בשנת תשד"מ, הוזמנו ל"כינוס השלוחים", שיתקיים בשבוע פרשת תולדות, בימים הסמוכים ליום הבהיר ר"ח כסלו. כמובן שאז לא ידענו שכינוס זה הוא למעשה "כינוס השלוחים הראשון", שאחריו יתרחב הכינוס עוד ועוד, עד שיגיע למתכונתו הנוכחית המקיפה את העולם כולו.
הכינוס הראשון היה שונה מאוד מהכינוסים בשנים האחרונות. לא רק בגלל שהיה מיועד לשלוחים בארצות הברית, אלא בעיקר בגלל אווירת הפארבריינגען ששררה לאורך כל הכינוס. הכינוס לא כלל נאומי אורחים, תורמים או הפקות מרהיבות. הנאומים המרכזיים היו – חזרה על השיחה שלה רבי, נאום של שנים מזקני השלוחים – הרב פוזנר מפיטסבורג, והשד"ר הרב רייטשיק מקליפורניה. ומטעם ה'מרכז לענייני חינוך' נשא דברים המזכיר הרב חדקוב.
ברצוני להתעכב כאן על נקודה חשובה מנאומו של הרב חדקוב, שייתכן ושמעה מהרבי, כידוע שלפעמים דבריו של הרב חדקוב היו ממה ששמע מהרבי בקודש פנימה. ובכל מקרה – יש בדבריו מסר חשוב לכינוסי השלוחים הבאים:
בפרשת השבוע, במהלך סיפור שליחותו של אליעזר, מובא שכאשר לבן ובתואל ביקשוהו לשבת לסעודה – אמר להם אליעזר חד משמעית: "לא אוכל, עד אם-דיברתי דברי". לכאורה לא מובן מדוע התעקש אליעזר שלא להתחיל לאכול עד שיאמר את דברו. הרי כולם יודעים שהוא בא כשדכן, ומה כבר יכול לקרות אם קודם יאכל משהו, ובמהלך הסעודה ידבר על פרטי השידוך?
אלא שאליעזר ידע שרבקה היא "שושנה בין החוחים", היא נקודת הקדושה שממנה יונקים אחיה ואביה את חיותם מהקדושה. וכל עוד לא מלאו לה שלוש שנים לא היה אפשר להוציאה משם, אולם "היום", באותו יום היא נהייתה בת שלוש, וברגע שנוצרה האפשרות להוציא אותה – יש להוציאה מייד.
זו הרי הסיבה לכך ש"קפצה לו הדרך", כידוע ביאורו של הרבי שהקב"ה עשה נס כל כך גדול כדי שרבקה לא תהיה בבית לבן יום אחד נוסף.
אליעזר, שידע את כל זאת, פחד מאוד שלבן ובתואל יעשו לו סעודה מפוארת, וימשכו את הזמן עוד ועוד עד שתשקע השמש וכך הם ירוויחו עוד יום שרבקה נמצאת אצלם. לכן אמר להם חד-וחלק: יש לי שליחות! אם אתם רוצים לעשות עבורי סעודה מפוארת, בבקשה, אין לי בעייה עם זה. אבל רק לאחרי שאעשה את שליחותי. לא אסכים שהסעודה שלכם תפריע לשליחות!
כך, אמר הרב חדקוב, כאשר שליח מגיע לעירו – יש לו שליחות. ולפעמים מגיעים כל מיני דברים צדדים, שכשלעצמם יכול להיות שהם דברים טובים ונחמדים, אבל הם עלולים להפריע לשליחות שלו. עליו להכריז ולהודיע: "לא אוכל", אינני מתעסק בשום דבר שאינו עבודת השליחות, "עד אם דיברתי דברי", עד שאפעל את השליחות שלי!
עד כאן מדבריו של הרב חדקוב באותו כינוס השלוחים הראשון.
היום, לאחר שבשיחה האחרונה שזכינו לשמוע מהרבי בשנת תשנ"ב, הגדיר הרבי את עבודת השליחות וקבע כי העבודה כיום היא "לקבל פני משיח צדקנו" – לדבריו של הרב חדקוב יש משמעות עמוקה מאוד: עלינו לדעת בעצמנו, ולהודיע גם לעולם כולו: לנו יש שליחות אחת, ובה אנחנו עסוקים. כל הסעודות ושאר הדברים הטובים יכולים לבוא רק לאחר העיסוק הרציני בעבודת השליחות היחידה.
כשאמרתי השבוע בשיעורי החת"ת את הפסוק הזה, נזכרתי כמובן בנאומו של הרב חדקוב, ואז שמתי לב לקשר מדהים בין הנקודה שאמר הרב חקדוב בשנת תשד"מ, לבין עבודת השליחות היחידה:
רש"י על הפסוק מבאר כך: ""עד אם דברתי" – הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי כמו (לקמן מט) עד כי יבא שילה וז"ש חז"ל כי משמש בד' לשונות והאחד אי והוא אם".
והרי עד כי יבוא שילה, זהו ביאת המשיח!