הפעם לא נשתוק!

הרב מנחם מענדל בליניצקי, בית משיח

הסיפור הבא אירע לפני 40 שנה בדיוק, בעיצומה של התוועדות כ"ק אד"ש מה"מ בש"פ ויקרא, ג' ניסן תשמ"ב.

באותן שנים לא נהג הרבי להתוועד בכל שבת כפי שהיה בשנים המאוחרות יותר. אך מאחר שבערב שבת חל יום ההילולא ב' ניסן, ערך הרבי התוועדות בשבת.

רובה של ההתוועדות עבר ללא אירועים מיוחדים. לאחר שלוש שיחות ואמירת מאמר, עמד הרבי לסיים את השיחה הרביעית בענין הגלגולים בנשמות. לפתע שינה הרבי בחדות את הנושא, והחל לדבר על ענין הגאולה, תוך שהוא שואל בכאב, איך יתכן שחלפו כבר שלושה ימים בחודש ניסן "ואנחנו לא נושענו"?!

כאן הרבי 'הטיל את הפצצה':

"אם בני ישראל היו מבקשים ודופקים על השולחן ותובעים שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד, "נאו" – היו פועלים כבר ביאת משיח צדקנו "נאו"!

והוסיף: "לא זו בלבד שכאשר רואה שהילדים שרים "ווי וואנט משיח נאו" הרי הוא מצטרף לשירה שלהם – אלא הכוונה שהוא ירצה ויבקש באמת שמשיח צדקנו יבוא "נאו"!

בשלב זה עצר הרבי את דבריו כממתין, שתיקה רועמת שררה ב'זאל הגדול'.

ב'הנחה' נכתב: "פני אדמו"ר שליט"א הרצינו מאוד, ולאחר שהפסיק לרגע, הפטיר בחיוך: "ונסיים כפי שה'מגידים' רגילים לסיים: 'ובא לציון גואל ונאמר אמן'…"

לאחר מספר שנים שוחחתי עם חבר "ועד להפצת שיחות" שעמד בסמוך לרבי באותה התוועדות, ועם חסיד נוסף שנכח במקום, בנסיון להבין מה אירע באותם רגעים. וכך הוא תיאר לי את הרגעים המצמררים:

דברי הרבי על הצורך "לדפוק על השולחן" ולתבוע משיח "נאו" נאמרו בקול גבוה ובהתרגשות רבה מאוד שלא על דרך הרגיל. לאחר מכן עצר הרבי למספר שניות כמי שממתין לתגובת הקהל – אך למרבה הצער הציבור קפא על מקומו כמשותק…

באותו רגע הרצינו פניו הק' של הרבי כפי שלא נראו אפילו בשעת התקיעות בראש–השנה. הרבי עשה כמין תנועת ביטול בידו הק', ואז הפטיר בחיוך מריר "ונסיים כפי שהמגידים מסיימים: ובא לציון גואל ונאמר אמן" (סגנון דיבור שלא נמצא כדוגמתו בכל תורתו של הרבי).

כששמעתי את הסיפור לראשונה כ'תמים' בחצרות קדשנו, צמרמורת חלפה בי. לא הצלחתי להבין איך זה שציבור שלם נותר באותן דקות מאובן במקומו?! איך אף אחד לא קם ודפק על השולחן וצעק באמת "משיח נאו"?!

הרבי רואה בעיני קדשו כי זוהי עת רצון להבאת הגאולה, הוא דורש מאיתנו דבר אחד: תבקשו, תדרשו, תצעקו באמת! אבל אנחנו בוחרים בזכות השתיקה…

אולי באותו רגע בודד של התעוררות באותה התוועדות, היו נחסכים לנו עוד 40 שנות גלות איומה ונוראה!

• • •

עשרים וארבע שנים קודם לכן, בחודש ניסן (ש"פ שמיני תשח"י), אמר הרבי את השיחה הידועה על תלמידי האריז"ל שהתמהמהו לבקשתו ללכת עמם לירושלים לשבת ובגלל זה החמיצו את ההזדמנות להביא את הגאולה. הרבי דיבר בכאב על כך, שאם הם היו מקושרים כדבעי, היו נחסכים 400 שנות גלות עם כל הצרות שעברו בני ישראל מאז.

• • •

לימדונו רבותינו "לא קאי איניש אדעתיה דרבי' עד ארבעין שנין".

במלאת ארבעים שנה לאותם רגעים מצמררים מהתוועדות ג' ניסן תשמ"ב, בעמדנו בערב ב' ניסן תשפ"ב, אנחנו מבטיחים לרבי מלך המשיח: לא נשתוק יותר!

נתאסף כולנו ביום חמישי ו' ניסן באצטדיון בלומפילד, וביחד נדפוק על השולחן (או על הכסא), נדרוש ונבקש באמת: אנו רוצים משיח עכשיו!

נזעק מקירות ליבינו את הכרזת הקודש, אותה זכיתי לשמוע באוזני (ולראות בעיני!) עשרות פעמים, כיצד עודד הרבי מלך המשיח בכל גופו הק' במסירות נפש, במשך שנה ומחצה:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!