בית משיח זה דוקא גליון 999

שניאור חביב, בית משיח

1.

"כבר כתבת את הטור"? סימס לי באישון ליל אחד המעצבים של העיתון.

"למה"? שאלתי אותו לאות כי נולדתי לאם יהודיה.

"כי אני עובד עכשיו על גיליון ה1000, אבל חשבתי שבעצם הגיליון של השבוע זה העניין".

"למה?" שאלתי הפעם בהתעניינות.

"כי 1000 זה סוג של שלימות, ובית משיח זה דווקא 999 כי משיח עדיין לא הגיע" הוא כתב לי.

האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש כשקראתי את זה, היה השער של גיליון ה- 100 שהוותיקים שבינינו אולי זוכרים. השער היה מורכב מתמונות קטנות של השערים שהיו ועליהם היה כתוב בגדול- עד מתי? בשער הזה, שיצא לפי חשבון פשוט בערך שנתיים אחרי ג' תמוז, הייתה זעקה אותנטית שאמרה מי היה מאמין שנגיע ל100 שבועות אחרי ג' תמוז ומשיח עוד לא הגיע.

למרות שלמיטב זכרוני שער כזה לא חזר על עצמו, הרי שזו התחושה בכל פעם שבית משיח מציין עוד מספר עגול. ויש לכך סיבה כי גיליון ה-1000 הוא כמו פסגה שכבשנו, יעד שהגענו אליו, לכן כל העיתונים חוגגים מספרים עגולים לגיליונותיהם.

אבל בית משיח זה משהו אחר. הרעיון של בית משיח הוא לא לעשות עיתונות. גם לא עיתונות מגזרית או מפלגתית. ולמרות שגם בבית משיח יש גם עורכים ומעצבים וכתבים ומחלקת מינויים ומכירות ופרסום, המטרה שלנו היא לא להוציא עיתון, אלא להביא את המשיח. ולכן, כל זמן שמשיח לא הגיע, לא הגענו אל היעד.

אחד המורים שלי בחיידר, היה מקפיד שלא לתת ציון 100 במבחנים. הציון הגבוה ביותר שיכולת לקבל אצלו היה 99. 100, הוא נהג לומר, זה מושלם. ואף אחד לא מושלם, כי ליהודי יש תמיד לאן לשאוף, לאן להתקדם.

אני לא בא ח"ו להשבית שמחות, חגיגות ה1000 יהיו גם יהיו עם כל המבצעים וההפתעות שנרקחים כבר חודשים במרתפים הצהובים של בית משיח. אבל בעיני, הכי בית משיח, זה גיליון 999. כי 999, זה אומר שעבדנו קשה מאוד, שכמעט הגענו ושנשאר עוד ממש קצת, עוד טיפה מאמץ כדי להגיע אל היעד. והפנים של המאמץ הזה, זה בית משיח.

אבל יש גם אופציה שניה, שהיא בעצם ראשונה, שמשיח יבוא. ואז, בגיליון האלף נוכל לחגוג באמת את הניצחון על הגלות. את השלמות, את היעד שנכבש. אלף מלשון אלופו של עולם, האלף שיכנס לתוך הגולה ויהפוך אותה לגאולה.

2.

למי שפספס את הטור של שבוע שעבר, הנה עיקרי הדברים: אחת הגזירות שגזרו היוונים הייתה "כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל". ההסבר הפשוט הוא שהיוונים רצו שהיהודים יכריזו בראש חוצות, שהם מתנתקים ח"ו מהקב"ה והתשובה שלנו לזה היא 'פרסומי ניסא' – אנחנו מכריזים בראש חוצות ש'יש לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל'.

ההסבר השני הוא שקרן השור היה הבקבוק של התינוקות. ומה שהיוונים רצו, זה שתינוקות, גם בני יומם שטרם מזהים צורת אות, יראו את הכיתוב הכפרני. ותשובת המשקל שלנו היא לדעת שהחינוך מתחיל מינקות ולא לזלזל ח"ו בעניינים שקשורים תינוקות או ילדים.

ומדוע אני מעלה באוב את הטור הקודם? כיון שמאז יצא לי לחזור על הנקודה הזו כמה פעמים בווריאציות שונות. בשבת בבית חב"ד, בהדלקות מרכזיות ובשיחות אישיות ותוך כדי הדברים, חשבתי על עוד משהו, על מסירות הנפש. בחנוכה, הרי אף אחד לא רצה את הגוף שלנו, איש לא ביקש להרוג להשמיד ולאבד. הם ביקשו רק את התורה והמצוות. ויותר מכך, לפי ההסבר של הרבי על 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך', גם לא היה אכפת ליוונים שאפילו נלמד תורה אם זה רק לשם השכלה, ונקיים מצוות אם זה רק כעניין של פולקלור ומסורת עממית. הם רק לא רצו שנעשה מזה טקס דתי, משהוא אלוקי, שקשור עם בורא עולם בקשר שלמעלה מטעם ודעת. זה מה שהם ביקשו. אבל כידוע מסרנו את הנפש, למרות שבעיקרון פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, כי כשזה עיקרון בצד השני, אז זה הופך לעקרוני גם אצלנו ואז צריך למסור את הנפש גם על הצורה שבה שורכים את הנעל.

היו תקופות בהיסטוריה שהיינו צריכים למסור את הנפש על חינוך הילדים. היום אנחנו בסך הכל רק צריכים לדאוג שאחרי התלמוד תורה הם הולכים למקום שלא מתבייש לכתוב על קרן השור, לעשות פרסומי ניסא ולהכריז קבל עם ועולם את ה'יש לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל' של הדור השביעי – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

לתגובות: shneorc@gmail.com