת – עלינו לקחת את כל הענינים העמוקים שבשיחות הדבר מלכות, ולדאוג להפיץ אותם לכל העולם בצורה שתתקבל ותובן אצלם היטב.
(זהו בעצם אחד היסודות העיקריים בתורת החסידות – יש לקחת את כל הענינים הנעלים, שנמצאים למעלה מהעולם, ולהחדירם באופן פנימי בתוך העולם, באופן שההשכל הגשמי שלנו יבין ויפנים אותם, וכך זה יפעל גם על ההתנהגות שלנו)
ממילא מובן, שעל אף שקשה הרבה יותר לחזור את שיחות הדבר מלכות, וצריך לעבוד קשה מאוד בכדי להצליח להסביר את הרעיונות העמוקים שבדבר מלכות לאנשים שפחות שייכים לענין – בכל זאת, עלינו להתאמץ ולעשות זאת, כיון שזה בדיוק מה שהרבי רוצה.
כמובן שאין הכוונה שבכל הזדמנות יש לחזור על כל שיחת הדבר מלכות השבועית, עם כל הענינים העמוקים המבוארים בה. הכוונה היא לקחת איזו נקודה מהדבר מלכות (שלפעמים גם מבוארת באריכות יותר בשיחות אחרות), ולפשט אותה בצורה שכולם יבינו – בכל מקום לפי ענינו.
למסקנה: אין לנו רשות לא לדבר אודות ענינים נעלים. תפקידנו הוא לפשט אותם ולבאר אותם בצורה טובה שכולם יבינו.
חידושים נפלאים ביותר
בריבוי הזדמנויות, החל מהמאמר הראשון של הרבי – "באתי לגני", וממשיך ברובם ככולם של השיחות והמאמרים שנאמרו במהלך השנים, דיבר הרבי מלך המשיח אודות הגאולה האמיתית והשלימה. כמעט כל שיחה ומאמר הסתיימו באיחול לגאולה "תיכף ומיד ממש" וכדומה, ומכל השנים קיימות שיחות רבות בהם מבוארים נושאים נרחבים בגאולה ומשיח.
האם ישנו חידוש מיוחד בעניני משיח בשיחות הדבר מלכות דוקא, על פני כל השיחות שקדמו להם?
הרב לרנר: בשבת האחרונה, נכנסתי להתפלל מעריב בבית כנסת חב"ד בבית שמש, מקום מגורי. יחד איתי נכנס בחור שלפי מראהו השתייך לאחת מחסידויות פולין, ונעמד להתפלל מנחה.
לאחר התפילה פתחתי אתו בשיחה, והתחלנו לדבר אודות תנועת החסידות, ועל המהפך שהיא חוללה בתוך זרמי היהדות, ותוך כדי הוא אומר לי: "תשמע, לדעתי אי אפשר היום להיות 'סתם' יהודי, היום או שאתה חסיד, או שאתה משהו אחר".
שאלתי אותו: "מה זה חסיד, לדעתך? מה חידש הבעש"ט שלא היה קודם לכן"? הבחור חשב משך זמן, ואמר לי: "שמחה של מצוה, ועוד כמה ענינים שלא עולים לי בראש כרגע".
אמרתי לו: "בחור, תחשוב מה זה, קוראים לך חסיד, ואתה מוכרח לדעת מה פירוש המילה הזו! לא ייתכן ששואלים אותך מה זה חסידות, ולוקח לך כל כך הרבה זמן עד שאתה נזכר באיזה פרט בו מתייחדים חסידים". וככה המשכנו לדבר ולהתוועד אודות חסידות עד מעריב.
כאשר אנו לומדים את הדבר מלכות, ומישהו בא ושואל מהו החידוש בשיחות האלו, אזי אחת מהשתיים: או שברור ופשוט לנו מהי התשובה, או שאנו לא לומדים את השיחות בצורה הנכונה.
הרבי התבטא פעם בנוגע ל'שטורעם' והרעש אודות משיח, ש"לא שמעתי זאת מאבי, ואף מעצמי לא שמעתי זאת עד שהגעתי לארה"ב". זאת אומרת שהרבי בעצמו מעיד ישנם דברים שמשתנים! ישנם דברים שפעם לא היו, והתחדשו במהלך השנים.
ולדוגמא: בדבר מלכות פרשת וארא הרבי אומר שמי"א שבט תשי"א החלו ימות המשיח, ובקונטרס 'בך יברך ישראל' תשנ"ב אומר הרבי שישנם שלושה תקופות, ומכ"ב שבט תשמ"ח החלה התקופה השלישית, השייכת במיוחד לביאת המשיח.
ועולה על כולנה הביטוי הנפלא בדבר מלכות פרשת וירא ש"בדורנו זה ישנה לא רק המציאות דמשיח אלא גם ההתגלות דמשיח", שבזה מפורש שדורנו התעלה ונמצא במצב חדש – מצב בו מלך המשיח – הרבי שליט"א – התגלה כבר כמשיח!
אם כן, מאיפה מגיעים הטענות האלו ש"אין כל חידוש בשיחות הדבר מלכות", ו"מתחילת הנשיאות כבר דיבר הרבי על ענינים אלו"?
כתשובה נביא כדוגמא עסק מצליח, שהמנכ"ל שלו הזדקן, וכבר אין לו כח לעבוד על פיתוח העסק. ונוצר מצב בו אי אפשר יותר להישאר עם המנכ"ל הזקן, אך מצד שני אי אפשר כמובן לפטר אותו… והפתרון הוא פשוט: מעלים את המנכ"ל בדרגא, ובבת אחת הוא הופך להיות 'נשיא המפעל'. בתור 'נשיא' הוא מקבל משרד מפואר וממוזג, יש לו מזכיר ונהג צמוד, והוא מרגיש הכי 'גבוה' שאפשר. אבל בפועל ממש הוא לא עושה כלום.
לפעמים – כתוצאה מהתערבות ה'מלך זקן וכסיל' – אנו עושים את אותו הדבר גם בשיחות הדבר מלכות: כאשר אנו נתקלים בקטעים בשיחות שמחייבים אותנו, אנו מיד אומרים לעצמנו: "הנקודה הזאת – עליה דיבר הרבי בכל השנים! אין בזה שום חידוש", וכך אנו הופכים את השיחות למשהו 'מרומם' ונעלה, שמרוב שהוא מיוחד הוא לא נוגע למעשה בפועל.
באם נלמד את השיחות 'אליבא דנפשיה', מתוך נכונות פנימית לבצע את כל מה שכתוב בהם – אזי נוכל לעמוד בדעת תחתון על כל החידושים הנפלאים המצויים בהם.
הרב ווילשאנסקי: דבר מצוי הוא בתורתו של הרבי, שדבר שמרומז במקום אחד במילים ספורות, מבואר בארוכה ובהרחבה במקום אחר. לפעמים הלומד את השיחה בה הדברים כתובים ברמז בלבד, אינו מבין כלל את העומק הרמוז במילים, ורק כאשר הוא לומד את הדברים כפי שהם מבוארים בארוכה במקום אחר, הוא מבין שזו בעצם היתה הכונה גם בשיחה הקודמת.
ככה זה גם בתורה בכלל: הקב"ה קבע בתורתו שלכל ענין ישנו הזמן בו הוא צריך להתגלות, וביחד עם זה אין דבר שלא מרומז בתורה – כי לאחרי שמגיע הזמן שהדבר צריך להתגלות, מגלים לפתע שהוא מרומז במקומות רבים.
על אותו משקל אפשר לומר גם בשיחות הדבר מלכות: בדבר מלכות ישנם חידושים מיוחדים ביותר, כפי שדיברו כאן מקודם בארוכה, ואין בכך כל סתירה לכך שאנו מוצאים את אותם הדברים מרומזים בשיחות משנים קודמות – כי, כאמור, לאחר שהחידוש התגלה מוצאים אותו מרומז במקומות רבים קדמו לו.
אחת משיחות הדבר מלכות היותר מפורסמות היא שיחת דבר מלכות שופטים, בה מדבר הרבי על היותו נביא, ועל נבואתו העיקרית – "הנה זה משיח בא". לכאורה, לנו כחסידים – מספיק שהרבי אומר את זה, ואנו מאמינים בזה באופן מוחלט. מה מוסיף עבורנו, כחסידים, ענין הנבואה?
הרב ווילשאנסקי: באמת מה שהרבי אומר ש'הנה זה משיח בא' זה נבואה, לא מוסיף עבורנו מאומה, ולא משום שאנו מאמינים בדברי הרבי גם אם הם לא נבואה, אלא משום שכל דברי הרבי הם נבואה!
באותו קטע בשיחה הרבי מציין לסיפור הידוע עם אדמו"ר הזקן, שהתלונן על החסידים שבאים אליו בשאלות על ענינים גשמיים, וטען שלענות על ענינים גשמיים זהו ענין ששייך לנביאים בלבד. והרבי מציין לכך שלאחר מכן המשיך אדמו"ר הזקן לענות על שאלות בענינים גשמיים, ומוכיח מכאן שאדמו"ר הזקן היה נביא.
וככה זה אצל כל רבותינו נשיאנו שהם נביאים, וכל דבריהם הם דברי נבואה ממש! וממילא, גם עם הרבי לא היה מגלה לנו שדבריו אודות משיח הם נבואה, ה'הרגש' החסידי הפשוט היה שאלו הם דברי נבואה, אלא שזכינו שהרבי גילה לנו בפירוש שדבריו אודות 'הנה זה משיח בא' הם דברי נבואה.
ישנה שיחה ידועה של הרבי בה מבואר שישנה מעלה מיוחד בנבואה – בה הקב"ה מעביר מסר פרטי וספציפי בנוגע לענין מסוים – גם לגבי דברי תורה, שלכן העובר על דברי הנביא – גם אם המדובר הוא בהוראה פשוטה ביותר – חייב מיתה. וכאשר הנביא אומר משהו – מקבלים את הכח לעשות זאת.
וככה זה בכל דבריו והוראותיו של הרבי – שכולם הם דברי נבואה, ובכולם אנו מקבלים מהרבי את הכח לבצע אותם. וכיון שישנו חיוב לשמוע לדברי הנביא – עלינו לשמוע ולקיים את כל מה שהרבי דורש מאתנו, וודאי כאשר המדובר הוא בענין כה עיקרי – "הנה זה משיח בא".
מלך המשיח מבשר ואומר
במקומות רבים בשיחות הדבר מלכות מדבר הרבי על זהות המשיח, ומרבה בביטויים על משקל זה, כגון: "נשיא דורנו הוא המשיח שבדורנו" וכדומה. האם עלינו לשים דגש מיוחד על זהות המשיח, או שמספיק לחיות משיח באופן כללי?
הרב אבצן: בבית הכנסת המרכזי שבאחת העיירות הרחוקות, ניצבו במזרח בית הכנסת שתי כסאות כבוד. האחד היה מיועד לרב העיירה, והשני היה מיועד לאורחים מכובדים שעברו בעיירה.
לאחד מהיהודים הפשוטים באותה העיירה התחשק מאוד לשבת באותו כיסא, והוא ניגש לגבאי וניסה לשכנע אותו לתת לו שבת אחת בלבד לשבת על הכיסא. לאחר מסע שכנועים ארוך אמר לו הגבאי שבדבר אפשרי באם הוא ישלם לו ארבע מאות דולר. מיודענו אסף בשמחה את כל חסכונותיו, שילם לגבאי, ובשבת שלאחר מכן, בהגיעו לבית הכנסת צעד והתיישב על כיסא הכבוד צמוד לכיסאו של הרב.
במשך כל אותה שבת חשב אותו יהודי כיצד יוכל לפתוח בשיחה עם רב העיירה, היושב ממש לידו, עד שלאחר תפילת מנחה צצה במוחו שאלה קשה, אותה הוא הפנה עד מהרה לרב: "מדוע כתוב בפסוק שאומרים בתפילת מנחה, "אדם ובהמה תושיע השם", כיצד הגיעו הבהמה והאדם להיות האחד ליד השני"? ענה לו הרב: "הבהמה שילמה ארבע מאות דולר"…
כאשר הרבי מדבר ללא הפסקה על כך שנשיא הדור הוא המשיח שבדור, ועל כך שהוא הוא המלך המשיח, יהיה זה טיפשי לבוא ולשאול האם יש לשים דגש על זהות המשיח – זה כמו לקחת בהמה ולשימה ליד האדם…
אך ברצוני להדגיש נקודה נוספת: בשנת תשנ"ג נתן הרבי אישור – לראשונה – להדפיס בספרי קה"ת את התואר "מלך המשיח", והספר הראשון שיצא לאור עם תואר זה היה ספר 'בשורת הגאולה'.
מדוע דוקא ספר זה היה הראשון שזכה לשאת תואר זה?
התשובה לדעתי (בדעת תחתון) פשוטה:
ישנם הרבה רבנים שונים מדברים אודות ביאת המשיח, וכל אחד מסביר מה צריך לעשות כדי להביא את הגאולה. כאשר יהודי שומע שהרבי מליובאוויטש אומר משיח מגיע, זה יכול להישמע לו כמו 'עוד' רב שאומר שמשיח מגיע. ולכן בספר 'בשורת הגאולה' כתוב 'מלך המשיח' – כדי להבהיר לכולם, שאין אלו דבריו של רב נוסף המדבר אודות משיח, אלא זוהי בשורה שמלך המשיח עצמו מבשר – ש'הנה משיח בא'!
ולכן חשוב להדגיש כל הזמן שבשורת הגאולה נאמרה על ידי מלך המשיח דוקא. זה נשמע אחרת לגמרי, וזה גם מתקבל אחרת לגמרי! ודוקא באופן הזה מפיצים את בשורת הגאולה בשלימות.
תגיות: אש"ל הכנסת אורחים, הרב גרשון אבצן, הרב ישראל יצחק זלמנוב, הרב מאיר וילשאנסקי, הרב נחמן לרנר, פרויקט ג' תמוז תשפ"ד